ע"כ לשון שו"ע (תרצה, ד) מלשון הרמב"ם.
וצ"ב, שלא המשיך להביא דבריו הנפלאים שם,
שמוטב להרבות במתנות לאביונים מבסעודתו וכו'.
אולי אפשר לפרש דכל מה שכתב הרמב"ם להרבות מתנות לאיונים הוה מדין שמחה כלשון הרמב"ם, ואולי השו"ע למד דמתנות לאביונם הוה מדין צדקה ובזה אין סברא להרבות במתנות לאביונים שהרי הרמב"ם כתב רק מצד השמחה.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון