ד' תעניות בין המצרים ת"ב המעלה המיוחדת של לימוד התורה ועבודת השי"ת בימי 'בין המצרים' (2 צופים)

[משה אמת ותורתו אמת]

ימי 'בין המצרים', הם ימי אבילות ועצבות על חורבן המקדש, אך העצבות אינה ראויה בזמן עבודת השי"ת בתפילה, בלימוד התורה ובקיום המצוות, ואדרבה, בימים אלו ראוי יותר לשמוח בעבודת השי"ת.

משל למה הדבר דומה? למלך שאינו חסר דבר וארמונו מלא בכל מיני תענוגות בני האדם, ויש לו מנגנים בתוף ומחול ובכנור ועוגב, ובודאי כאשר לבו של המלך טוב עליו, והוא שרוי בשמחה – אינו זקוק כל כך למנגנים, שהרי בלאו הכי הוא שמח; ברם, כאשר יארע שהמלך עצוב מסיבה כלשהי, או אז מוזעקים המנגנים לנגן לפניו, לרומם את רוחו ולהצהיל את פניו.

וכן הנמשל, שבזמן האבילות על חורבן בית המקדש, כביכול מתגבר גם העצב לפני השי"ת, ואז נדרשים עובדי השי"ת לעבוד לפניו בשמחה ובטוב לבב, ברינת התפילה ושירת התורה, כדי להרבות שמחה לפניו יתברך.

ויתֵרה מזו, כל מי שמתאמץ לקבל עליו עול מלכות השי"ת כראוי, יכול להשיג את השי"ת דווקא בימי בין המצרים, כי בימים אלו השי"ת דומה למלך שיצא מביתו מסתובב בחוצות, ועובר בשווקים וברחובות, ואז הוא קרוב לכל קוראיו, וכל אחד יכול לגשת אליו ולדבר עמו, והוא מאזין לכל אדם באשר הוא, וכך השי"ת מלכו של עולם בימים אלו – הרשות נתונה לכל אדם להתקרב אליו, והוא קרוב לקוראיו.

[עבודת ישראל, פר' מסעי]

 

[משה אמת ותורתו אמת]

הימים שמשבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, מכונים 'בין המצרים', על שם הכתוב במגילת איכה: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". ובספר הרוקח כתב רמז לדבר, שהמילים "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין", הן בגימטריא (עם הכולל): "המה כ"א ימים מי"ז בתמוז עד ט' באב". בימים אלו נוהגים מנהגי אבילות על חורבן בית המקדש, בהִמנעות מתספורת ומריקודים ומחולות. וב'שבלי הלקט' כתב בשם רב סעדיה גאון, ששלושה שבועות אלו הם כנגד הימים שהתאבל דניאל איש חמודות, ככתוב: "אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים".

ומובא בספרי הפוסקים שהיו כאלו שנהגו להתענות במשך כל ימי בין המצרים, או להמנע מאכילת בשר ושתיית יין. וכן יש שנהגו להמנע מעריכת טיולים בימים אלו; ורבי חיים פאלג'י, בספרו 'משא חיים' כותב על מנהג מקומו: "שעשו הסכמה ותקנה בכח תורה הקדושה, שמיום י"ז בתמוז עד ט' באב לא ילך שום בר ישראל לטייל בגנות ופרדסים ועל שפת הים והנהר".

ובמשנה ברורה מביא בשם האריז"ל: "שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום, ויבכה כמו חצי שעה". ויש הנוהגים לומר אז סדר 'תיקון חצות'. ובספר 'חתן סופר', כותב שכך נהגו בישיבתו של חותנו הגדול ה'חתם סופר', בפרשבורג שבהונגריה, ואחריו הנהיגו כך בכל הישיבות שבסביבתו. ויש שכתבו שאין לאומרו בציבור.