- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,466
- נקודות
- 1,280
ישנו סיפור ידוע על רבי יחזקאל לנדא (אשר לימים התפרסם כ"נודע ביהודה" על שם חיבורו), בעת שהיה בן שתים עשרה שנים בלבד.
באותה עת, נפל ויכוח בין כמה גדולי ישראל בשאלה הלכתית בעניין מעשה שאירע: שני אחים חיו שנים רבות באהבה ובאחווה והיו שותפים במסחר ובקניין. אך בחלוף הזמן, פרצו ביניהם סכסוכים ומריבות שהביאו לפירוד גמור ביניהם, והגיעו הדברים לכדי כך שאחד מהם קפץ ונשבע שבועה חמורה שאין לה התרה, כי לא יוסיף לראות את פני אחיו לעולם. שבועה זו דיכאה מאוד את רוחו של האח השני, ובהמשך אחזו השבץ ומת. האח שנשבע, נפשו הייתה מרה עליו והיה אכול רגשי חרטה, כי הרגיש שהוא זה שגרם למיתת אחיו. מתוך רגשות אלו, הוא חפץ לבוא ולראות את פני אחיו המת ולבקש ממנו מחילה. אך אז נזכר בשבועתו, שלא יראה את אחיו לעולם, ואם כן לכאורה הוא מנוע מלבוא ולראות את פני אחיו בפעם האחרונה כפי שרצה.
שאלה זו נדונה להלכה על ידי הפוסקים באותו זמן, והביאה אותם לפלפולים וחקירות ארוכות בהלכות שבועות – האם שבועה לא לראות אדם מסוים, כוללת גם מקרה שאותו אדם כבר מת.
השמועה אודות השאלה הגיעה ליחזקאל בן השתים עשרה (שכבר נודע אז כ"עילוי מאפטא"), והוא פנה לרבו ואמר לו – תמה אני על גדולי דורנו המחפשים דרכים רחוקות בתלמוד ובפוסקים, בזמן שדבר זה מפורש בתורה להיתר; רבו שאל אותו בפליאה היכן הדבר מפורש, והנער ענה לו שהדבר פשוט: הקב"ה הבטיח לישראל בנוגע למצרים – "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", דהיינו, שלא יראו את המצרים לעולם; והנה בכל זאת אנו מוצאים שכן ראו אותם, שהרי נאמר לאחר מכן "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". הכיצד? אלא מכאן ראיה, שהבטחה או שבועה שלא לראות, אינה כוללת ראיה שלאחר מיתה. ואם כן לאותו אח מותר לראות את חברו. (לימוד יומי)
באותה עת, נפל ויכוח בין כמה גדולי ישראל בשאלה הלכתית בעניין מעשה שאירע: שני אחים חיו שנים רבות באהבה ובאחווה והיו שותפים במסחר ובקניין. אך בחלוף הזמן, פרצו ביניהם סכסוכים ומריבות שהביאו לפירוד גמור ביניהם, והגיעו הדברים לכדי כך שאחד מהם קפץ ונשבע שבועה חמורה שאין לה התרה, כי לא יוסיף לראות את פני אחיו לעולם. שבועה זו דיכאה מאוד את רוחו של האח השני, ובהמשך אחזו השבץ ומת. האח שנשבע, נפשו הייתה מרה עליו והיה אכול רגשי חרטה, כי הרגיש שהוא זה שגרם למיתת אחיו. מתוך רגשות אלו, הוא חפץ לבוא ולראות את פני אחיו המת ולבקש ממנו מחילה. אך אז נזכר בשבועתו, שלא יראה את אחיו לעולם, ואם כן לכאורה הוא מנוע מלבוא ולראות את פני אחיו בפעם האחרונה כפי שרצה.
שאלה זו נדונה להלכה על ידי הפוסקים באותו זמן, והביאה אותם לפלפולים וחקירות ארוכות בהלכות שבועות – האם שבועה לא לראות אדם מסוים, כוללת גם מקרה שאותו אדם כבר מת.
השמועה אודות השאלה הגיעה ליחזקאל בן השתים עשרה (שכבר נודע אז כ"עילוי מאפטא"), והוא פנה לרבו ואמר לו – תמה אני על גדולי דורנו המחפשים דרכים רחוקות בתלמוד ובפוסקים, בזמן שדבר זה מפורש בתורה להיתר; רבו שאל אותו בפליאה היכן הדבר מפורש, והנער ענה לו שהדבר פשוט: הקב"ה הבטיח לישראל בנוגע למצרים – "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", דהיינו, שלא יראו את המצרים לעולם; והנה בכל זאת אנו מוצאים שכן ראו אותם, שהרי נאמר לאחר מכן "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". הכיצד? אלא מכאן ראיה, שהבטחה או שבועה שלא לראות, אינה כוללת ראיה שלאחר מיתה. ואם כן לאותו אח מותר לראות את חברו. (לימוד יומי)
