כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה
אם היו הולכים בדרך הקצרה כשיראו מלחמה יחזרו למצרים, ולכן הלכו מראש בדרך הארוכה,
גם במלחמת היצר צריך לא לנסות להילחם איתו פנים בפנים ולפתוח חזית, אלא מראש יראה ללכת בדרך שבה לא יגיע לנסיון כלל.
וחמושים
- אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה (רש"י)
ידועה הקושיא מדוע לא מתו הצמד 'דתן ואבירם' בשלושת ימי אפילה אלו? (כך הק' הרא"ש בפר' בא),
ופי' כאן המהרי"ל דיסקין עפ"י המבואר במדרש שדתן ואבירם היו בין השוטרים שסבלו מכות כדי להקל את העבודה מעל בנ"י, ובגלל שסבלו למען אחרים לא מתו, ללמד שמי שמצטער עם הציבור הוא זה שיראה בנחמתן.
וכל רכב מצרים
- משל מי היו, מן הירא את דבר ה', מכאן היה רבי שמעון אומר כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו (רש"י)
לפעמים נראה שהיצר הרע מציע הצעות טובות וכשרות למחצה, עכשיו תשמע לי, כדי שאח"כ תוכל לחזור לדרך הנכונה, אמנם עסקים לא עושים עם היצה"ר, גם הטוב שלו הוא רע מוחלט, הא למה זה דומה, ללוקח אוכל מהזבל.
ה' ילחם לכם
שאלה יסודית, כאן במצרים נלחם ה' לנו, ואילו בסוף הפרשה נאמר "צא הלחם בעמלק", מדוע כאן ה' נלחם עבורנו, ושם אנחנו נלחמנו בעמלק?
הביאור הוא שהמצרים באו למלחמה כדי להחזיר את בנ"י להיות עבדים במצרים, זה היה מלחמה נגד בנ"י עצמם ולא נגד אמונתם בה', ולכן הקב"ה נלחם את מלחמתם של עמו הנבחר,
עמלק לעומת זאת יצאו במלחמה נגד הקב"ה וההתגלות האלוקית שנראתה לעיני כולם בניסים שעשה ה', זה היה "מלחמה לה' בעמלק", כאן תפקידו של עם ישראל להילחם כדי למחות כנגד מי שפוגע בכבוד שמים, וכל זמן שלא נמחה שמו של עמלק אין שמו של הקב"ה שלם, וזה כל תפקיד ומלחמתם של ישראל להלחם מלחמת ה' ולקדש שם שמים.
מה תצעק אלי
כתב הנפה"ח (א ט): ר"ל שהדבר תלוי בהם, אם יסעו ישראל אל הים ולא ייראו - וודאי הוא ייקרע לפניהם, וזמ"ש 'לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי', ר"ל כמו בסוסי פרעה שהיה היפך מנהגו של עולם שהרוכב מנהיג לסוס, כן דמיתיך והמשלתיך רעיתי ע"ז האופן ממש, שאף שאני רוכב ערבות עכ"ז כביכול את מנהיג אותי ע"י מעשיך.
לא נשאר בהם עד אחד
הבית הלוי מחלק בין המכות שהיו במצרים שהגיעו על שמיררו את חייהם וכעונש על מעשיהם בלבד, לבין טביעת המצריים בקריעת ים סוף שהגיעה מכח מידת הרחמים כמו אבא שמכה את מי שחפץ להרע לבניו, כי אחרי שיצאו ל'ארץ לא זרועה' בחוסר כל מתוך בטחון והליכה אחרי ה' בעינים עצומות הם נהיו לבניו ול'אהובים' ו'ידידים' כמו שאומרים בתפילה.
גם כאן רואים כיצד הרוצה השגחה פרטית והשפעה למעלה מדרך הטבע עליו להאמין רק בה' ולנהוג לפיה, ומיד היא בא תבוא.
ויבקעו המים
- זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה (סוטה לז)
העולם מספר על 'גרשון', שרצה כ"כ לקפוץ, הוא אמר לשם יחוד קודם קפיצתו וטבל ז' פעמים, ובעודו נושא ונותן בדרך ובמקום הקפיצה, מי מה ממתי עדי איך ולמה, קם נחשון וקפץ,
לפעמים בחיים צריכים לקפוץ למים בלי לחשוב פעמיים, 'אין סכנה כסכנת האיחור' כתב ר' חיים שמואלביץ.
וכמו שגם כתוב מיד "אז ישיר משה", וברש"י "כשראה הנס עלה בליבו שישיר שירה", משה לא המתין, מיד תוך כדי ההתרחשות וההתרגשות הוא החל משבח ומנגן על מיתרי הלב.
וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם, ויצעקו בני ישראל אל ה'
אומר המדרש (ש"ר בשלח כא), "א"ר ברכיה, יפה הייתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפילות, למה שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן נתייראו מאד ותלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'",
מגלים לנו חז"ל כי כוחה של תפילה אחת שבאה עם כל הלב גדולה מזו ובכוחה להביא מיד ישועה, ולכן דווקא כאשר היו ישראל במצב שאין להם לאן לברוח, מותקפים מכל כיוון בלי שום דרך מילוט, בכך הם היו תלויים בקב"ה שאם הוא לא יציל אותם כאן ועכשיו אלו יהיו נשימותיהן האחרונות, תפילה שכזו שבאה מכל הלב שאומרת אבא אין לנו דרך אחרת לצאת מהמצב, אבא רק אתה אבל רק אתה, היא מתקבלת מיד,
וכן במדרש עה"פ יונתי בחגוי הסלע, ממשיל את מצבם ליונה שברחה מפני הנץ לנקיק הסלע, שם הנץ הגדול לא יכול להיכנס, אבל שם היא רואה מנצנצות עיניו של הנחש, עליה לבחור בין צפורני הנץ ללועו של הנחש, ומכאן נלמד איך צריך להראות תפילה, כי כשאדם מתפלל ואינו בטוח בתפילתו ורק חושב שאם לא יועיל לא יזיק, היא לא התפילה השלמה ספק בכלל כמה ערכה, אבל כשהאדם כל כולו סמוך ובטוח שרק ה' יצילו מהמצר מובטח לו כי תפילתו לא תשוב ריקם.
וישב הים לפנות בוקר לאיתנו
אמרו חז"ל (שמות רבה כ"א) שהים שב לתנאו הראשון, מבואר שהיה צריך תנאי מיוחד כדי שהים יקרע בשביל ישראל,
ושואל האור החיים על אתר, הרי יש יחידי סגולה שנקרע הים בשבילם כמו ר' פנחס בן יאיר, ואם לא התנה עמו להיקרע אלא ליוצאי מצרים לבד איך היה כח לרפב"י להתגבר על מעשה בראשית?
ומתרץ בזה"ל, "אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה' על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה ולעשות כל אשר יגזרו עליהם וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא".
ויאמינו בה' ובמשה עבדו
החת"ם סופר כתב למה היה צריך "ויאמינו בה'", אחרי שכבר נאמר בפרשת שמות, "ויאמן העם"?
אלא שכאן ראו כיצד ה' היה איתם אף בזמן השיעבוד, שלכן כ"א נתבע לפי כמה שהציק לישראל, זה כעופרת זה כאבן וזה כקש, וכך בכל צרה שיש צריך לדעת שאף בה נמצא ה'.
עם זו קנית
- חבבת משאר אומות, כחפץ הקנוי בדמים יקרים, שחביב על האדם, (רש"י)
מדוע חפץ שקנו בדמים מרובים חביב על האדם?, מפני שעמל עליו, ניחא ליה בקו שלו מתשעה של חבירו, נתינה מולידה אהבה, כך גם אותנו ה' קנה ע"י רוב הניסים שעשה לנו ביציאת מצרים.
כך גם אצלנו אהבת ה' ואהבת תורה נקנים ע"י עמל, להקריב את יצרי מביא את האהבה הכי גדולה לה' שיכולה להיות.
זה אלי
- ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים (רש"י)
והיא נשארה שפחה, כי בלי עמל הכל נאבד ביום אחד, רק דבר שיקר בעיננו כי השקענו בו, הוא זה שלא יילך לשום מקום, הוא נהיה חלק ממני וא"א לקחת אותו.
תבלעמו ארץ
- מכאן שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק (רש"י)
הרשעים הללו, מה הם לא עשו, ואפ"ה נותנים להם שכר על מילה טובה שאמרו אחרי עשר מכות?, מכאן שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, כל מילה טובה תחשב, לא צריך רק להגיע לאיזה השגות גבוהות.
ותען להם מרים.. סוס ורוכבו רמה בים
הנשים אמרו לה שלא ראוי להם לשיר כיון שכל יצירת מצרים הייתה בשביל קבלת התורה?,
ענתה להם מרים, - כמו שהסוס נפל יחד עם רוכבו כי סייע לו, כך לכן יש חלק שווה יחד עם הגברים.
ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, וגו', וישלך אל המים וימתקו המים
כשמתחילים ללמוד בעצלתיים והמתיקות ממאנת לבוא, יש עצה, אל תדשדש ב'לסחוב' את הסדר, אלא השלך עצמך למים היא התורה, ומיד כשתשליך עצמך למים הם יהיו מתוקים.
ויורהו ה' עץ
איזה עץ הוא היה?, כותב המדרש (תנחומא כד), "יש אומרים שהיה זית, רשב"ג אומר בא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקב"ה יותר מדרכי ב"ו, ב"ו במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה במר מרפא את המר".
ומבאר הכלי יקר מדוע דווקא זית?, ביאור הענין שהתורה תחילתה מרה ונקראת תושיה שמתשת כוחו של אדם, וחז"ל אמרו למה נמשלה התורה לזית מה זית זה תחילתו מר וסופו מתוק אף דברי תורה כן, וחולי הנפש כמו חולי הגוף כי כמו שרוב חולי הגוף דרכם להתרפאות על ידי לקיחת עשבים מרים ואם אין החולה מאמין אל הרופא ימאן לקבלם, כך בחולי הנפשות שהיו חולים על ידי קניית אמונות רעות שקנו במצרים, רצה הקב"ה לרפאותם על ידי קבלת התורה שנמשלה לזית כי ראשיתה מרה כזית, ויש לחוש פן ואולי יהרהרו ישראל בלבם לאמר איך יתכן לרפאות דבר מר בדבר מר, על כן הביאם ה' לידי נסיון והקרה לפניהם ענין מי מרה שנמתקו בדבר מר, ובזה נסה אותם האלהים אם יאמינו שבכח אלהי עשה משה את הדבר הזה אז יאמינו גם כן שעל ידי התורה יומתק מרירות הנפש".
כשבאים לקבל את התורה מהו המבחן?, האם אפשר לקבל גם דבר מר ולהבין שממנו יצמח המתוק, האם מבקשים רק עוד ועוד מתוק, או שיודעים לעמול ולהגיע בכוחות עצמנו למתיקות של התורה.
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך
אם לא אשים עליך, מדוע בכלל צריך רפואה?
מתרץ המלבי"ם, "שכל המחלה אשר שמתי במצרים שהיה תכליתה כדי להכות, לא אשים עליך, כי אם אכה אותך, יהיה זה מצד שאני ה' רופאך".
כל פליק הכי קטן שנעשה ליהודי, לא בא למען הכות כמו שהיה למצרים, אלא כל כולו כרופא המרפא את החולה.
למען אנסנו
ברמב"ן כתב שהנסיון היה שיהיו תלויים רק בה', הם לא יבקשו להשיג צורכם בכוחות עצמם, כי אם בלתלות עינים לשמים, ולהאמין רק בה',
ומכאן שהחסרונות גם הם ברכה גדולה, כי בכך רואים שרק ה' משגיח.
יעויין בגמ' יומא עה – עו, מימרא אחת עוסקת בשאלת תלמידי רשב"ג מדוע לא ירד מן רק פעם אחת בשנה, והוא ענה שא"כ לא ייראו את פני המלך רק פעם אחת, וכך ישכחו שהוא נותן הכל, ובמימרא השניה מדובר על הנחש שבכל מקום שהולך מזונתיו עימו, לומר 'אכול ושתה ובל אשמע קולך',
ללמד ש'פרשת המן' לא אומרת שאני יידע איך לחתן את הבן האחרון, אלא לדעת שתמיד כשאצטרך – יהיה לי.
ולא העדיף המרבה
הרב שמחה כהן סיפר על התוכי שחדר לביתו, התוכי השיר כמה מנוצתיו כשנתקע בחלון כניסה לצאת, בפעם האחרונה הוא הצליח לצאת, אבל זה היה כי פתחו לו את החלון, בטח הוא חשב לעצמו שהיה שווה להיפרד מכמה נוצות והכל בשביל לצאת, אבל באמת הוא לא מי שפתח,
חושבים אנו לפעמים כי העבודה המאמצת הביאה לנו את התגמול, אבל לא היא, רק ה' נותן הכל.
והכית בצור
בספורנו "ובהכאתו נלאו מצרים לשתות, עתה יעשה ההפך", ומוסיף הספורנו ובזה יכירו שאין פעל המטה טבעי לו, כי הטבעי יעשה לעולם על ענין אחד, אמנם פעלו במצות פועל רצוניי הפועל פעולות הפכיות",
הדבר הטבעי לעולם יעשה מעשה קבוע שאינו משתנה, רק דבר מעל הטבע פועל בניגודיות,
וכמו"כ האדם הנבדל בשכלו צריך לעשות מעשים שלפעמים נראים מנוגדים כי הכוונה היא העיקרית בכל מעשה, והביאור בזה כי ענין הטבע הוא קבוע כל חיה יש לה את אותה הטבע וכן כל הבריאה פועלת עפ"י הטבע שקבע בה ה' ולא שייך בה שינוי, את האדם ה' יצר עם בחירה מבלי טבע קבוע, אין להיות לפעול על אוטומט.
בפרידים
המדרש (ילקו"ש בשלח) שעמלק הוא כמו היצה"ר שנמשל לזבוב,
הנשל לעמלק שאין לו רשות להפריע אם לא פותחים לו פתח, לכן רק אחרי שרפו ידיהם מן התורה הם באו, כך מבאר כאן הכלי יקר שהפה של הזבוב חלש ואינו יכול ליצור פתח לבדו, רק אם פותחים לו פתח הוא יכול להרחיב אותו, אבל אם לא משאירים לו שום פרצה אין לו כח ליצור אותה בכח עצמו.
ויהי ידיו אמונה
ויהי משה ידיו באמונה פרושות השמים בתפלה נאמנה ונכונה (רש"י)
ומצינו בגמרא בברכות (נ“ד.) "הרואה אבן שישב עליה משה במלחמת עמלק מברך", מבואר שלא מברכים במקום המלחמה עצמה, אלא דווקא בעורף במקום בו התפללו עליה, ומדוע?
כי עיקר הנצחון היה בזכות תפילתו של משה, תפילה של משה שרואה את צרתם היא היא המקום שבו צריך לברך ולהודות על הנס הגדול בהצלתם, גם היום ההודאה על ניסי המלחמות צריך להיות בהיכלי התורה.
אם היו הולכים בדרך הקצרה כשיראו מלחמה יחזרו למצרים, ולכן הלכו מראש בדרך הארוכה,
גם במלחמת היצר צריך לא לנסות להילחם איתו פנים בפנים ולפתוח חזית, אלא מראש יראה ללכת בדרך שבה לא יגיע לנסיון כלל.
וחמושים
- אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה (רש"י)
ידועה הקושיא מדוע לא מתו הצמד 'דתן ואבירם' בשלושת ימי אפילה אלו? (כך הק' הרא"ש בפר' בא),
ופי' כאן המהרי"ל דיסקין עפ"י המבואר במדרש שדתן ואבירם היו בין השוטרים שסבלו מכות כדי להקל את העבודה מעל בנ"י, ובגלל שסבלו למען אחרים לא מתו, ללמד שמי שמצטער עם הציבור הוא זה שיראה בנחמתן.
וכל רכב מצרים
- משל מי היו, מן הירא את דבר ה', מכאן היה רבי שמעון אומר כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו (רש"י)
לפעמים נראה שהיצר הרע מציע הצעות טובות וכשרות למחצה, עכשיו תשמע לי, כדי שאח"כ תוכל לחזור לדרך הנכונה, אמנם עסקים לא עושים עם היצה"ר, גם הטוב שלו הוא רע מוחלט, הא למה זה דומה, ללוקח אוכל מהזבל.
ה' ילחם לכם
שאלה יסודית, כאן במצרים נלחם ה' לנו, ואילו בסוף הפרשה נאמר "צא הלחם בעמלק", מדוע כאן ה' נלחם עבורנו, ושם אנחנו נלחמנו בעמלק?
הביאור הוא שהמצרים באו למלחמה כדי להחזיר את בנ"י להיות עבדים במצרים, זה היה מלחמה נגד בנ"י עצמם ולא נגד אמונתם בה', ולכן הקב"ה נלחם את מלחמתם של עמו הנבחר,
עמלק לעומת זאת יצאו במלחמה נגד הקב"ה וההתגלות האלוקית שנראתה לעיני כולם בניסים שעשה ה', זה היה "מלחמה לה' בעמלק", כאן תפקידו של עם ישראל להילחם כדי למחות כנגד מי שפוגע בכבוד שמים, וכל זמן שלא נמחה שמו של עמלק אין שמו של הקב"ה שלם, וזה כל תפקיד ומלחמתם של ישראל להלחם מלחמת ה' ולקדש שם שמים.
מה תצעק אלי
כתב הנפה"ח (א ט): ר"ל שהדבר תלוי בהם, אם יסעו ישראל אל הים ולא ייראו - וודאי הוא ייקרע לפניהם, וזמ"ש 'לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי', ר"ל כמו בסוסי פרעה שהיה היפך מנהגו של עולם שהרוכב מנהיג לסוס, כן דמיתיך והמשלתיך רעיתי ע"ז האופן ממש, שאף שאני רוכב ערבות עכ"ז כביכול את מנהיג אותי ע"י מעשיך.
לא נשאר בהם עד אחד
הבית הלוי מחלק בין המכות שהיו במצרים שהגיעו על שמיררו את חייהם וכעונש על מעשיהם בלבד, לבין טביעת המצריים בקריעת ים סוף שהגיעה מכח מידת הרחמים כמו אבא שמכה את מי שחפץ להרע לבניו, כי אחרי שיצאו ל'ארץ לא זרועה' בחוסר כל מתוך בטחון והליכה אחרי ה' בעינים עצומות הם נהיו לבניו ול'אהובים' ו'ידידים' כמו שאומרים בתפילה.
גם כאן רואים כיצד הרוצה השגחה פרטית והשפעה למעלה מדרך הטבע עליו להאמין רק בה' ולנהוג לפיה, ומיד היא בא תבוא.
ויבקעו המים
- זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה (סוטה לז)
העולם מספר על 'גרשון', שרצה כ"כ לקפוץ, הוא אמר לשם יחוד קודם קפיצתו וטבל ז' פעמים, ובעודו נושא ונותן בדרך ובמקום הקפיצה, מי מה ממתי עדי איך ולמה, קם נחשון וקפץ,
לפעמים בחיים צריכים לקפוץ למים בלי לחשוב פעמיים, 'אין סכנה כסכנת האיחור' כתב ר' חיים שמואלביץ.
וכמו שגם כתוב מיד "אז ישיר משה", וברש"י "כשראה הנס עלה בליבו שישיר שירה", משה לא המתין, מיד תוך כדי ההתרחשות וההתרגשות הוא החל משבח ומנגן על מיתרי הלב.
וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם, ויצעקו בני ישראל אל ה'
אומר המדרש (ש"ר בשלח כא), "א"ר ברכיה, יפה הייתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפילות, למה שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן נתייראו מאד ותלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'",
מגלים לנו חז"ל כי כוחה של תפילה אחת שבאה עם כל הלב גדולה מזו ובכוחה להביא מיד ישועה, ולכן דווקא כאשר היו ישראל במצב שאין להם לאן לברוח, מותקפים מכל כיוון בלי שום דרך מילוט, בכך הם היו תלויים בקב"ה שאם הוא לא יציל אותם כאן ועכשיו אלו יהיו נשימותיהן האחרונות, תפילה שכזו שבאה מכל הלב שאומרת אבא אין לנו דרך אחרת לצאת מהמצב, אבא רק אתה אבל רק אתה, היא מתקבלת מיד,
וכן במדרש עה"פ יונתי בחגוי הסלע, ממשיל את מצבם ליונה שברחה מפני הנץ לנקיק הסלע, שם הנץ הגדול לא יכול להיכנס, אבל שם היא רואה מנצנצות עיניו של הנחש, עליה לבחור בין צפורני הנץ ללועו של הנחש, ומכאן נלמד איך צריך להראות תפילה, כי כשאדם מתפלל ואינו בטוח בתפילתו ורק חושב שאם לא יועיל לא יזיק, היא לא התפילה השלמה ספק בכלל כמה ערכה, אבל כשהאדם כל כולו סמוך ובטוח שרק ה' יצילו מהמצר מובטח לו כי תפילתו לא תשוב ריקם.
וישב הים לפנות בוקר לאיתנו
אמרו חז"ל (שמות רבה כ"א) שהים שב לתנאו הראשון, מבואר שהיה צריך תנאי מיוחד כדי שהים יקרע בשביל ישראל,
ושואל האור החיים על אתר, הרי יש יחידי סגולה שנקרע הים בשבילם כמו ר' פנחס בן יאיר, ואם לא התנה עמו להיקרע אלא ליוצאי מצרים לבד איך היה כח לרפב"י להתגבר על מעשה בראשית?
ומתרץ בזה"ל, "אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה' על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה ולעשות כל אשר יגזרו עליהם וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא".
ויאמינו בה' ובמשה עבדו
החת"ם סופר כתב למה היה צריך "ויאמינו בה'", אחרי שכבר נאמר בפרשת שמות, "ויאמן העם"?
אלא שכאן ראו כיצד ה' היה איתם אף בזמן השיעבוד, שלכן כ"א נתבע לפי כמה שהציק לישראל, זה כעופרת זה כאבן וזה כקש, וכך בכל צרה שיש צריך לדעת שאף בה נמצא ה'.
עם זו קנית
- חבבת משאר אומות, כחפץ הקנוי בדמים יקרים, שחביב על האדם, (רש"י)
מדוע חפץ שקנו בדמים מרובים חביב על האדם?, מפני שעמל עליו, ניחא ליה בקו שלו מתשעה של חבירו, נתינה מולידה אהבה, כך גם אותנו ה' קנה ע"י רוב הניסים שעשה לנו ביציאת מצרים.
כך גם אצלנו אהבת ה' ואהבת תורה נקנים ע"י עמל, להקריב את יצרי מביא את האהבה הכי גדולה לה' שיכולה להיות.
זה אלי
- ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים (רש"י)
והיא נשארה שפחה, כי בלי עמל הכל נאבד ביום אחד, רק דבר שיקר בעיננו כי השקענו בו, הוא זה שלא יילך לשום מקום, הוא נהיה חלק ממני וא"א לקחת אותו.
תבלעמו ארץ
- מכאן שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק (רש"י)
הרשעים הללו, מה הם לא עשו, ואפ"ה נותנים להם שכר על מילה טובה שאמרו אחרי עשר מכות?, מכאן שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, כל מילה טובה תחשב, לא צריך רק להגיע לאיזה השגות גבוהות.
ותען להם מרים.. סוס ורוכבו רמה בים
הנשים אמרו לה שלא ראוי להם לשיר כיון שכל יצירת מצרים הייתה בשביל קבלת התורה?,
ענתה להם מרים, - כמו שהסוס נפל יחד עם רוכבו כי סייע לו, כך לכן יש חלק שווה יחד עם הגברים.
ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, וגו', וישלך אל המים וימתקו המים
כשמתחילים ללמוד בעצלתיים והמתיקות ממאנת לבוא, יש עצה, אל תדשדש ב'לסחוב' את הסדר, אלא השלך עצמך למים היא התורה, ומיד כשתשליך עצמך למים הם יהיו מתוקים.
ויורהו ה' עץ
איזה עץ הוא היה?, כותב המדרש (תנחומא כד), "יש אומרים שהיה זית, רשב"ג אומר בא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקב"ה יותר מדרכי ב"ו, ב"ו במתוק מרפא את המר, אבל הקב"ה במר מרפא את המר".
ומבאר הכלי יקר מדוע דווקא זית?, ביאור הענין שהתורה תחילתה מרה ונקראת תושיה שמתשת כוחו של אדם, וחז"ל אמרו למה נמשלה התורה לזית מה זית זה תחילתו מר וסופו מתוק אף דברי תורה כן, וחולי הנפש כמו חולי הגוף כי כמו שרוב חולי הגוף דרכם להתרפאות על ידי לקיחת עשבים מרים ואם אין החולה מאמין אל הרופא ימאן לקבלם, כך בחולי הנפשות שהיו חולים על ידי קניית אמונות רעות שקנו במצרים, רצה הקב"ה לרפאותם על ידי קבלת התורה שנמשלה לזית כי ראשיתה מרה כזית, ויש לחוש פן ואולי יהרהרו ישראל בלבם לאמר איך יתכן לרפאות דבר מר בדבר מר, על כן הביאם ה' לידי נסיון והקרה לפניהם ענין מי מרה שנמתקו בדבר מר, ובזה נסה אותם האלהים אם יאמינו שבכח אלהי עשה משה את הדבר הזה אז יאמינו גם כן שעל ידי התורה יומתק מרירות הנפש".
כשבאים לקבל את התורה מהו המבחן?, האם אפשר לקבל גם דבר מר ולהבין שממנו יצמח המתוק, האם מבקשים רק עוד ועוד מתוק, או שיודעים לעמול ולהגיע בכוחות עצמנו למתיקות של התורה.
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך
אם לא אשים עליך, מדוע בכלל צריך רפואה?
מתרץ המלבי"ם, "שכל המחלה אשר שמתי במצרים שהיה תכליתה כדי להכות, לא אשים עליך, כי אם אכה אותך, יהיה זה מצד שאני ה' רופאך".
כל פליק הכי קטן שנעשה ליהודי, לא בא למען הכות כמו שהיה למצרים, אלא כל כולו כרופא המרפא את החולה.
למען אנסנו
ברמב"ן כתב שהנסיון היה שיהיו תלויים רק בה', הם לא יבקשו להשיג צורכם בכוחות עצמם, כי אם בלתלות עינים לשמים, ולהאמין רק בה',
ומכאן שהחסרונות גם הם ברכה גדולה, כי בכך רואים שרק ה' משגיח.
יעויין בגמ' יומא עה – עו, מימרא אחת עוסקת בשאלת תלמידי רשב"ג מדוע לא ירד מן רק פעם אחת בשנה, והוא ענה שא"כ לא ייראו את פני המלך רק פעם אחת, וכך ישכחו שהוא נותן הכל, ובמימרא השניה מדובר על הנחש שבכל מקום שהולך מזונתיו עימו, לומר 'אכול ושתה ובל אשמע קולך',
ללמד ש'פרשת המן' לא אומרת שאני יידע איך לחתן את הבן האחרון, אלא לדעת שתמיד כשאצטרך – יהיה לי.
ולא העדיף המרבה
הרב שמחה כהן סיפר על התוכי שחדר לביתו, התוכי השיר כמה מנוצתיו כשנתקע בחלון כניסה לצאת, בפעם האחרונה הוא הצליח לצאת, אבל זה היה כי פתחו לו את החלון, בטח הוא חשב לעצמו שהיה שווה להיפרד מכמה נוצות והכל בשביל לצאת, אבל באמת הוא לא מי שפתח,
חושבים אנו לפעמים כי העבודה המאמצת הביאה לנו את התגמול, אבל לא היא, רק ה' נותן הכל.
והכית בצור
בספורנו "ובהכאתו נלאו מצרים לשתות, עתה יעשה ההפך", ומוסיף הספורנו ובזה יכירו שאין פעל המטה טבעי לו, כי הטבעי יעשה לעולם על ענין אחד, אמנם פעלו במצות פועל רצוניי הפועל פעולות הפכיות",
הדבר הטבעי לעולם יעשה מעשה קבוע שאינו משתנה, רק דבר מעל הטבע פועל בניגודיות,
וכמו"כ האדם הנבדל בשכלו צריך לעשות מעשים שלפעמים נראים מנוגדים כי הכוונה היא העיקרית בכל מעשה, והביאור בזה כי ענין הטבע הוא קבוע כל חיה יש לה את אותה הטבע וכן כל הבריאה פועלת עפ"י הטבע שקבע בה ה' ולא שייך בה שינוי, את האדם ה' יצר עם בחירה מבלי טבע קבוע, אין להיות לפעול על אוטומט.
בפרידים
המדרש (ילקו"ש בשלח) שעמלק הוא כמו היצה"ר שנמשל לזבוב,
הנשל לעמלק שאין לו רשות להפריע אם לא פותחים לו פתח, לכן רק אחרי שרפו ידיהם מן התורה הם באו, כך מבאר כאן הכלי יקר שהפה של הזבוב חלש ואינו יכול ליצור פתח לבדו, רק אם פותחים לו פתח הוא יכול להרחיב אותו, אבל אם לא משאירים לו שום פרצה אין לו כח ליצור אותה בכח עצמו.
ויהי ידיו אמונה
ויהי משה ידיו באמונה פרושות השמים בתפלה נאמנה ונכונה (רש"י)
ומצינו בגמרא בברכות (נ“ד.) "הרואה אבן שישב עליה משה במלחמת עמלק מברך", מבואר שלא מברכים במקום המלחמה עצמה, אלא דווקא בעורף במקום בו התפללו עליה, ומדוע?
כי עיקר הנצחון היה בזכות תפילתו של משה, תפילה של משה שרואה את צרתם היא היא המקום שבו צריך לברך ולהודות על הנס הגדול בהצלתם, גם היום ההודאה על ניסי המלחמות צריך להיות בהיכלי התורה.