יש פה נקודה עמוקה ואני רוצה להלביש אותה על הציטוט הזה.
א. האדם תמיד מכיר את עצמו לפחות את רובו. יש לו הכרה פנימית בעצמו - בין בחסרונות ובין במעלות, כולנו יודעים באמת יותר טוב מכולם, מה הם החסרונות והמעלות שלנו,
כשאנחנו פוגשים את החסרונות שלנו בפועל התחושה שלנו - היא לא של משהו חדש אלא של משהו מוכר...
רק שאכן יש מדי פעם איזו הגדרה חדשה איזו הכרה נוספת ברובדים של הנפש וכו' - אבל באופן כללי מכירים.
אלא מאי -
אדם הולך ברחוב, הוא שומע משהו, או מחפש לעצמו תעסוקה,
זה כי הוא מפחד להיות עם עצמו לבד, הוא מפחד לחוות את עצמו.
אנחנו לא אוהבים לזכור ולחוות את עצמנו, את ההיכרות המלאה עם כל הצדדים שלנו.
אז אנחנו בורחים - בורחים מלחשוב, בורחים מלהתעסק עם עצמנו,
וגם אחרי שאנחנו יושבים עם עצמנו אנחנו בדרך כלל לוקחים איזה נושא ובודקים ומתעסקים איתו מול עצמנו. וזה לא זה - זו לא ההכרות המבוקשת. אלא מה כן -
זה כבר יותר קשה להגדיר, אבל אנסה להגדיר זאת,
יש באדם קול פנימי קול שתמיד מדבר - זה האדם בעצמו, האדם לא אוהב לשבת עם עצמו בשקט ולשמוע אותו ולתת לו לדבר, - לא לדבר עם הקול הפנימי על נושא מסויים מעלה או חסרון - מה שנקרא לדבר עם עצמנו, אלא משהו אחר. להרפות ולתת לקול הפנימי בתוכנו לדבר לספר... ויש לו המון מה לספר!
לפעמים יקח לו - לקול - להיפתח לשחרר ולהתחיל לעלות דברים אבל אחרי דקות ארוכות של שקט של הרפיה - לא שינה... - אלא הקשבה הקשבה של התעניינות של סקרנות, של הערכה לקול הפנימי - הוא יפתח וידבר, ונכיר עולם שלם שהוא אנחנו או שאולי הקול הזה הוא סתם מיותר... אולי...
נערך לאחרונה:
