- הודעות
- 9,587
- תודות
- 18,062
- נקודות
- 1,280
לכאורה, סתירה היא בפסוק: מצד אחד מתוארים כאן בני ישראל כמי שהתהלכו במדבר מעונים ורעבים ("ויענך וירעיבך"), ומצד שני מתאר הפסוק שהיה להם אוכל די צרכם, בזכות ירידת המן ("ויאכילך את המן").
[וכך קשה גם בהמשך, בפסוק טז, שם נאמר "המאכילך מן במדבר… למען ענותך"; במה מתבטא ה"עינוי", אם האכילם הקב"ה מן?].
שאלה זו שואלים חז"ל במסכת יומא (דף עד ע"ב), ומתרצים שתי תשובות:
תשובה אחת – "אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל", דהיינו, חלק מתחושת השובע והנאת המאכל היא הראייה שלו, ואילו למן, לא הייתה צורה מוגדרת של אוכל (ואמנם היה גם יתרון בכך, שיכלו להרגיש כל טעם מאכל, אך בסופו של דבר לא ראו באופן מוחשי את המאכל שבו חפצו, ולכן, על אף מעלות המן, חשו עינוי).
תשובה נוספת – "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". כלומר, העינוי היה בתחושת חוסר הוודאות, האם גם למחרת יירד המן. חוסר וודאות תמידי כזה יוצר תחושת עינוי ורעב מבחינה פסיכולוגית, גם אם מבחינה גופנית אדם אוכל כדי צרכו.
ואילו על דרך ה"ווארט" ראיתי מיישבים את השאלה כך: כידוע, על פי חז"ל (יומא עה ע"א), המן ירד לכל אדם לפי דרגתו: לצדיקים, ירד המן קרוב לאוהליהם, ולעומת זאת, אלה שאינם צדיקים נאלצו לצאת רחוק וללקוט, שכן המן ירד בריחוק מפתח אוהליהם. ולפי זה מוסבר יפה כיצד היה מקום לעינוי ולרעב על אף ירידת המן – כי המציאות השכיחה היא שרבים האנשים המציגים עצמם כגדולים וצדיקים אך בפועל אינם כאלה; ובמדבר, אנשים מסוג זה באו במבוכה, כי המן ירד לפי דרגתם האמיתית, רחוק מאהליהם; ומאחר שבושו בכך, העדיפו את הרעב על הבושה והתאפקו ורעבו ולא יצאו ללקוט (ורק לבסוף, כשחזרו כולם לאהליהם, יצאו באין רואה). וכך אירע שעל אף ירידת המן, היו שבאו לידי עינוי ורעב. (לימוד יומי)
[וכך קשה גם בהמשך, בפסוק טז, שם נאמר "המאכילך מן במדבר… למען ענותך"; במה מתבטא ה"עינוי", אם האכילם הקב"ה מן?].
שאלה זו שואלים חז"ל במסכת יומא (דף עד ע"ב), ומתרצים שתי תשובות:
תשובה אחת – "אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל", דהיינו, חלק מתחושת השובע והנאת המאכל היא הראייה שלו, ואילו למן, לא הייתה צורה מוגדרת של אוכל (ואמנם היה גם יתרון בכך, שיכלו להרגיש כל טעם מאכל, אך בסופו של דבר לא ראו באופן מוחשי את המאכל שבו חפצו, ולכן, על אף מעלות המן, חשו עינוי).
תשובה נוספת – "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". כלומר, העינוי היה בתחושת חוסר הוודאות, האם גם למחרת יירד המן. חוסר וודאות תמידי כזה יוצר תחושת עינוי ורעב מבחינה פסיכולוגית, גם אם מבחינה גופנית אדם אוכל כדי צרכו.
ואילו על דרך ה"ווארט" ראיתי מיישבים את השאלה כך: כידוע, על פי חז"ל (יומא עה ע"א), המן ירד לכל אדם לפי דרגתו: לצדיקים, ירד המן קרוב לאוהליהם, ולעומת זאת, אלה שאינם צדיקים נאלצו לצאת רחוק וללקוט, שכן המן ירד בריחוק מפתח אוהליהם. ולפי זה מוסבר יפה כיצד היה מקום לעינוי ולרעב על אף ירידת המן – כי המציאות השכיחה היא שרבים האנשים המציגים עצמם כגדולים וצדיקים אך בפועל אינם כאלה; ובמדבר, אנשים מסוג זה באו במבוכה, כי המן ירד לפי דרגתם האמיתית, רחוק מאהליהם; ומאחר שבושו בכך, העדיפו את הרעב על הבושה והתאפקו ורעבו ולא יצאו ללקוט (ורק לבסוף, כשחזרו כולם לאהליהם, יצאו באין רואה). וכך אירע שעל אף ירידת המן, היו שבאו לידי עינוי ורעב. (לימוד יומי)