התפילה בקול רם משלימה את קול הפעמונים של הכהן גדול

[התורה]

וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת (כח, לה).
פירש הרה"ק רבי יצחק אייזיק מזווטשקא זצ"ל בספרו 'נחל יצחק', שזה בא לרמז שבעת שנכנס האדם לעבודת הקודש בתורה ותפילה, צריך להיות קולו נשמע, קול ה' בהדר, כי יש נחת רוח לבורא ב"ה משמיעת קולם של ישראל בעת עבודתם, ולכן אצל אהרן הכהן שעבד את הבורא בעבודת הקרבנות, ובעבודה זו אין השמעת קול, נתקן לו שיהיה נשמע קולו על ידי פעמוני המעיל, כדי להשלים את הנחת רוח לפניו יתברך, להיות עבודת הקרבנות גם כן בבחינת קול הנשמע למרחוק.
ועתה בעוה"ר שחרב ביהמ"ק ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא מעיל בפעמוניו, הנה כל אחד ואחד מישראל הוא בחינת כהן משרת לפני ה', וצריך להשלים הנחת רוח של קולות הפעמונים על ידי עבודת התורה והתפילה בקול רם.
על ידי אתערותא דלתתא נעשה אתערותא דלעילא שיהיה נשמע במרומים קול התורה והתפילה של ישראל, שזהו הנחת רוחו יתברך, ועל ידי זה יומתקו כל הדינים מעל עדת ישראל, ויומשך שפע קודש לבני ישראל, ובמהרה נזכה לראות בישועתן של ישראל .
נחל יצחק - בפרשתנו, גליון מחוברים​

 

[פנחס ע]

איך זה מסתדר עם האמור כל המגביה קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה?
ואולי הכוונה כשמעורר הכוונה.

 

[התורה]

איך זה מסתדר עם האמור כל המגביה קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה?
ואולי הכוונה כשמעורר הכוונה.​

לחץ כדי לכווץ...

כבודו מכוון לאמור בברכות (כד:): המגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר", והוא "מקטני אמנה". ופירש רש"י: "הרי זה מקטני אמנה, כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש ומגביה הרבה.

ויעוי' עוד רש"י בספר שמואל (א' א' י"ג) כתב: "ויחשבה עלי לשיכורה, שלא היו רגילים להתפלל בלחש". ומשמע מדבריו שעד זמן חנה היו רגילים להתפלל בקול רם. וכן נראה מדברי הגמרא במסכת סוטה (לב:) "א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה תיקנו תפילה בלחש, שלא לבייש עוברי עבירה [המתוודים בתפילתם על עבירות שבידם, רש"י שם]". ופירש רש"י: "מפני מה תיקנו שיהא אדם אומר תפילתו בלחש כדאשכחנא בחנה וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ". ופירש המהרש"א (שם) "דוודאי אם היו כולי עלמא משמיעים קולם בתפילתם, לא הוה שייך ביה מקטני אמנה, אלא כיון דתיקנו תפלת לחש משום עוברי עבירה, מאן דלא חש בהא ומשמיע קולו טפי משאר אינשי, הרי זה מקטני אמנה". וכן מבואר בספר נזר התפילה (לגר"נ גולדברג) שבאמת בהתחלה היו מתפללים בקול רם, ואז תיקנו חז"ל להתפלל בלחש "שלא לבייש עוברי עבירה", ועל ידי התקנה נהיה דין שתפילה היא רק בלחש, ועל כן המתפלל בקול רם הוא מקטני אמנה.

מאידך גיסא, מדברי חז"ל בילקוט שמעוני (שיר השירים רמז תתקפ"ו) "כשאתם מתפללים בקול ערב", נראה כי אדרבה, יש מעלה בתפילה בקול רם על פני תפילה בלחש. וכן מפורש בדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא: "וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו. וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלקים בחזקה (יונה ג, ח), מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, חציפא נצח לבישה". ומבוארת איפוא, מעלתה של התפילה בקול רם וצעקה.

ובביאור הדברים כתב המבי"ט (בית אלוקים שער התפילה פ"ו) "כי התפילות הסדורות בכל יום שלא בעת צרה, הוא שאין ראוי לאמרם בקול, כיון שהוא יכול לכוון בלחש. אבל התפילות שמתפללים בעת הצרה והצער, אי אפשר שיתפלל אותם האדם בנחת מצד צערו, ולכן הוא צועק בקול רם, להורות שהוא מכיר ומרגיש הצער שהוא בו, ואין מי שיצילהו כי אם הוא ית'. וכן כל הצעקות שצעקו בני ישראל אל ה' היה בעת צרתם, שלא היו יכולים לכוון את דעתם כי אם בהרמת קול", וראה בכל דבריו הנפלאים שם.​

 

[פנחס ע]

@התורה איך אתה שולף את כל זה בכזו בהירות?
יישר כח!!!!

 

[אחת שאלתי]

וראה את שיחת הרבי מליובאוויטש בזה (לקוטי שיחות חלק טז עמ' 359 אות ד ואילך):

 

[אברך מישיבת מיר]

כבודו מכוון לאמור בברכות (כד:): המגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר", והוא "מקטני אמנה". ופירש רש"י: "הרי זה מקטני אמנה, כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש ומגביה הרבה.

ויעוי' עוד רש"י בספר שמואל (א' א' י"ג) כתב: "ויחשבה עלי לשיכורה, שלא היו רגילים להתפלל בלחש". ומשמע מדבריו שעד זמן חנה היו רגילים להתפלל בקול רם. וכן נראה מדברי הגמרא במסכת סוטה (לב:) "א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה תיקנו תפילה בלחש, שלא לבייש עוברי עבירה [המתוודים בתפילתם על עבירות שבידם, רש"י שם]". ופירש רש"י: "מפני מה תיקנו שיהא אדם אומר תפילתו בלחש כדאשכחנא בחנה וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ". ופירש המהרש"א (שם) "דוודאי אם היו כולי עלמא משמיעים קולם בתפילתם, לא הוה שייך ביה מקטני אמנה, אלא כיון דתיקנו תפלת לחש משום עוברי עבירה, מאן דלא חש בהא ומשמיע קולו טפי משאר אינשי, הרי זה מקטני אמנה". וכן מבואר בספר נזר התפילה (לגר"נ גולדברג) שבאמת בהתחלה היו מתפללים בקול רם, ואז תיקנו חז"ל להתפלל בלחש "שלא לבייש עוברי עבירה", ועל ידי התקנה נהיה דין שתפילה היא רק בלחש, ועל כן המתפלל בקול רם הוא מקטני אמנה.

מאידך גיסא, מדברי חז"ל בילקוט שמעוני (שיר השירים רמז תתקפ"ו) "כשאתם מתפללים בקול ערב", נראה כי אדרבה, יש מעלה בתפילה בקול רם על פני תפילה בלחש. וכן מפורש בדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא: "וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו. וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלקים בחזקה (יונה ג, ח), מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, חציפא נצח לבישה". ומבוארת איפוא, מעלתה של התפילה בקול רם וצעקה.

ובביאור הדברים כתב המבי"ט (בית אלוקים שער התפילה פ"ו) "כי התפילות הסדורות בכל יום שלא בעת צרה, הוא שאין ראוי לאמרם בקול, כיון שהוא יכול לכוון בלחש. אבל התפילות שמתפללים בעת הצרה והצער, אי אפשר שיתפלל אותם האדם בנחת מצד צערו, ולכן הוא צועק בקול רם, להורות שהוא מכיר ומרגיש הצער שהוא בו, ואין מי שיצילהו כי אם הוא ית'. וכן כל הצעקות שצעקו בני ישראל אל ה' היה בעת צרתם, שלא היו יכולים לכוון את דעתם כי אם בהרמת קול", וראה בכל דבריו הנפלאים שם.​

לחץ כדי לכווץ...

רק להוסיף עוד ציטוט קטן
במדרש (שיר השירים זוטא ב') מובא השמיעני קולך כשאתם מתפללים לפני בקול גבוה כי קולך ערב בתפילתך ע"כ.

ועי' בח"ח (עה"ת פרשת כי תבא) וניצעק אל ה' אלוקי אבותינו וישמע ה' את קולינו, וישמע ה' את תפילתינו לא נאמר אלא כ' וישמע ה' את קולינו ללמדינו בא שצריכים לצעוק בקול בעת צרה ועי"ז עונה ה' תיכף ואע"פ שעונה לאיזה ימים או שנים אבל הצעקה בקול מועלת ע"ש אמנם (ועי' בזה בשערי תשובה ק"א סק"ו).