- הודעות
- 9,578
- תודות
- 17,442
- נקודות
- 1,280
והשבתי חיה רעה מן הארץ (כו, ו)
נחלקו התנאים רבי יהודה ורבי שמעון בביאור ברכה זו של השבתת החיות ("והשבתי חיה רעה מן הארץ"), וכפי שמובא כאן במדרש תורת כהנים: "ר' יהודה אומר – הנני מעבירם מן הארץ, ר' שמעון אומר – משביתן שלא יזיקו".
כלומר, לפי רבי יהודה הברכה היא כפשוטה ממש, שלא יהיו כלל חיות רעות בארץ, ואילו לפי רבי שמעון, יהיו חיות, ומה שכתוב "והשבתי", פירושו שלא יזיקו.
מה שורש המחלוקת ביניהם? ידוע הסברו של "הרוגאצ'ובר" בחיבורו צפנת פענח, המקשר בין מחלוקת זו לבין מחלוקת ידועה אחרת, שגם היא סובבת סביב הפועל "להשבית":
הצטווינו לפני פסח "להשבית" את החמץ (שמות יב, טו – "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם"), ונחלקו שם תנאים: רבי יהודה סובר, שחובה לקיים מצווה זו דווקא על ידי שריפה, ואילו חכמים סוברים שניתן לקיים את המצווה גם בדרכים אחרות – לפורר את החמץ ולפזרו ברוח, או להשליכו לים וכו' (משנה, פסחים, ב, א: "רבי יהודה אומר, אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים אומרים, אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים…"). ומבאר "הרוגאצו'בר", שהמחלוקות תלויות ודומות: רבי יהודה, בשני המקרים סובר שהפירוש של "השבתה" הוא שמעבירים מן העולם לחלוטין את המציאות החומרית של הדבר, ולא די בכך שמבטלים את התכונות המרכזיות שלו (ולכן, לצורך "השבתת" חמץ לא די להופכו לבלתי ראוי לאכילה וכו', אלא צריך לשרפו ולהפכו לאפר, שהוא כבר מציאות חדשה ואינו החומר הקודם; וכן הברכה "והשבתי חיה רעה" מתפרשת כך שהחיות הרעות עוברות לחלוטין מן העולם, ולא רק בכך שיאבדו את תכונתן המרכזית). ואילו החולקים על רבי יהודה סוברים בשני המקרים שהפירוש של "השבתה" הוא לאו דווקא ביטול המציאות החומרית, אלא די בכך שניטלת התכונה המרכזית – ביטול החמץ מתכונתו ומהותו הקודמת, וביטול תכונת החיה הרעה להזיק.
["הרוגאצ'ובר" משתמש במונחים של "חומר" ו"צורה": חומר הוא ישותו החומרית של הדבר, וצורה היא המהות, התכונה המרכזית של החומר: רבי יהודה סובר שהפירוש של "השבתה" הוא ביעור החומר הפיזי, והחולקים סוברים שמדובר בהשבתת ה"צורה", התכונה המרכזית]. (לימוד יומי)
נחלקו התנאים רבי יהודה ורבי שמעון בביאור ברכה זו של השבתת החיות ("והשבתי חיה רעה מן הארץ"), וכפי שמובא כאן במדרש תורת כהנים: "ר' יהודה אומר – הנני מעבירם מן הארץ, ר' שמעון אומר – משביתן שלא יזיקו".
כלומר, לפי רבי יהודה הברכה היא כפשוטה ממש, שלא יהיו כלל חיות רעות בארץ, ואילו לפי רבי שמעון, יהיו חיות, ומה שכתוב "והשבתי", פירושו שלא יזיקו.
מה שורש המחלוקת ביניהם? ידוע הסברו של "הרוגאצ'ובר" בחיבורו צפנת פענח, המקשר בין מחלוקת זו לבין מחלוקת ידועה אחרת, שגם היא סובבת סביב הפועל "להשבית":
הצטווינו לפני פסח "להשבית" את החמץ (שמות יב, טו – "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם"), ונחלקו שם תנאים: רבי יהודה סובר, שחובה לקיים מצווה זו דווקא על ידי שריפה, ואילו חכמים סוברים שניתן לקיים את המצווה גם בדרכים אחרות – לפורר את החמץ ולפזרו ברוח, או להשליכו לים וכו' (משנה, פסחים, ב, א: "רבי יהודה אומר, אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים אומרים, אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים…"). ומבאר "הרוגאצו'בר", שהמחלוקות תלויות ודומות: רבי יהודה, בשני המקרים סובר שהפירוש של "השבתה" הוא שמעבירים מן העולם לחלוטין את המציאות החומרית של הדבר, ולא די בכך שמבטלים את התכונות המרכזיות שלו (ולכן, לצורך "השבתת" חמץ לא די להופכו לבלתי ראוי לאכילה וכו', אלא צריך לשרפו ולהפכו לאפר, שהוא כבר מציאות חדשה ואינו החומר הקודם; וכן הברכה "והשבתי חיה רעה" מתפרשת כך שהחיות הרעות עוברות לחלוטין מן העולם, ולא רק בכך שיאבדו את תכונתן המרכזית). ואילו החולקים על רבי יהודה סוברים בשני המקרים שהפירוש של "השבתה" הוא לאו דווקא ביטול המציאות החומרית, אלא די בכך שניטלת התכונה המרכזית – ביטול החמץ מתכונתו ומהותו הקודמת, וביטול תכונת החיה הרעה להזיק.
["הרוגאצ'ובר" משתמש במונחים של "חומר" ו"צורה": חומר הוא ישותו החומרית של הדבר, וצורה היא המהות, התכונה המרכזית של החומר: רבי יהודה סובר שהפירוש של "השבתה" הוא ביעור החומר הפיזי, והחולקים סוברים שמדובר בהשבתת ה"צורה", התכונה המרכזית]. (לימוד יומי)