כבוד ת"ח וּבְנֵ֤י יְהוּדָה֙ מְכַרְתֶּ֖ם לִבְנֵ֣י הַיְּוָנִ֑ים

[הצעיר שבחבורה]

מעשה שהיה באדם אחד שקרא על ממוני הקהילות פסוק זה ורצו להענישו על שקראם יונים.

ונשאלה השאלה לפני המהרי"ט שדן בזה, ודעתו היא ש"מאחר שדרך צחות נאמרה אין בזה גנאי שדרך שיתוף הלשון אמרה".

ותחילה דן מצד שלשון זו אינה מתפרשת בהכרח כגנאי, לפי שבגמ' נקראים יונים ע"ש לשונם וע"ש כתיבתם יעו"ש.

וצירף לזה, שכיון שאמרה בלשון המקרא ובדרך צחות ומליצה לפי שאי אפשר בענין אחר.

והביא ראי' לדבריו ממעשה שהיה, ואצטט

"ואמרו על הרב מהר"י אבואב שהיתה עינו א' סמויה, שהיה מלך פורטוגל אומר ב' עינים יש לי במלכותי שאין בכל העולם ערוך להם עין נשר פורטוגל ועינו של רבי. פעם א' היה מהלך בדרך בשדה וישב לו על הרב על שן סלע א' וב' נכבדים ישבו אחד מימין ואחד משמאל, והיה בחור אחד תלמידו עומד לפניהם. והרב ז"ל בדיחא דעתיה והיו מדברים דברי צחות, ופנה הרב אל התלמיד ואמר לו 'אמור אתה' א"ל 'תן לי רשות שאשב' א"ל 'שב', ישב על האבן ואמר "על אבן אחת שבעה עינים" אמר הרב תיהני ליה צחותיה שאל"כ אפקרותא היא, כההיא איתתא דאמרה קמי' דרב יהודה שמואל רבך הכי דיין אמר לה ידע' ליה א"ל ידענא ליה גוצא ורבה כריסיה אוכם ורבה שיניה א"ל רב יהודה לבזויי ליה קא אתית תהוי ההיא איתתא בשמתא"

ועוד הביא שם כמה דוגמאות.

ומה שהביא ממעשה דמהר"י אבואב, לענ"ד אין הנדון דומה לראי' ששפיר י"ל וכדמשמע מלשונו של רב יהודה שכל הטענה היא מחמת ש"לבזויי ליה קא אתית", שהרי עצם הדבר שהיתה עינו א' של מהרי"א סמוייה אינו דבר רע לכשעצמו, אלא אם היתה כוונתו באמירה לבזותו היה חייב נידוי על כבוד הרב, וא"כ שמא רק בזה אמר מהר"י אבואב שכיון שדרך צחות נאמרה ולא דרך בזיון הרי אינו חייב נידוי.
מה שאין כן בנדון המעשה, שקרא לממוני הקהילות 'יונים' ובוודאי ששם אף שהיא דרך צחות, מ"מ עצם האמירה וההשוואה לבני היונים, דרך בזיון יש בה.

יורו נא המורים.

ואצרף את התשובה במלואה​