נראה לפשוט

משתמש ותיק
gemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
הודעות
788
תודות
2,249
נקודות
306
הוכחות למיגו כח הטענה

ידוע מה שייסדו רבותינו מאורי הגולה, כי מיגו חלוקה היא לשניים בעיינה, מיגו אשר כארץ מידה רחבה וכמני ים ארוכה, מיגו אשר רבותינו דור דעה חקרוה ודרשוה פן תחמק ברוב מחמדיה, ולשנים רבים יקח לצורב הצעיר להשיג לרזיה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה מיגו אשר אלינו באמת היא קרובה, אמרתי נציע קמייהו דרבנן כמה מילי דהוכחה, למען דעתה לצפונותיה נדון כאן בראיותיה ותמיהותיה, ונשמח לקבל משוב של תגובות וראיות נוספות ליסודיה.​

הבהרה: הראיות ברובם המה אסופות מגדולי האחרונים הגרש"ש הגרא"ו הגרש"ר וכו' ומעוד כמה מחברים בני דורינו ומפאת כמה סיבות לא יכולנו להביאם בכאן.

נבקש לא להיסחף לדון מהו כח הטענה, שכבר דשו בו באשכולות אחרים במקום זה, כאן ידונו אך ורק בראיות.

א' מהא דטענינן ליתומים טענת מיגו כמבו' בכ"ד בש"ס, על אף דבטענינן אין אנו יודעים אם טענתם אמיתית ומה להם לשקר, דא אין הם עצמם טוענים כלל שום טענה.

ב' מהא דמבו' בתוס' גיטין ד"ב דטענינן להם טענת החזרתי על אף דכל נאמנותה היא במיגו דנאנסו והא לא טענינן להו נאנסו [דהא מילתא דלא שכיחא היא] ומבו' דמחמת דאית להו הזכות והכח לטעון נאנסו משו"ה נאמנים אף בטענת החזרתי. [ועי' ברמב"ן ר"פ המוכר אה"ב שפליג עלה.]

ג' יש שהוכיחו כן מדעת הר"י מיגאש [ב"ב ל"א] דמיגו אינו נאמן לאחר שבאו העדים כנגד טענת המיגו, דבאותה מידה דבטל כח נאמנות הטענה הראשונה בטל נמי כח הטענה שטוען, ולפו"ר התם ראיה דמ"ל לשקר הא איתא, דהא בשעה שטען לא ידע דלי"ל טענת המיגו, ואמאי לא יהיה נאמן בהך ראיה. וזה אינו, דיעוי' בב"י ובפרישה חו"מ סי' פ' שעמדו בטעמא דמילתא גופא וכתבו דחיישינן שידע העדים שמבטלים טענתו ולהכי לא טענה מתחילה. ולהכי ליכא אף ראיה.

ד' יש שהביאו ראיה מהא דהטוען החזרתי במיגו דנאנסו חייב שבועה, על אף דטענת החזרתי אינה מחייבת שבועה רק טענת נאנסו גרידא, והוכיחו דמכיון דהוי כח הטענה הרי נמצא דכיום זוכה מכח הטענה דנאנסו, ולהכי חיי"ש. אכן זה אינו, דהא אם לא ישבע הרי הוי מיגו לחצ"ט, וקאמרינן דהטעם שלא טענה הוא משום שהעדיף שלא לישבע, ואחר שישבע קא חזינן דלית ליה האי עדיפות וז"ב.

ה' מדעת כמה ראשונים [רמב"ן ב"מ ד"ב ועוד עיי"ש] דמיגו דהעזה מהני לאפטורי ממון ולא מהני לאפטורי משבועה, וביארו בזה דלממון סגי בכח הטענה ולהכי אף לא היה רוצה לטעון כן מ"מ כח ההיא טענה מיהא אית ליה, משא"כ לשבועה בעינן בירור ועי' [ויתכן לדחות דלממון סגי בראיה כל דהוא משא"כ לשבועה].

ו' ויש שהוכיחו מדעת רבה [ב"ב ל"א ל"ג] דמיגו במקום עדים אמרינן, וכיצד תהא ראיה אלימא כולי האי כנגד עדים. אכן ברור דאף אי זהו כח וזכות טענה אינו סגי כנגד עדים, ובביאור דעת רבה עי' מש"כ במקומו.

ז' עוד הוכיחו ממש"כ התוס' ב"ב ל"ג דמהני על הפירות במיגו ואף כשהקרקע יוצאת מתחת ידו, ואף שראי' לכאו' ל"ש לדון שם, דהא הקרקע יוצאת מתח"י, אכן אי זהו כח הטענה יתכן דא"ש.

ח' וכיו"ב מהא דמבואר בסוגייא דסיטראי [שבועות מ"ב] דפלגינן הראיה דהמיגו רק לטוענה ולא לאחריני עיי"ש, על אף דראי' לכאו' איכא על כו"ע ויל"ע. וכיו"C ג"כ ממש"כ המל"מ פ"ג מיבום משמיה דהריא"ז היכ"ת דפלגינן בנאמנותו.

ט' ממש"כ הר"ן קידושין ס"ד בשם י"א דעל טענה דחידוש [כטענת קידשתיה וגירשתיה] לא אמרינן מיגו. ובפשוטו אי זהו רי' ל"ש לדון הכי. ויל"ע.

י' בסוגייא דשטרא זייפא [ב"ב ל"ב] דכיון דהאי שטרא חספא בעלמא הוא לי"ל מיגו, וידוע לומר דמכיון דכל מיגו הוא כה"ט, א"כ כה"ג דלפי הך טענה לי"ל כלל כח בשטר, אינו נאמן כלל. [ויסוד זה חזינן מדברי התוספות כתובות כ"ה ומדברי הטור בסי' ע"ט ובזה מיושבת קושית הגרע"א בהגה' שם, ודו"ק היטב כי אמת הוא.]

יא' עוד מוכח כן, דהנה טענת מזוייף נאמן מדרבנן [דמדאו' כמי שנחקרה עדותן בבי"ד דמי,] וא"כ מבו' דמה דנאמן לטעון פרוע הוא מדרבנן [וכמבואר בכתובות י"ט ובתוס' שם], וצ"ב דיהא נאמן מדאו' דהא איכא ראי' והוכחה מדלא טען טענה הפוטרת מדרבנן. [ויל"ד דעדיף ליה לטעון טענת פטור מדאורייתא ולא מדרבנן וצ"ע.] עוד הוכיחו כן, ממש"כ התוס' ב"ב ל"ג דבכה"ג דהוצרך לשקר תחילה לי"ל מיגו, וצ"ב דהא מ"מ איכא ראיה שדובר אמת [ועי' תומים פ"ב סק"ב],

יב' עוד הוכיחו מדברי מהר"ם מרוטנבורג [שו"ת ח"ג סי' ס"ג] דמיגו חד אמרינן תרי לא אמרינן. דהיינו דטענה שכל מהימנותו בה אינה אלא ע"י מיגו לא מהימן לטעון טענה אחרינא במיגו דיטענה. והנה אי זהו ראי' הרי ז"א, ומבו' דזהו כח וזכות מטענה לטענה, וחד אמרינן תרי לא [וצ"ב].

יג' עוד הוכיחו ממש"כ התוס' ב"ב ה ותו"ד [עפי"ד התומים פ"ב כללי מיגו י'] דמיגו דא"ב יטען טענה דכל מהימנותו בה הוא מכח חזקה דלא חציף לא מהימן. והנה אי זהו ראי' צ"ב אמאי, ואי זהו כח וזכות טענה אפשר דא"ש.

יד' מהא דמיגו לחצי טענה לא אמרינן. על אף דלאותו חצי איכא ראי'. [וכמבו' בתוס' ב"ב ל"ג].

טו' מהא דאין מיגו מממון לממון [מרדכי ושא"ר ב"מ ד"ב, ורבינו יונה ב"ב ל"ג] ועל אף דראיה מ"מ איכא, ומתבאר דמכיון דכל כחו הוא בממון זה אינו זוכה בממון אחר.

טז' ויש שהביאו ראי' ממש"כ הראשו' ב"ב ל"א דמכיון דאית ליה מיגו מתרצינן דבריו שנתכוין לטענה הטובה [שאינה משתמעת כ"כ מדבריו] עיי"ש, והנה הרי כ"כ דנימא דזה היה כוונתו לטעון הרי טען הטענה הטובה טפי וכיצד שייך להוכיח ראיה דמיגו. ובע"כ דהוי כח הטענה, דעצם מה דאית ליה הכח והזכות לטעון טענה אחריתא, מה"ט גופא מתרצינן דבריו שכיוון לטענה היותר טובה. והיא ראיה נפלאה עד למאוד.

יז' ממה שמבו' בד' הקצה"ח ע"ה סקי"ב דהמיגו הוי רק להטוענו גופיה ולא לאחרינא, והנה אי זהו ראיה צ"ב, דהא מ"מ איכא ראיה, אכן לפי"מ דזהו כה"ט י"ל.

יח' כן מוכח בכדי ליישב קושיית העילוי ממיצ'יט המפורסמת דבכל מיגו הא לי"ל עדיפות לטעון טענת המיגו דהא כבר מהימן שפיר אף בטענה דא מכח המיגו, וכיצד איכא ראיה. ואי נימא דמיגו הוי כח הטענה א"ש, דלעולם ליכא ראיה רק דמ"מ איכא זכות מכיון דיכול לטעון טענה טובה.

יט' מדברי הרשב"א קידושין דף נ' דמיגו איתא אף כשהטענה השניה קרובה יותר, ולכאו' בכה"ג ליכא כלל ראיה, וא"כ כיצד מהני. ובע"כ דזהו משום שזוכה בכח מה שהיה נאמן בטענה האחרת.
 
יש לדון בכמה מן הראיות
א' ב' לכאורה מיגו כח טענה לא מיישב דסו"ס מהיכן יש ליתומים הכח טענה.
ג' אמנם בתוס' בכתובות פרק שני (איני זוכר בדיוק היכן) מבואר שאף אם לא ידע שיבואו עדים בטל המיגו.
ה' עיין רבינו יונה ב"ב קכ"ח ע"ב שביאר באופ"א שאדם מוכן להעיז כדי ליפטר מממון אבל לא כדי ליפטר משבועה, ויש עוד ביאור ע"ז בקצה"ח סי' פ"ב על דרך 'מה לי לשקר'.
ו' רבה עצמו שם נקט לשון 'מה לי לשקר' ואיך יתכן שכל דינו מיוסד על דבר אחר, וכבר דנו הראשונים שם בביאור שי' רבה באופ"א.
יא' בתוס' ב"ב (תיקון טעות ל"ב ע"ב וכן בב"מ ב' ע"א) יש מקום לבאר שכיון ששיקר בדיון זה כבר לא מועילה ההוכחה לדעת שאינו שקרן.
יב' שמעתי ביאור בשם הגר"ש איגר בספר העיקרים, דהנה ידוע לשאול שאחרי הדין שמיגו נאמן כבר אין ראיה, דמה אכפ"ל לטעון כן הרי בין כך ובין כך הוא נאמן, וצ"ל בפשוטו שטענה שנאמנת בעצמה היא יותר טובה ועדיפה לטעון, ולפי"ז ברור שאין מיגו מטענה שצריכה למיגו. (ולא עיינתי בד' המהר"ם, אבל כמו"כ הוא גם בראבי"ה סימן אלף ק"י ושם משמע דכללא הוא 'תרי מיגו לא אמרינן', ע"ד הנמצא בגמ' לגבי מיגו דזכי לנפשיה, וצ"ב, וענין כח הטענה לא מיישבו).
יד' בדברי הרמב"ן ב"ב ל"ג ע"ב מבואר להדיא שהחסרון הוא בראיה, דניחא ליה לטעון כן שחפץ להרויח יותר, ואכן צ"ב בזה דהרי הדין הוא דאינו נאמן על הכל, וכי תימא שמא אינו יודע הדין, א"כ בטלת כל נאמנות מיגו, דשמא לא ידע שאינו נאמן בטענה זו.
יז' לכאורה אי"ז ראיה, דאף אם מיגו הוא ראיה מ"מ אי"ז ראיה ובירור על המציאות, אלא רק לראות האדם כנאמן, וטענת אדם נאמן מתקבלת, ולכן גם בשביל ההוכחה צריך 'טענה' ולא מועיל אלא לגבי לקבל את הטענה, ודו"ק.
יח' עי' מש"כ לעיל על הוכחה יב'.
וע"ע בספר שמעתתא דמיגו להג"ר ישראל לנדא שליט"א שאסף כמות נכבדה מאד של ידיעות בזה.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון