זכות ממון עצמאית - תורת שלו (הגרח"י שרייבר)

[הלמדן]

אסכם בקצרה את דברי הגרחי"ש [בריש פ' מי שהיה נשוי] הנודע בענין.

הגרח"י שרייבר סובר שתורת שלו אינה מוגבלת לחפץ הקנוי, אלא חלה גם על ממון המתקבל בפרשיות ירושה, נזיקין ומתנות כהונה, כל פרשה כזו יוצרת זכות ממון ייחודית, ולא רק קובעת שהממון בא לכלל "שלו", ראיה לכך היא דין "לא יירשני בני", העוקר את דין הירושה, דבר שאינו מובן אם הירושה רק קובעת את שייכות הממון ליורש, מכאן, כל פרשה יוצרת זכות ממון עצמאית, וכולן חלות על "שלו".

ולמרות הכל, המעכב ממון אינו עובר על פרשה ספציפית, אלא רק על "לא תגזול", מכאן, זכות הפרשיות מסתיימת בחלות "שלו", שהוא חפצא חדשה, ממון הנחשב כחלקו, דהיינו שכל פרשה פועלת ליצור "שלו", ולא רק מחייבת את גוף הממון, שהרי פעולה זו היא מצוות הפרשיות, ואינה רק תוצאה שלהן.

חוב ממון וחוב נזיקין שונים בכך, שהרי העדר תשלום החוב הוא עבירה על פרשת נזיקין, וטעמו דהא פרשה זו אינה מסתיימת בשעבוד, אלא תובעת פרעון, מכאן, חוב הוא משפט הנזיקין, והמקרא "שלם ישלם" תובע פרעון.

לניזק התובע תשלום נזיקין אין "שלו", אלא רק פרשת נזיקין, למרות זאת, יש לו דיני בעל ממון, כגון מזיק שעבודו. מכאן, ניתן להחיל תורת נזיקין ללא "שלו", כמו כן, חוב נזיקין נמכר, דבר המצביע על תורת בעלים בממון הנתבע.

גם מתנות כהונה ועניים, וירושה, תובעות קיום פרשותיהן, ואינן מסתיימות בקניין שותפות, מכאן, שתורת ה"שלו" אינו נוצר על ידי הפרשיות, אלא מתקיים בגופן, כל זכות ממון, מכל פרשה, היא תורת בעלים, תביעת הפרשה היא תביעת גוף הממון, וגזילתה היא גזילת בעלים.

אולי נשמע קצת תובנות, תגובות, הוספות מחו"ר הפורום בענין.

 

[הלמדן]

בעצם לפי דבריו, 'שלו' אינו דבר ממשי או חפץ, אלא זכות משפטית, כלומר, זה לא שהממון עצמו הופך להיות 'שלו' בצורה פיזית, אלא שנוצרת לו זכות משפטית לתבוע את הממון הזה.
לדוג' כאשר אדם יורש נכסים, 'שלו' נוצר על ידי פרשת הירושה, שזה נותן לו זכות משפטית לתבוע את הנכסים האלה כיורש, באופן דומה, כאשר אדם ניזוק, 'שלו' נוצר ע"י פרשת הנזיקין, וזה אומר שיש לו זכות משפטית לתבוע פיצוי על הנזק שנגרם לו.
בקיצור, 'שלו' הוא לא חפץ, אלא זכות משפטית לתבוע ממון, וזכות זו נוצרת ע"י פרשיות שונות בתורה.

 

[אי"ש צעיר]

אסכם בקצרה את דברי הגרחי"ש [בריש פ' מי שהיה נשוי] הנודע בענין.

הגרח"י שרייבר סובר שתורת שלו אינה מוגבלת לחפץ הקנוי, אלא חלה גם על ממון המתקבל בפרשיות ירושה, נזיקין ומתנות כהונה, כל פרשה כזו יוצרת זכות ממון ייחודית, ולא רק קובעת שהממון בא לכלל "שלו", ראיה לכך היא דין "לא יירשני בני", העוקר את דין הירושה, דבר שאינו מובן אם הירושה רק קובעת את שייכות הממון ליורש, מכאן, כל פרשה יוצרת זכות ממון עצמאית, וכולן חלות על "שלו".

ולמרות הכל, המעכב ממון אינו עובר על פרשה ספציפית, אלא רק על "לא תגזול", מכאן, זכות הפרשיות מסתיימת בחלות "שלו", שהוא חפצא חדשה, ממון הנחשב כחלקו, דהיינו שכל פרשה פועלת ליצור "שלו", ולא רק מחייבת את גוף הממון, שהרי פעולה זו היא מצוות הפרשיות, ואינה רק תוצאה שלהן.

חוב ממון וחוב נזיקין שונים בכך, שהרי העדר תשלום החוב הוא עבירה על פרשת נזיקין, וטעמו דהא פרשה זו אינה מסתיימת בשעבוד, אלא תובעת פרעון, מכאן, חוב הוא משפט הנזיקין, והמקרא "שלם ישלם" תובע פרעון.

לניזק התובע תשלום נזיקין אין "שלו", אלא רק פרשת נזיקין, למרות זאת, יש לו דיני בעל ממון, כגון מזיק שעבודו. מכאן, ניתן להחיל תורת נזיקין ללא "שלו", כמו כן, חוב נזיקין נמכר, דבר המצביע על תורת בעלים בממון הנתבע.

גם מתנות כהונה ועניים, וירושה, תובעות קיום פרשותיהן, ואינן מסתיימות בקניין שותפות, מכאן, שתורת ה"שלו" אינו נוצר על ידי הפרשיות, אלא מתקיים בגופן, כל זכות ממון, מכל פרשה, היא תורת בעלים, תביעת הפרשה היא תביעת גוף הממון, וגזילתה היא גזילת בעלים.

אולי נשמע קצת תובנות, תגובות, הוספות מחו"ר הפורום בענין.

מענין כיצד כל תלמידי הגרחי"ש מצליחים לכתוב בצורה פיוטית-מסתורית...
(אם לא קשה, דרוש תרגום)

 

[הלמדן]

מענין כיצד כל תלמידי הגרחי"ש מצליחים לכתוב בצורה פיוטית-מסתורית...
(אם לא קשה, דרוש תרגום)

"שלו" הוא זכות ממון עצמאית הנוצרת מפרשיות שונות, ולא רק מקנין, כל פרשה יוצרת זכות, ו"שלו" חל על גוף הממון.

 

[מחזה אברהם]

ו"שלו" חל על גוף הממון.

האם יוכל כבודו להסביר יותר מה הכוונה גוף הממון