כי תצא ואל כליך לא תתן בכרם של גוי (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן (כג כה)

בבבא מציעא פז: דרשינן, "בכרם רעך ולא בכרם נכרי", ופירש רש"י שישראל שהוא פועל בכרם של נכרי, אין לו איסור "ואל כליך לא תתן", אלא רשאי ליתן לכליו. ומקשה הגמ' שם, הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור היינו דאיצטריך למישרי פועל, אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר, השתא גזילו מותר פועל מיבעיא. והקשה אאמו"ר שליט"א, דהא אכילת פועל היא זכות הפועל, ונפק"מ שאם עבר בעל הבית וחסם את הפועל, הוא חייב לשלם לו כמו שמבואר בטור חו"מ סי' של"ז בשם הרמ"ה. וא"כ מאי קשיא למה צריך ההיתר ליתן לכליו בכרם של נכרי תיפוק ליה דגזל עכו"ם מותר, הא נפק"מ דהוי בתורת זכות לפועל, ואם עבר וחסמו יהיה חייב הנכרי בעל הבית לשלם לו.

ובמנחת חינוך מצוה תקע"ו סוף סק"ג (אות י"א במהדורת מכון ירושלים) הקשה לשיטת היראים דאף למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ לא איקרי "לכם" לגבי אתרוג, דלא הוי שלו, א"כ מה מקשה הגמ' למאן דס"ל גזל עכו"ם מותר למה לי למישרי לפועל ישראל ליתן לכליו בכרם של נכרי, הרי נפק"מ דמותר ליתן לכליו והוי שלו ממש.

ונראה לומר, דאפילו אם נדרוש דבגוי רשאי ליתן לכליו, זהו רק היתר, דנתמעט מהאיסור של "ואל כליך לא תתן", אבל ודאי אין זה זכות הפועל ליתן לכליו, ונהי דאכילת פועל כדי אכילתו הוי זכות הפועל וכנ"ל, מ"מ נתינה לכליו שמותרת בכרם גוי אין זה בתורת זכות, דלא מסתברא שיהיה זכות לפועל להכניס לכליו כל הפירות של בעה"ב ולא ישאר לו כלום ולא יוכל לעכב עליו. וממילא מיושב, דגם לאחר הדרשא "בכרם רעך ולא של נכרי" הוי רק היתר על האיסור ולא בתורת זכות, וא"כ למ"ד גזל עכו"ם מותר בלא"ה יש לו רשות, ומתורצת קושית אאמו"ר הנ"ל, דליכא נפק"מ לענין תשלומין, דגם לפי האמת ליכא חיוב תשלומין על הגוי אם חסם.

ואפשר שגם קושית המנחת חינוך מיושבת לפי"ז, דכל מה ששייך לומר שאכילת הפועל נעשית של הפועל היינו משום שזכותו היא, אבל לפי מה שנתבאר דלא מסתבר שהתורה נתנה זכות לפועל ליתן לכליו, והוי רק היתר, י"ל דבאמת גם לקושטא דמילתא אינו זוכה בזה.​

 

[גרינפלד]

והקשה אאמו"ר שליט"א, דהא אכילת פועל היא זכות הפועל, ונפק"מ שאם עבר בעל הבית וחסם את הפועל, הוא חייב לשלם לו כמו שמבואר בטור חו"מ סי' של"ז בשם הרמ"ה. וא"כ מאי קשיא למה צריך ההיתר ליתן לכליו בכרם של נכרי תיפוק ליה דגזל עכו"ם מותר, הא נפק"מ דהוי בתורת זכות לפועל, ואם עבר וחסמו יהיה חייב הנכרי בעל הבית לשלם לו.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
והנה חיוב תשלומין בחוסם פועל, עי' ב"ח וחידושי הגהות על הטור שם, דילפינן ליה מחיוב תשלומין בחסימת שור בדישו, וביסוד חיוב התשלומין בחוסם אמרינן בב"מ צא. אמר רב פפא משעת משיכה איחייב לה במזונותיה, מבואר דהחיוב בשעת משיכה ומשמע דהוי התחייבות מדעת המשכיר והשוכר, כיון שיודעים דין חסימה ממילא כך היא האומדנא שהתנאי ביניהם הוא לכלול את המזונות שתאכל בתורת דמי השכירות.

ולפי"ז לא קשה, דלא שייך לומר דהקרא אתי לזה דאיכא חיוב תשלומין בחוסם פועל, דאין חיוב זה מעיקר הדין רק מהתחייבות ביניהם. אך כל זה לשינויא דרב פפא שם, אבל לאידך שינויא בגמ' שם החיוב הוא על עצם החסימה ומדין לא תחסום, וכמו שנראה מדברי הראשונים במכות ד. עי"ש בתוס' וברמב"ן וריטב"א גבי שלא השם המביאו לידי מלקות מביאו לידי תשלומין, ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתה.

והנה הרמב"ן במכות שם מבאר, דחיוב התשלומין בחסימה, הוא רק משום דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל, דבלא זה לא היה חייב בהשבה כיון שכבר חסם, ולפי זה יש לומר דבפועל שבעל הבית הנכרי חסם אותו לא שייך תשלומין, דנכרי אינו חייב בהשבת הגזילה כמ"ש רש"י בעירובין סב. ד"ה לא ניתן, אמנם עדיין קשה לשיטת התוס' בעבודה זרה עא: ד"ה בן נח, דנכרי חייב בהשבת הגזילה, א"כ שייך תשלומי חסימת פועל גם בנכרי.​