בהקדמה לספר "פאת השולחן", מספר רבי ישראל משקלוב זצ"ל, שכאשר סיים הגר"א מווילנא זי"ע את פרושו על שיר השירים, הוא שמח שמחה גדולה מאד, וכך כתב שם: "וצוה לסגור חדרו, והחלונות סוגרו ביום, והדליקו נרות הרבה. וכאשר סיים פרושו, נשא עיניו למרום בדביקות עצומה, בברכה והודאה לשמו הגדול יתברך שמו, שזיכהו להשגת אור כל התורה בפנימיותה וחוצותיה.
וכך אמר: כל החוכמות נצרכים לתורתינו הקדושה וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם. והזכירם: חכמת האלגברה, המשולשים וההנדסה, וחוכמת מוסיקה, ושיבחה הרבה. הוא היה אומר אז, כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלעדה בלי חכמת - המוזיקה אי אפשר ללמוד סודות התורה ועל ידה יכולים בנ"א למות, בכלות נפשם בנעימותיה, - ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה. הוא אמר כמה ניגונים וכמה מידות הביא משרע"ה מהר סיני המקור של הניגונים הוא גם כן מהר סיני והשאר מורכבים. וביאר איכות כל החוכמות ואמר שהשיגם לתכליתם כי הוא חשב שהכל הכרחי להבנת התורה. - רק לגבי חכמת הרפואה הוא אמר: ידע חכמת הניתוח, והשייך אליה, אך מעשה הסמים ומלאכתם למעשה, רצה ללמדם מרופאי הזמן, וגזר עליו אביו הצדיק שלא ילמדנה, כדי שלא יבטל מתורתו, שיצטרך ללכת להציל נפשות כשידע לגומרה".