הִתְעַלַּ֙לְתִּי
שחקתי (רש"י)המשחק היה כמו במשל לאדם חלש ששכנעו אותו כי בכוחו להביס בריון מפורסם, הם עלו על הבמה, כאשר החלש נתן לו מכה עשה עצמו הבריון כמתקפל ונופל, אך מיד הוא לקח את החלוש סיבבו על אצבעו והנחית בו מנה אחת אפיים, לימים שכנעו שוב את החלוש שאך הפעם יש לו סיכוי, וכך בחזרה הבריון עשה עצמו נכשל עד שקם עליו והחזיר לו מנה הגונה,
זה היה המשחק עם פרעה, אחרי כל מכה נתנו לו להרגיש כביכול הוא מ"ד שצריך את האישור שלו כדי שנצא ממצרים,
גם לנו נתן ה' לבחור להאמין בו, הוא יכל לעשות מופת לעיני כל חי אבל הוא רצה שזה יבוא דווקא מתוכנו, אבל זה לא אומר שאנחנו מ"ד, ומכאן שאין להאמין יותר רק כשיש צרה חלילה, וכשהיא הולכת לחשוב שהנני מסתדר בכוחות עצמי, [וכמעשה הידוע עם החניה..].
לְכֽוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים
בעיני פרעה עבודת ה' היא עבודה קשה, רק הגברים מסוגלים ומוכשרים אליה,אמנם לאמיתו של דבר אומר לו משה - 'כי חג ה' לנו'!, זהו עבודה שמחה,
ומדוע?, מפני שלישראל יש קרבה מיוחדת לקב"ה והוא רוצה שנתקרב אליו ונשמח איתו ולא כדי שיהיה לנו קשה, ולכן היא מתאימה וכוללת גם את הטף והנשים. (ר' משה שטרנבוך)
ִ֥יהִי חֹ֖שֶׁךְ
במדרש כאן (יד), "ר' יהודה ב"ר אמר במה הרשעים מתכסים בגיהנם - בחשך, חזקיה אמר הגיגית הזו במה מכסין אותה בכלי חרס מינה ובה כשם שהיא של חרס כך מכסין אותה בכלי חרס, כך הרשעים שנאמר והיה במחשך מעשיהם לפיכך הקב"ה מכסה עליהם את התהום שהוא חשך שנאמר וחשך על פני תהום זה גיהנם".מבואר שגמול מעשיהם של הרשעים הוא החושך עצמו בו היו נמצאים בעולם הזה, עד שאותו חושך ממשיך איתם וקשור בהם ככלב גם לעולם הבא,
זאת משום שעולם הגמול אינו כחלוקת פרסים למצטיינים, אלא הצדיקים והרשעים ממשיכים עם מקומם ומעשיהם כמו בעולם הזה, וכיון שהקיום התורה הוא הדבר הטוב ביותר אף בעוה"ז הצדיקים ממשיכים עם הטוב הזה בהתענגות על ה' בעוה"ב, וכן הרשעים ממשיכים עם תאוותיהם שאף בעוה"ז הוא חסרון והעדר ונשארים תמיד תקועים בחושך ואפילה.
לֹֽא־רָאו איש את אחיו
החושך הגדול ביותר לאדם - כאשר 'לא ראו איש את אחיו', שאינו נותן עינו לראות בצרת חברו, (חידושי הרי"ם. תורה שבכתב).
וְיִשְׁאֲל֞וּ אִ֣ישׁ מֵאֵ֣ת רֵעֵ֗הוּ
שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהםתימה, וכי זה מה שהיה חשוב לאותו צדיק, ולְמה נצרכה הבטחה זו?
שמא ההבטחה הייתה שהם ייצאו בראש מורם, לא כבורחים ונמלטים אלא כבני חורין אמיתיים, הסימן לכך הוא בזה שהם לוקחים את הכסף מרוקנים את מצרים והולכים.
כְּשַׁ֨לְּח֔וֹ כָּלָ֕ה גָּרֵ֛שׁ יְגָרֵ֥שׁ אֶתְכֶ֖ם
כתב בספורנו, "אבל אז גרש את שניכם בלבד ומפניו בלבד, אמנם עתה יגרש את כלכם מכל זה המקום, כי אמנם זו מדת צדקו של הקב"ה כשיתעקש אדם מעשות הראוי לבלתי עשות רצון קונו, יעשה מה שברח ממנו בצרה ויגון, ולא לרצון יהיה לו",פרעה היה יכול לומר למשה ואהרן שייצאו, במקום זאת הוא היה צריך לקום בפיג'מה באמצע הלילה ולהתחנן שיצאו כשברקע נשמעת הצעקה שבכל ארץ מצרים.
אם אדם חייב לעשות משהו הוא יעשה אותו בין ירצה בין לא ירצה, השאלה אם יעשה אותו בהתחלה כשיהיה לו קל, או בהמשך כשיהיה כבר קשה יותר, בידו הבחירה, אם יצטרך להפליג ביפו לתרשישה להיזרק מהספינה בסערת הים להיבלע במעי הדג ובסוף ללכת לנינווה או פשוט ללכת לשם מיד, אם להתפלל מעריב בנחת אחרי סד"ב, או להיגרר בעייפות לשטיבעך כחצות הלילה.
כַּחֲצֹות הלילה
ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו משה בדאי הואאחרי שכל המכות הגיעו כמו שעון שוויצרי, ואחרי שכל הבכורים מתו בדיוק כמו שמשה אמר, עדיין יבואו החרטומים ויגידו במחי יד – משה בדאי, כך הם יפתחו מהדרות, זה יהיה המסקנא שלהם מכל העניין,
כמו"כ כתוב על פרעה "ויקם פרעה לילה", אחרי תשע מכות שהעיפו לו את הסכך, כעת לאחר ההתראה על המכה הכי כואבת, הוא יכול ללכת לישון ברוגע.
וכמאמר הגמ' (עירובין יט), "רשעים אפילו על פתחה של גיהנם אינם חוזרין בתשובה", תמיד יהיה להם מה לומר. (משולחן גבוה).
הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים
כתוב במדרש, "החדש הזה לכם - חשבונן של חדשים, שמיום שבראתי את עולמי הייתי מחשב חדשים ומעבר עוברים, מיכן ואילך מסור בידכם ואין אתם מסורים בידו".
כיון שעמ"י משתמש בנשמתו - יסודו מעל הטבע וקודם לכולם, בכך אנו מביאים גם את החומר ומעלים ומחברים אותו לקדושה, זה כל התכלית של החומר ולכן זה נותן לנו להיות אחראים עליו, לכן נתן לנו הקב"ה כח לפעול בזמנים ולשנות אותם, בידנו מופקד המזלות וההשפעות שיהיו בעולם הזה.
וכן בהמשך הפרשה בעניין לקיחת השה מבארים המפרשים (רמב"ן אלשיך) שלקיחתו לומר שאין לנו חלק במזל של ניסן הוא הטלה, אפילו שהוא יכול לנקום במי שפוגע בו בזמן שהוא שולט בכ"ז הם רק נגאלו באותו החודש.
עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ
וציום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהםזכר לנס בפסח ומצה עושים, אבל זכר לשיעבוד והמרירות למה עושים?,
אלא שכדי להתחבר לנס צריך להרגיש מהיכן הוא הגיע, וכך גם בכל בהודאה צריך להיזכר מהיכן הגעתי והיכן אני היום.
בנוסף, לבסוף ראו שהמרור היה חלק מהדרך כדי להביא אותנו לישועה והוא לא היה רק היסטוריה, ולכן צריך לאכלם יחד, מאחורי כל מרור ומעומק הבור נמצא האור!
פֶּ֥סַח ה֖וּא לַה'
ואתם עשו כל עשיותיו לשם שמיםהיה להם סיבה טובה לעשות פסח, כך ה' יפסח על בתיהם ויצילם, אבל בכ"ז אמר להם ה', "פסח הוא לה'" - ההצלה והפסח הוא חשבון שלי, אבל אתם תעשו אותו לשם שמים - כי כן ציוותי.
ללמדנו על כל המצוות שאין לכוון בעשייתם לזכות לסגולה או מעלה פלונית, אלא שכל עשייתם תהיה רק לשם שמים, ואם יבוא עוד רווח בעולם הזה- מה טוב.
וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י
והרי הכל גלוי וידוע לפניו? (עיין רש"י)מבאר הזוהר הק' (בא לה:), שאם האדם לא עושה השתדלות מלמטה, לא יוכל לקבל סייעתא משמיא, ז"ל, "לא אתחזי אשגחותא דלעילא אלא כד אתחזי לתתא עובדא דאתעבידו עובדא מניה".
לפעמים לא די לומר 'הכל משמים', יתכן וממקור עצלותו הם נובעים, עלינו לעשות גם השתדלות.
בְּחִפָּז֔וֹן
עניין החפזון מבאר בפח"י שלא ליתן מקום לזמן להיכנס, ישראל שנתעלו להיות מעל הטבע עליהם לשבור את תקרת הזמן ולנהל אותה כדי שהיא לא תנהל אותם,
וכמו שהצטוונו עה"פ "ושמרתם את המצות - אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד". – שלא לתת אחיזה לזמן להיכנס לתוכה.
וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי
עד כאן מצינו שפרעה מבקש שיעתירו בעדו, ופתאום כעת הוא מבקש שיברכו אותו, [וכנראה לא ידע שאין לבקש בקשות ביו"ט..],
אלא שמהות התפילה היא למי שאין לו שום כח מעצמו דלית ליה מגרמיה מידי ורק מבקש כעני בפתח, בשונה מברכה שעיקר הברכות שמתקיימות ניתנו בעיקר לצדיקים עליהם נאמר "ותגזר אומר ויקם לך", ומה שקרה ביציאת מצרים שלכן פרעה גם ביקש שיברכו אותו זהו מפני שהבין שמי שעושה לישראל כאלו נסים והורג את כל בכוריהם אי"ז אלא בגלל שהוא קשור אליהם חזק, עד אז הוא חשב שישראל עומדים בדרגה כמו שלו, וכשם שהוא יודע להתפלל זה גם מה שהוא מבקש, אבל בסוף המכות נכנס לו לראש שלישראל יש קשר קרוב ומיוחד לה'.
מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם
אף על פי שבהמות הרבה הוליכו עמהם מחבבים היו את המצווה (רש"י)
ודאי שלא נאמר להם כזה עניין לסחוב משאות על שכמם, ולכאו' אם הבהמות יכולות לעשות זאת אין שום עניין לסחוב,
אמנם מכאן רואים כמה גדולה היא להראות חביבות למצוה, שאדרבא, דווקא כשאין כזה עניין המצווה מראה שעושה את המצוה לשם שמים, וכמו המעשה עם רשב"י שראה זקן רץ עם שני הדסים כנגד זכור ושמור, זה מה שהניח את דעתו, כי אין לך מידה טובה הימנה.
בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה
בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו
כתוב כאן שאין מקיימים מצוות אלו כי יצאו ממצרים, אלא איפכא, יצאו ממצרים רק כדי שנקיים מצוותיו.