במדבר הערה בהוכחת הראשונים שלא מתו שום אחד מבנ''י משעת המנין עד שנתקנו המחנות

[נהנה מקושיא טובה]

שמעתי במבי מדרשא קושיא נפלאה, דיעוין בראשונים רמב''ן [ב ד] ואבן עזרא [ב לב] שכתבו שהפסוק משמיענו שמימי המנין ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם וכן נסעו לא נפקד מהם איש וזה מעשה נס שיהיו עשרים יום שלא ימות אחד מכל העם הגדול הזה עיי''ש, [עיין העמק דבר [ב ד] שחולק על הרמב''ן] ולכאורה צ''ב דהרי במנין השבטים לא נמנה היחידים, ויש רק מספר עגול, ועיין במפרשים שכבר עמדו בזה למה לא נמנה בתורה גם היחידים, וא''כ צ''ב מהו הראיה שלא מת אפ' אחד מכל העם הגדול הזה אולי כן מתו אבל עדיין לא נשתנה המספר הכתוב בתורה וצ''ע

 

[פנחס ע]

מקופיא.
עצם זה שהתורה חזרה על המספר, ע"כ שאת זה באה ללמדנו.

 

[יעקב ירושלמי]

שמעתי במבי מדרשא קושיא נפלאה, דיעוין בראשונים רמב''ן [ב ד] ואבן עזרא [ב לב] שכתבו שהפסוק משמיענו שמימי המנין ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם וכן נסעו לא נפקד מהם איש וזה מעשה נס שיהיו עשרים יום שלא ימות אחד מכל העם הגדול הזה עיי''ש, [עיין העמק דבר [ב ד] שחולק על הרמב''ן] ולכאורה צ''ב דהרי במנין השבטים לא נמנה היחידים, ויש רק מספר עגול, ועיין במפרשים שכבר עמדו בזה למה לא נמנה בתורה גם היחידים, וא''כ צ''ב מהו הראיה שלא מת אפ' אחד מכל העם הגדול הזה אולי כן מתו אבל עדיין לא נשתנה המספר הכתוב בתורה וצ''ע

לחץ כדי לכווץ...

למעשה גם אם מתו יחידים, עדיין הנס קיים שלא נפק מהם אלא יחידי יחידים.
ומעת שאנו למדים על הנס שהיה כאן, ולפנינו שצורת הנס שהתורה מראה שהיה הוא שנותר מניינם שווה, מבואר שהעיקרון של הנס הוא שלא נחסרו כלום וממילא מסתבר שלא מת אחד מהאי טעמא גופא. (ואם תאמר ששמא עיקר צורת הנס היא שבאופן כללי לא נחסרו, אם כן נימא שאה"נ וזה נקרא ש'לא נפקד מהם' שרמה כזו של חיסרון שנחשבת 'נפקד מהם' כלומר שבפקידת העם רואים חיסור - לא היה, ובסברא תליא מילתא. אם כי בלשון הרמב"ן משמע שנקט שלא נחסר אחד).

 

[יעקב ירושלמי]

ולכאורה צ''ב דהרי במנין השבטים לא נמנה היחידים, ויש רק מספר עגול,

לחץ כדי לכווץ...

האמת היא שעיקר הדבר לא בעיני מנא ליה למר הא. ולומר 'לא נמנו היחידים' הוא בוודאי לא נכון שמפורש בכתוב למנות איש איש, אלא מסתמא כוונתך 'לא נמנו' היינו שלא נאמר מניינם, והוא פלא בעיני מנא ליה למר הא.

ואם ראייתו משום שלא מסתבר שאך מקרה הוא שכל המניינים נסתכמו במניין שאינו יותר מדוייק מעיגול של חמישים, נראה לי לדחות הראיה, מאחר שהלא הא ברירא שמפירוט התורה את הסכום מבואר שאי הסכום מקרי אלא עניין מסויים ותוכן מסויים יש במה שכל שבט מניינו הוא כך וכך, וממילא אם נימא שיש עניין בהמספר המסויים הזה שוב מיושב שממילא כך נסתובב ונהיה שאכן בכך נסתכם המספר, ואכן לו הו"א כדבריך שאין משמעות למספרים הקטנים, ממילא הו"א שאין לזה משמעות לא במציאות של כמה היה וגם לא בכתיבת המספר בתורה, אבל אם נניח שכן יש משמעות לזה ממילא מובן שהן במציאות וממילא גם בכתיבת הסכום היה המספר מדוייק.
והא לא קשה לשאול איך יצא במקרה שהתוכן המסויים המבוקש מהמניינים יצא במקרה עגול, משום שבזה בוודאי מיושב כך, כי למספר לא עגול המשמעות היא לא עגולה... כלומר למספר מוגדר יש משמעות ברורה ולמספר שיש בו מעבר למספר המוגדר המשמעות שתינתן היא המשמעות של המספר השלם בתוספת המשמעות של החריגה.

 

[יעקב ירושלמי]

דהרי במנין השבטים לא נמנה היחידים,

לחץ כדי לכווץ...

שוב נזכרתי שהלא מקרא מפורש הוא שהסכום האמור כאן מדוייק עד אחד, והוא מהאמור בפקודי (לח כה כו) וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש:
בקע לגלגלת מחצית השקל בשקל הקדש לכל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים:

והסכום המדוקדק של הפקודים תואם לסכום המדוייק של 603,550 בדיוק. (כמובן שגם אם שני מניינים הם אותו שבפקודי ואותו שבכאן, ואפילו נימא לא כדעת רש"י שלא עברה פקודת שנה מאז (שהוא מהמד"ר), מכל מקום דבר מבואר הוא מסברא שהפקידה שוותה ממש (ובוודאי הרבה פחות סביר להניח שיצא המניין תואם במדוייק במקרה מלהניח שהסכומים העגולים אינם אלא במקרה).