- הודעות
- 365
- תודות
- 1,455
- נקודות
- 155
יש להבין בביאור הפסוק "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" - דלכאו' משמע שני חיים, היינו דמרר חיים גשמיים וחיים רוחניים.
וא"כ צ"ע, הלא בשלמא לחיים הגשמיים, שייך עניין של מירור והפרעה "בחומר ובלבנים", אך לחיים הרוחניים כיצד יתכן שתפריעה ותמררה עבודה קשה "בחומר ובלבנים"?
הן אמת, ששייך הפרעה "בחומר ובלבנים" לקיום החיים הרוחניים, אך מפשטות לשון הפסוק, משמע שמרר את עצם הרוחניים, ולא רק בכדרך אגב. וד"ל.
והנה, ברמב"ם מצינו דיליף איסור עבודת עבד עברי, מעניין השיעבוד ממצרים (הל' עבדים פ"א ה"ו), ושם אמר דאסור לרדות בו ב"עבודה שאין לה קצבה ואין לה תועלת".
ועפ"ז יבואר: כאשר יהודי עוסק בענייניו וצרכיו הגשמיים ע"פ תורה, נתנה תורה קצבה ל"התעסקות" בענייניו: רק כמה שנצרך לו לפרנסתו וכו', וגם אז רק באופן ש"יגיע כפיך כי תאכל" - שרק כפיך יהיו נתונים לצרכיך הגשמיים בשעה שאתה עוסק בם, אבל הראש אינו משועבד כלל!
ורק אז, שמתנהג בעסקו ע"פ תורה, הרי זה באופן שיש לו תועלת, ש"ברכת ד' היא תעשיר". אך אם אדם אינו עוסק בעבודתו ע"פ תורה, היינו שמשועבד גם ראשו ועסקו, דמהרהר במחשבתו ועסקו בשעת התפילה, בשב"ק, וסתם כך, במקום להרהר בדברי תורה ובחינוך הילדים וכה"ג, אז הרי זו עבודה ש"אין בה תועלת".
כלומר: כשאדם מהרהר בעסקו כל יום וכל היום, שבשעת תפילתו מהרהר בעסקו, ובשעת עסקיו מהרהר וחושב על תחבולות בשביל העסק, וכן בשעת ארוחתו, ובשעת שינתו, וכך גם חלומותיו הרי הם ע"ד העסק - הרי זה עבודה שלא ע"פ תורה, ו"אין לה תועלת" - כי לא לחכמים לחם!
וכאשר אדם בשעת תפילתו מרוכז בתפילתו, ובשעת ארוחתו מהרהר בדברי תורה ששמע היום מהשיעור ב'עין יעקב' הקבוע שלו, וכן שינתו וכו' - אז הרי הוא מתנהג ע"פ תורה "וברכך ד' אלוקיך"!
ועפ"ז יובן לנדו"ד ב"וימררו את חייהם": כל מה שברא הקב"ה בעולם יש לו גבול ומידה. חוץ מהנפש האלוקית, "נשמה טהורה שנתת בי", שהיא מודבקת וקשורה לקב"ה, ו"שלוחו של אדם כמותו" - כמותו, שהיא איננה מוגבלת - כפי כוחו של משלחה, וע"י העבודה בתורה ומצוות, נפש האלוקית, יכולים להגיע לעניין דבלי גבול, "עבודה שאין בה תועלת".
וכאשר נוטלים את כוחות דנפש האלוקית לעניינים שליליים, בעבודת פרך ש"אין לה קצבה ואין לה תועלת" - ממררים בזה את החיות דנפש האלוקית!
ונמצא, ד"וימררו את חייהם" - קאי על נפש האלוקית, דכאשר לוקחים חיותה לעניין דיצה"ר וסט"א - ממילא וימררו את חייהם!
וא"כ צ"ע, הלא בשלמא לחיים הגשמיים, שייך עניין של מירור והפרעה "בחומר ובלבנים", אך לחיים הרוחניים כיצד יתכן שתפריעה ותמררה עבודה קשה "בחומר ובלבנים"?
הן אמת, ששייך הפרעה "בחומר ובלבנים" לקיום החיים הרוחניים, אך מפשטות לשון הפסוק, משמע שמרר את עצם הרוחניים, ולא רק בכדרך אגב. וד"ל.
והנה, ברמב"ם מצינו דיליף איסור עבודת עבד עברי, מעניין השיעבוד ממצרים (הל' עבדים פ"א ה"ו), ושם אמר דאסור לרדות בו ב"עבודה שאין לה קצבה ואין לה תועלת".
ועפ"ז יבואר: כאשר יהודי עוסק בענייניו וצרכיו הגשמיים ע"פ תורה, נתנה תורה קצבה ל"התעסקות" בענייניו: רק כמה שנצרך לו לפרנסתו וכו', וגם אז רק באופן ש"יגיע כפיך כי תאכל" - שרק כפיך יהיו נתונים לצרכיך הגשמיים בשעה שאתה עוסק בם, אבל הראש אינו משועבד כלל!
ורק אז, שמתנהג בעסקו ע"פ תורה, הרי זה באופן שיש לו תועלת, ש"ברכת ד' היא תעשיר". אך אם אדם אינו עוסק בעבודתו ע"פ תורה, היינו שמשועבד גם ראשו ועסקו, דמהרהר במחשבתו ועסקו בשעת התפילה, בשב"ק, וסתם כך, במקום להרהר בדברי תורה ובחינוך הילדים וכה"ג, אז הרי זו עבודה ש"אין בה תועלת".
כלומר: כשאדם מהרהר בעסקו כל יום וכל היום, שבשעת תפילתו מהרהר בעסקו, ובשעת עסקיו מהרהר וחושב על תחבולות בשביל העסק, וכן בשעת ארוחתו, ובשעת שינתו, וכך גם חלומותיו הרי הם ע"ד העסק - הרי זה עבודה שלא ע"פ תורה, ו"אין לה תועלת" - כי לא לחכמים לחם!
וכאשר אדם בשעת תפילתו מרוכז בתפילתו, ובשעת ארוחתו מהרהר בדברי תורה ששמע היום מהשיעור ב'עין יעקב' הקבוע שלו, וכן שינתו וכו' - אז הרי הוא מתנהג ע"פ תורה "וברכך ד' אלוקיך"!
ועפ"ז יובן לנדו"ד ב"וימררו את חייהם": כל מה שברא הקב"ה בעולם יש לו גבול ומידה. חוץ מהנפש האלוקית, "נשמה טהורה שנתת בי", שהיא מודבקת וקשורה לקב"ה, ו"שלוחו של אדם כמותו" - כמותו, שהיא איננה מוגבלת - כפי כוחו של משלחה, וע"י העבודה בתורה ומצוות, נפש האלוקית, יכולים להגיע לעניין דבלי גבול, "עבודה שאין בה תועלת".
וכאשר נוטלים את כוחות דנפש האלוקית לעניינים שליליים, בעבודת פרך ש"אין לה קצבה ואין לה תועלת" - ממררים בזה את החיות דנפש האלוקית!
ונמצא, ד"וימררו את חייהם" - קאי על נפש האלוקית, דכאשר לוקחים חיותה לעניין דיצה"ר וסט"א - ממילא וימררו את חייהם!
(מלוקט מתוך לקו"ש ח"ג ע' 848 ואילך)