אב ז' אב - יומא דהילולא של רבי שלום נח ברזובסקי זצוק"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

בעל הנתיבות שלום, האדמו"ר הקודם של חסידות סלונים.

נפטר בז' אב תש"ס.

הערך עליו במכלול:

רבי שלום נח ברזובסקי – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

במגילת אסתר מתואר השיח בין מרדכי לאסתר, כאשר מרדכי ביקש ממנה לבוא אל המלך ולהתחנן בפניו על עמה, אסתר השיבה כי הצעד הזה כרוך בסכנת חיים, מרדכי השיב על כך: "כי אם החרש תחרישי" וגו', ואסתר הסכימה לבסוף וביקשה "לך כנוס את כל היהודים" וגו'.

האדמו"ר בעל 'נתיבות שלום' מסלונים זיע"א ביאר טענת אסתר בזו הדרך:

דעת אסתר היתה שבאופן טבעי אין כאן שום דרך להביא רווח והצלה, כי כל אשר יבוא אל המלך אחת דתו להמית. והגם שנס הוא למעלה מדרך הטבע, הרי לזה אינם ראויים, כי השתחוו לצלם ונהנו מסעודתו של אותו רשע. הוי אומר: אסתר ידעה אף היא שהקב"ה יכול לחולל נסים, אך סברה שאין בני ישראל ראויים לנס שכזה, מחמת מדרגתם הנחותה.

ולפי זה אולי אפשר להבין תשובת מרדכי. מרדכי טען, שאע"פ שאין בני ישראל ראויים לנס (והלא גם בימינו אנו, מחמת ירידת הדורות, לא נעשים לנו ניסים על-ידי שידוד מערכות הטבע, ואף אסור לנו להתפלל שייעשו לנו ניסים כאלה, כי תפילה כזו נקראת תפילת שוא) – עם כל זה הרבה דרכים למקום, גם בדרך הטבע, להושיע לבני ישראל, ואע"פ שאין נראה לעיני הבשר שום דרך על-פי הטבע להיוושע, הרי הקב"ה יכול לעשות נס שתבוא הישועה בדרך הטבע.

ולזה נתכוון מרדכי באמרו לאסתר: "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" – הקב"ה יכול גם יכול להציל את בניו ממקום אחר, בתוך מערכות הטבע, וכפי שאכן היה כל סיפור המגילה מתחילתו ועד סופו, הכל בדרך הטבע, שהרי אין אנו מוצאים בכל סיפור המגילה שום דבר שאי-אפשר להסבירו על-פי הטבע. דבר טבעי הוא שאחשוורוש יצוה להרוג את ושתי על שלא נענתה לבקשתו, ודבר טבעי הוא שתדד שנתו ושיבקש לפתוח את ספר הזכרונות. כולם דברים טבעיים הם, ורק מי שקורא את כל המגילה מתחילתה לסופה מבין שיד ה' עשתה כל זאת.

ולפי זה מבאר בעל 'נתיבות שלום', שמה שסיים מרדכי "ואת ובית אביך תאבדון", לא נתכוון לאמרו בניגון עצוב של יאוש ואבדון, אלא כפי שפירשו המפרשים שנתכוון לומר לה שכדי לזכות לנס בתוך דרך הטבע כנ"ל, עליה להיכנס לענין זה במסירות נפש, ודבר זה יעורר רחמי ה' להושיע את ישראל. ואף היא ענתה לעומתו "כאשר אבדתי אבדתי", דהיינו שאכן היא מוכנה ומזומנת למסור את נפשה ולעורר בכך רחמי שמים.

למדנו מזה לדידן, שכל הרוצה שהטבע יתנהג לטובתו, עליו לפעול כפי שפעלה אסתר, דהיינו לעשות את המוטל עליו במסירות נפש, וגם להתפלל לה' ולבטוח בו, וכפי שעשתה כן אסתר באמרה למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים" וכו'. (רבי שמעון שפיצר)

 

[אחד יחיד]

הסיפור התרחש לפני 100 שנה. זקן מופלג פנה אל בניו ואמר כך: "חטפו ואכלו בנים בעוד יש לאל ידכם. אני זקן בא בימים, לא נותרה בפי אף שן אחת. נבצר ממני להתענג בתענוגים. אבל אתם, עולי ימים, חטפו ואכלו עוד נתח ועוד אחד, כזית חלה, כנף אווז… יערב לכם ויבושם לכם…"

נו, נו… אך מי היה אותו זקן? מדובר בהגאון הצדיק רבי אריה ליב רוגוזניצקי זצ"ל, הרב מנאליבוקי, עיר סמוכה לנובהרדוק, אשר נודע כ'שם דבר' של עובד ה'. רבי אריה ליב דבק ברבו ה'יסוד העבודה' מסלונים, ובמשך קרוב לתשעים שנה עבד את קונו בסילודין, ונערץ היה האיש בכל גלילות ליטא, בחוגי החסידים והמתנגדים כאחד!

הבנים, אותם אלו שכלפיהם הפנה הרב הישיש את הוראות ה'חטפו ואכלו', כבר היו באותה שעה 'אנשי צורה' כל אחד בזכות עצמו.

כאשר סיים רבי אריה ליב את דבריו, פרץ בבכי מתייפח ופניו נשטפו אגלי דמעות.

את הסיפור – שעל פניו נראה אמנם מוזר – סיפר בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל, וכך ביאר:

בניו החשובים של הנאליבוקיער רב הבינו שהוא לא מתכוון למשל שבדבריו, כמו לנמשל שמאחוריהם. 'סולת בלולה בשמן' – דרשו חז"ל שיש לבלול את התורה במעשים טובים. הנאליבוקיער רב לא מתכוון ל'כנף של אווז' כפי שהוא מתכוון לעוד תוספות; לא מתכוון ל'עוד נתח' כפי שהוא מתכוון לעוד תפילה כראוי; לא מתכוון ל'כזית חלה' כפי שהוא מתכוון לעוד הרהור תשובה…!

ומה גרם ל'נתיבות שלום' לספר זאת? ובכן, ישנו זמר לשבת חנוכה שנקרא 'אכלו משמנים'. הנה תחילתו: "אכלו משמנים וסולת רבוכה, תורים ובני יונה, שבת וחנוכה. האי האי בית כור תמכור תחכור תשכור בית כור לצורך חנוכה. ברבורים אבוסים בשפודים צלויים וכליל לאשים אחד מן המנויים. האי האי בית כור…" וכו'

זמר עתיק זה כבר נדפס במחזורי האשכנזים לפני כחמש מאות שנה, אך ברבות העיתים היו שערערו עליו חריפות, שכן כולו עוסק במשמנים וביין. בקהילות החסידים היו שדרשו לשבח וצירפו אותו למנהגי שבת חנוכה, והיו שדרשו לגנאי.

בסלונים נהגו ונוהגים עד עצם השבת הזו לשורר זמר זה. כאשר ביקש ה'נתיבות שלום' להמחיש שבזמר העתיק קיים עומק מעבר למשמעות הפשוטה של המילים, הוא השתמש בסיפור עם הנאליבוקיער רב: גם הוא דרבן את בניו לאכול משמנים ולשתות ממתקים, אך האם זו היתה כוונתו?…

(יתד נאמן מקץ תשע"ד)

 

[אחד יחיד]

הרה"ק רבי שלום נח מסלונים זי"ע נולד בברנוביץ פולין, בשנת תרע"א לאביו החסיד המופלג רבי משה אברהם ז"ל הי"ד, שנהרג בשואה, והיה מראשי חסידי סלונים ופרנסי הקהילה, איש תבונות ואציל המידות, ואיש סודם של אדמור"י סלונים. למד בישיבת חסידי סלונים בברנוביץ "תורת חסד", וכבר אז בלט בתורתו ועבודתו, והיה לתלמידו המובהק של מרן האדמו"ר בעל בית אברהם זי"ע ורושם שיחותיו. בביקורו בארץ ישראל בשנת תרצ"ג חודש לפני פטירתו, הציע אותו כחתן לבן דודו, מי שהיה לאחמ"כ האדמו"ר מסלונים בעל "ברכת אברהם" זי"ע, איש אמוניו והממונה על כולל רייסין בטבריא, תוך שהוא מעתיר על החתן שבחים מופלגים, וביניהם שהוא יהיה האיש על העדה בארה"ק.

בשנת תרצ"ה עלה לארץ ישראל ואז התקיימו נשואיו, ומאז לא עזבה. בשנת ת"ש על אף גילו הצעיר נתקבל לראש ישיבה בישיבת תומכי תמימים בתל אביב.

עם הגיע הידיעות הראשונות לארץ ישראל על ההשמדה בפולין, לא מצא מנוח לנפשו, ומתוך עומק הבנת החורבן, החליט כי אם אין בידינו להציל את הגופים, עלינו להציל את הרוח, ובתעצומות עוז נטש את מישרתו והקים את הישיבה "בית אברהם" לחסידות סלונים, והיתה זו הישיבה הראשונה שהועתקה לארץ ישראל.

למען הישיבה ותלמידיה הפקיר כל אשר לו והתמסר בכל להט נפשו, כשתלמידיו נוהים אחריו, ועל אף כל התנאים הקשים שהיו אז הרגישו עצמם מאושרים לחסות בצילה ולהנות מבהירות תלמודו ורוחב משנתו בתורה וחסידות, ומהתמסרותו לכל אחד וחד כבן יחיד.

תולדות ימי הישיבה, כרוכים יחד בנס ההצלה של חסידות סלונים, ובהרבה עמל ויזע ומסירות נפש, של המנצח על המלאכה רבינו זי"ע. תוך שנים מועטות תפסה הישיבה מקום חשוב ביותר בעולם הישיבות. במעופו וחזונו נטה שכמו להקים את קרית הישיבה המפוארה עוד בשנות הצנע הקשות, ועוד יותר השקיע בהתוויית דרכה המיוחדת של הישיבה ועיצוב תלמידיה. עם כל עבודתו בישיבה אשר היתה בבת עינו ממש, בד בבד ארגן את חניכי הישיבה והמשיך לחנכם ולנושאם על כפיו.

שיחותיו קובצו בספריו הנודעים "נתיבות שלום", ולאורם מתענגים רבבות יהודים בכל קצוי תבל. האדמו"ר זי"ע התפרסם בגישתו היחודית והשקפתו המרוממת בכל תחומי היהדות ובעיות השעה. הסתלקותו לשמי רום ביום המר ז' אב תש"ס, הותירה חלל עצום, לא רק בקרב עדתו ותלמידיו, כי אם בכל בית ישראל, אשר לשמו ולזכרו תאוות נפש.

 

[אחד יחיד]

נועדנו לשיחה מיוחדת ומקיפה עם חתנו הגה"ח המפורסם לשו"ת, רבי ישראל לוריא שליט"א, מראשי ישיבת 'בית אברהם' – סלונים, ממנו שמענו מעט מזעיר על אישיותו הגדולה והק', לצד מפעליו הכבירים שזכה לייסד ולכונן במשך שנות חיותו עלי אדמות:

איש האשכולות

בפתח השיחה אומר לנו הגר"י שליט"א :"דומני, כי על מו"ח הרבי זצוק"ל, ניתן להמליץ ולהגדיר בתמצית את גדלותו כי הוא היה בבחינת האדם השלם.

"מו"ח הרבי זי"ע היה גאון ומעמיק מופלא בתורה לצד היותו גאון מובהק בתורת החסידות, היה גאון פלאי במידות טובות, לצד היותו איש החזון והמעש. ובזכותו קמה והתנערה חסידות סלונים לאחר השואה האיומה, עד שזכינו להגיע עד הלום בס"ד, כאשר אלפי אברכים חסידים, צועדים לאור משנת קדשו בדרכם של רבוה"ק רועי החסידות זי"ע".

"כך גם היה רועה נאמן ומסור ואב רחום להמוני תלמידיו, שראו בדמותו דמות של אב ואם יחדיו, החפצים בטובת בנם אהובם ואינם חדלים מלהתעניין בפרטיות על כל צעד ושעל. לצד זאת היה גאון בעבודת התפילה, שהיתה כאש לוהטת ובהשתפכות הנפש, כאשר זכה לסחוף אחריו בעבודת הקודש את כל החוסים בצל קדשו, ולהגביהם למעלות רמות ונשגבות בעבודת ה'.

"דומני, כי מן המותר לבא ולכתוב אודות גדלותו המיוחדת בתורת החינוך ועיצוב התלמידים, אשר בזה התפרסם בכל העולם כולו כ'חד בדרא' ממש, בהיותו אומן מומחה לחדור ללבותיהם של התלמידים, להעלותם על דרך המלך בכל מצב וזמן.

"בלתי ניתן לשכוח את מעורבתו בהנהגת הציבור בארה"ק, בהיותו אחד מקברניטיה הנאמנים של היהדות החרדית, מהיושבים ראשונה במלכות במועצגה"ת, בחינוך העצמאי, בוועד הישיבות ועוד. גדולי האדמורי"ם וזקני ראשי הישיבות זי"ע, הטו תמיד אזנם לשמוע את חוות דעתו התורנית המעמיקה, בכל ענין ציבורי שעלה על הפרק".

מתי החל בחזונו הגדול ביסוד והקמת הישיבה הק' 'בית אברהם'?

"היה זה כאשר התמוטטו מוסדי ארץ, ופרצה המלחמה העולמית השניה. עם ישראל היה נתון למשיסה לפני חיית הטרף הנאצית, אז רפו כל ידים. כשהתחילו להגיע שמועות מבהילות מעמק הבכא, מיאנו הרבה להאמין באמיתותן, ואילו כ"ק מו"ח זיע"א שהיה בבחי' לב מרגיש את מצוקת הוריו ואחיו ובית אביו וכל קהל עדתנו באירופה, ואחינו כל בית ישראל, הרגיש את האמת המרה שעומדים בפני גזרת שמד וכלי' ח"ו, ולא נתן מנוח לנפשו.

"שעות רבות היה מתהלך על שפת הים בת"א, להשקיט במעט את מוסרי לבבו. ושמעתי הימנו שביקר באותה תקופה בקברי אבות בחברון, ועמד בתפלת רבש"ע שאומרים אחר פרשת העקדה 'ובטובך הגדול ישוב חרון אפך מעמך מעירך ומנחלתך, וזכרתי את בריתי וכו', ולא מצא מנוח לנפשו, ואי' הברית והחסד והשבועה אשר נשבע לאברהם אבינו בהר המורי'. וכל גופו היה מרתת בלא יכולת להירגע. וידידו הרה"ח רי"ש קסטילניץ זצ"ל שהיה נוכח באותו מעמד, הטיל עליו אדרתו לחממו במקצת ולהשיב רוחו.

"או אז העיר ה' את רוחו בקריאת קודש, וכפי ששמעתי ממנו פעמים רבות: 'היטלר ימש"ו חפץ להשמיד את הגופים, הבה לפחות נציל את הרוח'. גם אמר שהרגיש כמו קול קורא שה'בית אברהם' קורא אליו: 'עורה והתעורר לשמור גחלת נקודת רבוה"ק, וחוסה נא ואל תתעלם לעתות כאלה'. ובמסירות נפש בגשמיות וברוחניות עד אין קץ, יסד את הישיבה הק' ישיבת 'בית אברהם', שמלבד שהיה בה משום הצלה לדור הצעיר של בני חבורתנו, שכולם היו מרוכזים בעיקר בעיה"ק טבריא ת"ו, והמסגרות הקיימות שם לבני הנעורים לא היו חזקות דיין, בכדי לעצור מפני הרוחות הרעות שנשבו באותה שעה ברחובה של עיר.

"והיה ראשיתה מצער, במיעוט תלמידים ומיעוט אמצעים כלכליים – ואחריתה שגבה מאד – כאן נתגלו כוחותיו אף כמחנך ואמן פדגוג נפלא. ואי אפשר לתאר את גודל מסירותו לכל תלמיד ותלמיד כרועה עדרו ישא ובחיקו עלות ינהל".

הזכרתם את היותו מחנך נפלא אשר היה כרועה ישא עדרו…

"ניתן להאריך ולספר לילות כימים אודות כוחו הגדול והמיוחד בתורת החינוך. נטעים בזה מספר דוגמאות מדרכיו והליכותיו עם התלמידים.

"בכל שנותיו היה לו יסוד גדול בתורת החינוך: מו"ח האמין ביכולתו של כל בחור ובחור. בדרך צחות היה מזכיר את שאמר אחד מגדולי ראשי הישיבות, כי הוא מאמין באמונה שלמה, שבכל בחור ובחור יש כוחות, להגיע למדרגתו הגאונית והלמדנית של גאון הדור מרן רבי אהרן קוטלר זצוק"ל, ושל שאר גאוני ארץ, ועל פי זה תבע מהבחור. אמונה זו היתה כה חזקה אצלו, עד שהצליח לגרום לבחור להתחיל להאמין בעצמו…

"דבר נוסף וחשוב: כאשר היה נכנס אליו אי-מי במצב של ירידה ומועקה, היה מו"ח מביט אל מצבו הכללי של הבחור בימיו הטובים, ולא אל המקרה החד פעמי שאירע עתה, וכך היה ניגש לפתרון הבעיה בהעמקה וביסודיות. פעם אחת תחת אחד השיחים שמעתי ממו"ח זיע"א, דיש ענין חינוך במחשבה, והיינו דע"י שהרב נותן דעתו בתלמידו, וגם התלמיד מכוון ונותן דעתו אליו, עי"ז משפיע עליו ללא אומר ודברים מה לעשות ומה לא לעשות. כמו כן יש ענין חינוך במחשבה – דאין מלמדים אותו כך ראוי לעשות וכך אין ראוי לעשות, אלא מרחיבין דעתו של אדם, ומגביהים אותו להילוך מחשבה מסוים, שממילא כבר ימאס התלמיד ברע ויבחר בטוב.

באחת השנים בעת אפיית המצות בחבורה, בעל המאפיה תיאר בפניו את נחיצותו של פועל מסויים, שהיה מתחיל בגלגול המצות, שהוא שווה לו כמו ג' פועלים אחרים, והסביר לו כי הוא מתחיל בצורה טובה ויסודית ביותר, ואז גם בהמשך המצה מתגלגלת ביושר ובלא קרעים, ואמר על כך מו"ח דהוא משל טוב על ענין חינוך ילדים: כשמתיצבים על דרך טוב – הרי לבם פתוח לחינוך בהמשך הדרך עד כי יזקין, ומאד צריך ליזהר בזה, שלפעמים תנועה אחת לא טובה נחקקת בלב הילד, כידוע, ומזיקה שנים רבות לאחר מכן, ומכאן רואים עד כמה צריך שיהיו היסודות איתנים וחזקים, וחלילה אם יהיו רעועים, אחריתה מי ישורנה ה' ירחם.

"כך התייחס כל שנותיו לענייני חינוך התלמידים כדבר מהותי ויסודי בחייו ולא כדבר משני ומהאי טעמא זכה והצליח כ"כ.

"מו"ח זיע"א היה מזהיר מאד בענין זה, שאנו חיים בדור של תחליפים: התלבושת החסידית הוא תחליף לחסידות, השטריימיל מהווה תחליף לשבת, והרחת טבק תחליף לישוב הדעת, הפרנצע'ס תחליף להתקשרות לצדיקים, וכהנה וכהנה, שההשתייכות לחוג הדוגל בענין מסוים – הרי זה כתחליף בדוק ומנוסה, כגון ההשתייכות לחוג בני תורה מהווה תחליף ליגיעה בתורה, ועל כן היה מזהיר כל ימיו – לא להיתפס חלילה לחיצוניות ולשטחית, אלא להיות קשורים תמיד למהות החסידות, ודרכי העבודה המסורות לנו מדוד דור, ברוח ודרכם היחודית של רבוה"ק זי"ע.

"שמעתי פעם ממו"ח זיע"א בעת שנבנו בנייני הישיבה, שמשתדל שביחד עם כל בנין שהושלם – יצא לאור גם ספר אחד מרבוה"ק זיע"א, שהכוונה ליצוק תוכן רוחני לבנין הגשמי, ושיהא שם שמים חל על הבנין.

כבן משפחה קרוב אצל הרבי זצוק"ל, מה נוכל לשמוע ממעכ"ת שליט"א ממה שחווה בקודש פנימה?

"אכן, זכיתי והייתי סמוך על שולחנו שנים רבות. מה נהדר היה מראה שלחן השבת בביתו נאוה קודש. בעת הסעודות לא היה מרבה בניגונים, והיה מרבה בשיחה בכל ליל שבת לפני שהתחילו באמירת 'שלום עליכם'. היה משוחח ארוכות, ויחד את דבריו וסיפוריו על השבתות העילאיות בברנוביץ בבית אביו, ובצילו של מרן אדמו"ר ציס"ע בעל בית אברהם זי"ע, על תפילותיו, על השוה"ט, ועל שיחותיו הק', והיו הדברים נמשכים בערך כמחצית השעה ולפעמים שעה תמימה".

בלתי ניתן להשלים את היריעה מבלי להתייחס להנהגתו והיותו אחד ממנהיגיה הבולטים של היהדות החרדית בארה"ק….

"אכן, לבד מעיסוקיו בענייני השיבה ובניית חסידות סלונים, שהיתה משאת נפשו כל הימים, הקדיש זמן רב לטובת הכלל, ואף כיהן שנים רבות כחבר במועצגה"ת ובוועד הישובות והחינוך העצמאי.

"למעשה, עיקר פעילותו בזה היתה קודם הכתרתו כאדמו"ר לחסידי סלונים, הן בענייני אגו"י ובענייני מועצגה"ת, שבזה ראה את גולת הכותרת של התאגדות החרדים לדבר ה', שתהא מסגרת אחת המאחדת תחת דגלה את כל רבדי היהדות החרדית, ובראשם גדולי הדור, ועי"ז כל אחד בנפרד מרגיש שייכות לכנסת ישראל, ואינו בודד במערכה ובהשקפת חייו.

"מפורסמים קשרי הידידות בינו לבין מרן הגרא"מ שך זצ"ל, שמצאו שפה משותפת והבנה מלאה בכל ענייני הכלל שעמדו על הפרק, ובהיותו ממזג ב' כתרים – היותו ראש ישיבה וגדול בתורה, עם היותו מייצג את עולם החסידות – בכך שימש כבריח התיכון המקשר בין ב' זרמי היהדות החרדית, ובגין כך פעל רבות בגישור בין העמדות ולהשגת שלום במחנה החרדים לדבר ה'". (ריאיון עם חתנו רבי ישראל לוריא)

 

[אחד יחיד]

שח הרה"ק ה 'נתיבות שלום' זי"ע שבדידיה הוי עובדא, בשנה אחת ראה בחלומו, האיך שעוברים עליו כל ימי אלול הקדושים , והוא עצמו נשאר כעץ יבש ללא כל התעוררות והתלהבות, כיו"ב ממש עוברים עליו ראש השנה ועשרת ימי תשובה, יום הכיפורים והושענא רבה , והכל מתוך קרירות גדולה, ללא כל התעוררות וטעם, והחל לזעוק במר נפשו על ההסתרה הגדולה והחשכות אשר אפפוהו, תוך כדי זעקותיו התעורר משנתו, והנה רואה הוא שהיום ערב ראש חודש אלול , ו'הרי שלך לפניך' – עדיין לא איחר את המועד…

(באר הפרשה)

 

[אחד יחיד]

לסמינר קירוב במלבורן שבאוסטרליה הוזמן מרצה מסוים. כפי שקורה למרצים רבים, ערב לפני השיחה עדיין לא היה בטוח הוא באיזה נושא עומד הוא לדון, ונרדם כשמוחו תר אחד המסר המושלם.

באמצע הלילה חלם הוא חלום – בחלומו נגלה אליו אדם בעל זקן לבן ארוך ומבט קורן, ומסר לפניו דבר תורה נפלא שעליו להשמיע בשיחה. המסר היה ברור וחד, הוא חש כאילו ישבו זה מול זה במציאות. וכאשר התעורר בבוקר, הותיר עליו החלום רושם על כל כך, עד שזכר כל מילה שנאמרה לו.

מעולם הוא לא פגש ברבי שהופיע בחלומו, אך דבר התורה ששמע היה נפלא, והוא החליט שזה המסר שסביבו תיסוב שיחתו. כשהתפלל תפילת שחרית באחד הכוללים המקומיים, ראה לראשונה בחייו את הספר 'נתיבות שלום' והחל לעיין בו. למרבה השתאותו, כשפתח את הספר הבין בדיוק בדבר התורה ששמע בחלומו! התברר לו למעלה מכל ספק שהרבי מסלונים עשה עמו חסד כשהדריכו אילו דברים להשמיע בפני הקהל. הכרה זו ריגשה אותו לחלוטין.

אחרי התפילה ניגש המרצה לראש הכולל, סיפר לו את השתלשלות העניינים ושאלו האם מכיר הוא את הספר, והאם מחברו עדיין בין החיים.

ראש הכולל השיב שהוא מכיר את הספר היטב, ומחברו חי וקיים בעיר ירושלים. כעבור זמן מה, פגש ראש הכולל בחסיד סלונים, שהגיע למקום כדי לגייס כספים עבור מוסדות סלונים, וסיפר לו את סיפור החלום. כששב החסיד לביתו, סיפר את הדבר לרבי בעצמו, והרבי נענה ואמר: "הייתי רוצה מאוד לראות את היהודי הזה כשיגיע לארץ ישראל".

כששב המרצה לארץ ישראל, יצר אתו קשר אחד מגבאיו של הרבי ואמר שהרבי מעוניין לפגוש בו. הוא כמובן מיהר למלא את רצון הרבי והוכנס אל הרבי.

"שב לידי בבקשה", אמר לו הרבי בחמימות. "שמעתי שיש לך סיפור על חלום הקשור לספר שלי. אנא, ספר לי את כל הפרטים".

המרצה סיפר כי לא ידע מה יהיה נשוא שיחתו, וכיצד החלום המופלא בהקשר לרבי וחידושו סיפק לו את המסר שעליו להשמיע בדבריו.

"האם בבוקר פתחת את הספר בעמוד הראשון, או בדיוק בעמוד שבו הופיע דבר התורה ששמעת בחלומך?"

כשנענה שפתח את הספר בדיוק בעמוד המתאים, חייך הרבי, ואחר כך אמר: "עלי להסביר לך מדוע שואל אני את כל השאלות הללו, ומדוע אני מתעניין כל כך בכל פרט המעשה".

הרב הסביר שעמל על חידושי תורתו לאורך שנים רבות, ורק כעבור זמן רב החליט לפרסם את חידושיו בספר. הוא התלבט האם לבקש הסכמות של גדולי תורה לספרו, ולבסוף הוציא את הספר ללא הסכמות.

"ברוך ה' הספר התקבל בכלל ישראל בחום ובהתלהבות, והדפסנו אותו מחדש כמה וכמה פעמים", סיפר הרב. "אך עדיין הסתפקתי אם נהגתי כשורה כאשר לא ביקשתי הסכמות של גדולי ישראל. מי אני שאעז לפרסם את הספר מבלי לעטרו בהסכמות?!" הסביר את הרגשתו בענווה.

"אבל עכשיו כששמעתי את סיפורך, ברור לי שבית דין של מעלה נותן את הסכמתו לספר, והספר ראוי לצאת לאור ולהתפרסם בעולם היהודי כולו".

הרבי ראה באירוע זה אישור מלמעלה להוצאת ספרו הקדוש לאור, והדבר שימח אותו מאוד. אין צורך לומר כי הרב חולם החלום היה אחוז השתאות מהרבי ומההצצה מאחורי הקלעים על ספרו הנודע.

(מתוך הספר 'בהיכלם' – הרב נחמן סלצר)

 

[אחד יחיד]

"כחלק מהשליחות החשובה שנטל על עצמו להמשיך את הקיום של סלונים לאחר החורבן הנורא של יהדות אירופה, השקיע הרבי זצ"ל עבודה רבה בכתיבת הספר 'תורת אבות'. ספר זה מרכז בתוכו את תמצית תורתם של ארבעה מאדמו"רי סלונים: הרה"ק רבי מרדכי מלכוביץ', הרה"ק רבי נח מלכוביץ', הרה"ק רבי משה מקוברין, והרה"ק רבי אברהם בעל ה'יסוד העבודה' מסלונים.

"הספר התחבר מתוך ליקוט גדול של כתבי יד שהוא שמר והשיג, והוא השקיע עבודה רבה מאוד כדי לסדר את הכל דבר דבור על אופניו.

"במשך 25 שנה נמשכה העבודה היסודית על חיבור ה'תורת אבות', ושמעתי מפיו שעיקר העבודה שלו היתה מה לא להכניס לספר! כי הרי יש דברים שנאמרו רק לשעתם, ויש דברים שאולי הוצאו מהקשרם או שנאמרו רק לאדם ספציפי ולא היתה כוונה שיהיו הוראה לכלל, ולכן הוא השקיע בזה מאמצים גדולים מאוד.

"לימים סיפר לי הרבי זצ"ל, שכשהוא הכין את הספר היו לו כל מיני ווארטים של 'עבודה' רעיונות מרכזיים בעבודת ה', שצריכים השקעה ושימת לב כדי להבין אותם ולאחר מכן עבודה רבה כדי להפנים אותם.

"חלק גדול מהווארטים הללו מבוססים על פסוקים או הוסמכו לפסוקים מהתורה, ואפשר היה לשבץ אותם בחלק של פרשת השבוע. מצד שני הם עוסקים בעבודה, ולכן אולי מתאים יותר לשבץ אותם ב'שער עבודת ה'…

"אמר הרבי, שבכל פעם שהיתה לו אפשרות כזאת לשבץ את הווארט בפרשה או בשער עבודת ה', הוא העדיף לשבץ אותו בשער עבודת ה'. ולמה? כי אם מישהו מחפש איזה ווארט נחמד על הפרשה כדי לומר בשולחן שבת או בדרשה שהוא צריך לשאת בשבע ברכות וכדו', שלא יביא את הווארטים הללו של עבודת ה'. אלו לא פרפראות לדרשה, אלו רעיונות עמוקים שאדם צריך להתבונן בהם ולחיות על פיהם".

"אחרי ה'תורת אבות', עסק הרבי זצ"ל רבות גם בקיבוץ וליקוט דברי תורתם של יתר אדמו"רי סלונים. הוא קיבץ את דברי תורתו של הרה"ק רבי אברהם וינברג (השני) מסלונים שהתגורר בברנוביץ והיה רבו העיקרי של ה'נתיבות שלום', לספר בשם 'בית אברהם'.

"מעניין לציין שהרבי ה'בית אברהם' התבטא בצורה מאוד מאוד חזקה על הקדושה המופלגת של תלמידו ה'נתיבות שלום'. לימים הזכירו את הדברים בפניו של הרבי זצ"ל, אבל הוא בענוותנותו ראה בזה כמו ברכה שה'בית אברהם' בירך אותו, ואמר "הלוואי שזה יתקיים".

"לאחר מכן חיבר את הספר 'זכרון קדוש' שבו הוא מביא דברי זכרון, עובדות נפלאות ודברי תורה מהרבי הצעיר מסלונים, הרה"ק רבי שלמה דוד יהושע זצ"ל, בנו של ה'בית אברהם', שהיה ידיד נפש של הרבי ה'נתיבות שלום' זיע"א. הם למדו בחברותא בברנוביץ' והיו קשורים מאוד זה בזה. 'הרבי הצעיר' נעקד על קידוש ה' בשנות השואה הנוראה, והרבי עסק רבות בהנצחת זכרו ומורשתו". (נכדו רבי ישראל ברזובסקי)

 

[אחד יחיד]

"אציין עוד נקודה מעניינת, שתראה עד כמה היה הרבי נזהר בספרים שחיבר, שלא להוסיף ולא לגרוע ושהכל יהיה כתוב אחרי מחשבה מרובה ושלא יהיה שום דבר שאין בו תועלת של ממש:

"לאחר שהדפיס הרבי את הספר 'זכרון קדוש', בא אליו הסופר הנודע הרב משה שנפלד שעסק רבות בהנצחת זכרונם של קדושי השואה, ובפיו טענה על הרבי. "אני יודע על שני סיפורים נפלאים שהיו עם הרבי הצעיר מסלונים", הוא טען, "ובכל זאת לא הכנסתם את הסיפורים הללו בספר שכתבתם לזכרו!".

"מה הם שני הסיפורים? האחד היה על כך שבשנות הזעם ניסו הרשעים הנאצים ימ"ש להכריח אותו להכות יהודי אחר, רח"ל. מאחר והיה בזה חשש פיקוח נפש לשניהם, הוא עשה עצמו כאילו הוא מכה את אותו יהודי אבל בפועל רק נגע בו קלות ולא הכה אותו חלילה.

"הסיפור השני הוא שבעודם במחנה, הם ידעו שהיום פורים, ורצו לרקוד לכבוד היום. אבל באותו מחנה הוחזקו גם אסירים פולנים שהיו שונאי ישראל גדולים, והחשש היה שאם היהודים ירקדו לכבוד הפורים, עלולים היו הפולנים להתנכל אליהם ולשסות בהם את הנאצים ימ"ש.

"הציע הרבי הצעיר מסלונים עצה חכמה, בואו נגיד לפולנים שהיהודים יודעים לרקוד טוב מהם. הם כמובן יטענו שהפולנים יודעים לרקוד טוב יותר מאתנו, וכדי להוכיח מי צודק נעשה תחרות, כך נוכל לרקוד והם לא יתנכלו אלינו…

"ואכן ההצעה התקבלה והפולנים בלעו את הפיתיון כמתוכנן. הם רקדו כדי להוכיח ליהודים שכוחם גדול בריקוד, והיהודים כביכול 'החזירו להם' ורקדו ריקוד מלא שמחה, כשאת הסיבה האמיתית לריקוד הם שמרו בלבם…".

"בכל אופן בא הרב משה שנפלד ובפיו טענה, מדוע לא הוכנסו שני הסיפורים הללו לספר 'זכרון קדוש'???

"ענה לו הרבי תשובה שאפשר ללמוד ממנה רבות: "אני כתבתי בספר רק 'רעבישע מעשיות', כלומר רק סיפורים שיכולים להיות רק אצל צדיק קדוש ונשגב.

"הסיפור הזה שסיפרת על כך שניסו לאלץ אותו להכות יהודי אחר והוא רק עשה את עצמו כאילו הוא מכה אותו – זה סיפור שאפשר לספר על יהודים רבים, כל יהודי ירצה להימנע מלהכות את חברו ואם יאלצו אותו הוא ישתדל לעשות את עצמו אם הדבר אפשרי.

"את הסיפור השני, אפשר לספר על כל יהודי חסידי ממולח, חסידים רוצים לרקוד, יש לכם שכנים גויים שעלולים להתנכל לכך, הדרך החכמה והטובה ביותר היא לגרום לכך שהם לא יתנגדו לריקוד, על ידי תחבולה.

"אבל הסיפורים שאני כתבתי בספר, אלו סיפורים שאי אפשר לספר על סתם יהודי, וגם לא על חסיד ממולח. אלו סיפורים שיכולים היו להיות רק באדם גדול וקדוש, כמו הרבי הצעיר מסלונים הי"ד זיע"א".

"מהסיפור הזה, ומעובדות רבות אחרות", משלים הגר"י ברזובסקי את דבריו, "אנחנו יכולים ללמוד ולהבין עד כמה היה הרבי זצ"ל משגיח על כל מילה שיצאה מקולמוסו שתהיה כתובה בדקדוק רב, לפי הצורך, לא פחות ולא יותר". (נכדו רבי ישראל ברזובסקי)

 

[אחד יחיד]

כל מי שבא בקרבתו של בעל ה'נתיבות שלום' ידע בבירור, שהיו הרבה דברים הנוגעים בציפור נפשו ממש, אך הוא ויתר עליהם תוך הקרבה עצמית, הכל בגלל עבודת המידות. האמרה "מידות מעל הכל" השתקפה אצלו כדרך חיים עקבית. נקל היה בעיניו לוותר גם כשמדובר בעניינים שהיו משאת נפשו, וראה בהם את יעודו ושליחותו בעולמו, עניינים שהקדיש את כל חייו למענם. פלס המידות הכריע את הכף.

בהזדמנות סיפר הרבי זצ"ל לאחד מצאצאיו:

"את כל חיי הקרבתי למען בניית חסידות סלונים על ידי הקמת הישיבה הקדושה 'בית אברהם'. כשהקמתי את הישיבה פרשתי מראשות ישיבת חב"ד בתל אביב, שם היתה לי משכורת מכובדת ודירה למגורים. בחוסר כל הקמתי את הישיבה ונתתי למענה הכל, חוץ מדבר אחד שלא הייתי מוכן לתת, אפילו למען הישיבה: את ה"מידות". המידות הן מעל לכל.

כשקרו מצבים שהיה צורך לפעול בתקיפות, לא לפי המידות הטובות, והיה נראה שחסידות סלונים עומדת חלילה להינזק נזק בלתי הפיך אם לא יפעלו כך, לא הייתי מוכן לעשות זאת".

בוא וראה עד כמה נזהר היה הרבי זצ"ל בעל ה"נתיבות שלום" מהלבנת פנים אפילו של ילד.

פעם הוא עמד בשטיבל בשכונת בית ישראל, ושוחח עם מאן דהו כשפניו מופנות אל הקהל. אחד הילדים השתובב מעט בבית הכנסת, וכתוצאה ממעשיו נפל ארצה מבלי משים, אחד הספסלים בקול רעש גדול…

באותו הרגע נחרדו כולם והפנו את מבטם בבת אחת לכיוון ממנו נשמעה החבטה. אותו ילד הסמיק והאדים מבושה כשראה את מבטי הציבור ננעצים בו באותו הרגע. חוץ מהרבי, שהסתובב מיד עם שמיעת החבטה לכיוון הקיר כדי שלא לבייש את אותו הילד שגרם לכך…

(מתוך בנתיבות האבות)

 

[אחד יחיד]

בעת שבנו בירושלים עיה"ק את בנין הישיבה המפואר 'בית אברהם' דחסידי סלונים, המתנוסס לתפארת בפאתי שכונת 'מאה שערים' ת"ו, כשכבר אחזו הבונים בשלבי גמר וסיום הבנייה, ביקש כ"ק האדמו"ר זצוק"ל מסלונים בעל ה'נתיבות שלום', שהיה אז ראש הישיבה, לבנות 'גדר יפה' מסביב לבנין הישיבה, כראוי וכיאות לבני מלכים!

לאחר שסיימו את בנין הגדר בצורה יפה והדורה כראוי לה, ירד ראש הישיבה לבחון את טיבה, ומידי עמדו על יד הגדר, כשהוא בוחן את חוזקה וגובהה ואת יופיה וכו', עבר שם יהודי אחד ממכריו, כשראהו בעל ה'נתיבות שלום' ביקש להתייעץ עמו, ושאלו: "מה דעתכם על הגדר הנאה הזו, שסיימו זה עתה בבנין הישיבה?"

"אה!", ביטל האיש את יופיו בהינף יד, "א שאד די געלט! – חבל על הכסף! לשם מה צריך גדר בבנין של ישיבה? מה לא טוב לישיבה כך בלא הגדר?" – כך עמד האיש והתריס בדברים שאינם טובים.

כעבור כמה דקות, עבר במקום יהודי נוסף ממכריו, ביקש הרבי גם ממנו לחוות את דעתו על אותה גדר. הביט האיש היטב, הסתכל על הגדר סביב סביב, ונהנה מאוד מצורתה היפה והמרשימה. הוא פנה אל ה'נתיבות שלום' במאור פנים, ואמר: "לדעתי הגדר הזו יפה ומהודרת! כך נאה וכך יאה לה, לישיבה הקדושה, שתהא יפה מבפנים ומבחוץ! גם הגדר החיצונית של הישיבה – חשוב שתהא נאה, כדי שכל הבא בשערי הישיבה, יתרונן לבו וייכנס ברצון ובשמחה!"…

לאחר שהמשיכו השניים בדרכם, אמר ה'נתיבות שלום' לגבאי שליווהו בדרכו: "ראה נא ההבדל בין שתי הדעות שקיבלנו פה היום. הנה היהודי האחרון שדיבר בשבחה של הגדר, נראה שהוא 'טוב עין', בטוחני שגם ילדיו יהיו ילדים טובים ומשובחים, כאשר רואה בכל דבר את הצד החיובי, ובוודאי יכניס שמחה ואהבה גם בנפש ביתו וילדיו – ואילו זה הראשון, נראה שיש בו 'צרות עין' רח"ל, חוששני מאוד לביתו ולילדיו"… ותיכף עצר את דיבורו ולא המשיך.

ואכן, ברבות הימים נודע שדבריו הקדושים התקיימו במדויק. היהודי הראשון שדיבר בצרות עין, הקים את ביתו בבעיות רבות וקשות ל"ע, ותמיד היה ממורמר מלא צרות וייסורים ועוגמות נפש, ה' ירחם. ואילו זה השני התקיים בו מאמר החכם מכל אדם (משלי כ"ב, ט'): "טוב עין הוא יבורך", והקים את ביתו לשם ולתפארת, בדורות ישרים ומבורכים, מלאים שמחת חיים תמיד!

 

[אחד יחיד]

"ואכן, מעשה היה בשנת תשכ"ג, לפני למעלה מ-60 שנה, הרבי אמר אז באחד הכינוסים ווארט מאוד עמוק על הפסוק שדווקא מופיע בפרשתנו "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל". לאחר הכינוס ניגש אליו אחד מאחייניו, ואמר לו ילמדנו רבינו, מניין לכם החידוש הזה שחידשתם, בגלל שזה מסתדר יפה בלשון של הפסוק זה אומר שאלו דברי אמת? מי אמר???

השיב לי הרבי במעשה: הרה"ק רבי משה מקוברין אמר פעם ווארט בשם רבו הלכוביטשער: "מכה בהמה ישלמנה" – מי שמכה את הנפש הבהמית שלו ומתגבר עליה, מגיע לשלמות. אמר הקוברינער לתלמידיו: "הערט גוט דעם ווארט ס'האט מיר געקאסט א טופ בלוט", האזינו היטב לדבר התורה הזה, הוא עלה לי ב'סיר של דם', כלומר ביגיעה רבה מאוד.

"אמר לו הרבי זצ"ל, אני לא יכול להגיד 'א טופ בלוט'. אבל הווארט עלה לי בהרבה מאוד יגיעה. הוא לא הגיע מכח החידוש!!! (נכדו רבי ישראל ברזובסקי)

 

[אחד יחיד]

"כ"ק אדמו"ר רבי דוד אבוחצירא שליט"א, אמר פעם על ה'נתיבות שלום' שזה ספר ייחודי מאוד בכך שכשבחור לומד בו הוא מבין אותו כמו בחור, כשאברך לומד בו הוא מבין אותו כמו אברך, כשתלמיד חכם מופלג לומד בו הוא מבין אותו כמו תלמיד חכם מופלג, וכשמקובל לומד בו, הוא מבין אותו כמו מקובל"… (נכדו רבי ישראל ברזובסקי)

 

[אחד יחיד]

"אספר כאן מעשה נפלא שנותן קצת הסבר למה שאמרו חז"ל ששיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד… ומעשה שהיה כך היה:

"לעת זקנותו, היה זקני ה'ברכת אברהם', נוהג לאכול את סעודות צפרא דשבתא כל שבת שניה אצל חתנו – הרבי ה'נתיבות שלום'. פעם אחת כשהתלוויתי אליהם בשעה שה'נתיבות שלום' ליווה את חמיו למעונו אחר הסעודה, ושמעתי שהוא מספר ל'ברכת אברהם' שהוא השתתף באיזה אירוע שנערך בחצר הקודש גור באותו שבוע, היתה זה בתחילת הנהגתו של הרבי ה'לב שמחה' מגור זצ"ל, "הרבי החדש מגור השתתף, וחילק אוכל. ה'ברכת אברהם' שמע את הדברים.

"אני הייתי אז בחור צעיר, ומאוד התפלאתי, זה מה שיש ל'נתיבות שלום' לדבר עם חמיו הרבי ה'ברכת אברהם'? על כך שאכלו וחילקו שיריים. זה היה לי מאוד קשה להכיל, הרי הכרתי את הרבי כאדם ששומר פיו ולשונו בצורה לא רגילה, כל שניה שלו מחושבת לפרטי פרטים, בשבת קודש הוא בכלל נמצא בעולמות העליונים לא מדבר בכלל דברי חולין, ופתאום הוא מדבר על קהילה קדושה בישראל שאכלו שם וחילקו שיריים.

"לפני שנמשיך בסיפור, רק אסבר את אוזן הקורא עד כמה היו כל מעשיו של הרבי מחושבים, כדי שיבינו למה הייתי כל כך המום ממה ששמעו אוזני:

"פעם סיפרו לרבי מעשה נורא על מרנא החפץ חיים, שבאחת השנים הוא עשה חשבון הנפש לקראת ראש השנה ולבו נשבר בקרבו לאחר שהצליח לחשב מה עשה במשך כל השנה החולפת, אבל ישנם כמה רגעים שבהם הוא לא זוכר מה עשה, והרגעים הללו התקבצו במשך השנה האחרונה לכדי שמונה דקות תמימות, ועל כך בכה החפץ חיים, על כך שאיבד בשנה אחת שמונה דקות.

"הרבי שמע את הסיפור הזה והזדעזע: "הסיפור הזה לא נכון!", הוא אמר, "אוי ואבוי לומר כך על החפץ חיים. אפילו אני לא מאבד חשבון של שמונה דקות בשנה, לא יכול שהחפץ חיים איבד כל כך הרבה זמן, חלילה לומר כך על איש קדוש כזה, הסיפור הזה בוודאי אינו נכון!".

"ואכן, כשהרבי היה פורש לשנת לילה, הוא היה מכין מראש כמויות גדולות של חומר למחשבה בדברי תורה, כדי שיהיה לו במה לחשוב לפני שיירדם, שלא יאבד רגע לבטלה.

"בסוכות הייתי ישן אתו בסוכה, פעם אחת הוא אמר לי שבכל ימות השנה כשהוא הולך לישון יש לו נקיפות מצפון על כך, כי יש לו עוד כל כך הרבה מצוות שהוא יכול להספיק לעשות בזמן הזה, אבל אין ברירה חייבים לישון אז הוא הולך לישון.

"אבל בסוכות", כך אמר, "אני הולך לישון בשמחה, כי אני ישן בסוכה זו הרי מצווה בפני עצמה".

"בכל אופן, נחזור לתמיהה הגדולה שהציפה אותי, איך ייתכן שהרבי דיבר על הנושא הזה בכלל, ועוד בעצם יום השבת.

"לאחר שה'ברכת אברהם' הגיע לביתו, נפרדנו ממנו וצעדתי יחד עם הרבי כדי ללוותו בחזרה לביתו: "אתה יודע למה סיפרתי לרבי על כך שהרבי מגור אכל וחילק שיריים?", שאל אותי, ומיד הסביר: "לי ולרבי (ה'ברכת אברהם') יש ויכוח גדול", אמר, "הרבי מחזיק בדעה ש'טיש' של רבי צריך להיות מבוסס על אמירת דברי תורה. זה עיקר הטיש. אני לעומת זאת טוען שלא, עצם זה שהרבי נמצא ויושב עם החסידים, זה 'טיש'.

"בתקופה האחרונה הרבי הזדקן", הסביר ה'נתיבות שלום', "ולכן הוא מתקשה לומר דברי תורה בטיש. לכן הוא מבקש ממני שאני אגיד את דברי התורה בטישים שלו. אבל אני אומר לו, עצם זה שהרבי נמצא במקום זו החשיבות של הטיש, ואין זה ראוי שמישהו אחר יאמר דברי תורה בטיש של הרבי!

"לכן סיפרתי לו את מה שסיפרתי, רציתי להוכיח לו שגם בגור סבורים כמוני, והראיה, הרבי הגיע וישב שם זמן ממושך ולא אמר שום דבר תורה. כי השהייה במחיצתו של הרבי, היא מטרה חשובה בפני עצמה!". (נכדו רבי ישראל ברזובסקי)

 

[אחד יחיד]

"אספר מה שסיפר אחד התלמידים, שהיה יתום מאב ולמד בישיבה, ובמשך תקופה היה מאחר מאוד לתפילות, ולא היה מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל כי אבא לא היה לו ל"ע.

"באחת הישיבות של ההנהלה הרוחנית, עלה עניינו של הבחור הזה, וחברי הצוות אמרו שלא ייתכן שבחור נשאר כך בלי שיעמידו אותו במקומו. חייבים לעשות משהו. לאחר דין ודברים הוחלט שהוא יזומן אל הראש ישיבה לשיחת נזיפה…

"ההודעה הועברה לבחור שכמובן הרגיש מאוד לא נעים, אבל מה הוא הרי לא יכול לסרב להוראה מפורשת, ולכן נאלץ להגיע לראש הישיבה כדי לקבל את ה'מנה' המגיעה לו.

"ה'נתיבות שלום' ישב אז בחדרו המיתולוגי, 'חדר 17' בבניין הישיבה, והתלמיד הנבוך הגיע כדי לקבל תוכחה, אבל היה שם קצת עמוס נכנסו ויצאו בחורים, הוא המתין בסבלנות לתורו, ואז התייצב לפני ראש הישיבה ששאל אותו "מה רצונך?".

"השיב הבחור בשפל קול "באתי לקבל את ה'מנה' שמגיעה לי על כך שאיני מגיע בזמן לתפילה…".

"הנ'תיבות שלום' שמע את דבריו, והשיב לו: "מה? לתת לך 'מנה'??? זה לא זמן מתאים עכשיו, לפני שאני מוכיח תלמיד אני עושה קודם הכנה מתאימה, אני ממלא את לבי ברגשי אהבה עזה לתלמיד, ורק לאחר שלבי מלא וגדוש באהבה אליו אני יכול להוכיח אותו כראוי. עסקתי בדברים רבים, וכבר אין לי את הריכוז הנדרש כדי להתמלא בכזאת אהבה גדולה. אני לא יכול עכשיו להוכיח אותך, תצטרך לבוא לשם כך בפעם אחרת…".

"סיפר אותו תלמיד שהוא כבר לא נזקק יותר לבוא לראש הישיבה כדי לקבל תוכחה. מאותו יום הוא עשה מאמץ עילאי כדי להגיע בזמן לתפילות, כשהוא הבין כמה ראש הישיבה אוהב אותו ודואג לו, והרגיש שהוא חייב להחזיר לו לפחות מעט מזעיר על ידי התנהגות ראויה". (נכדו רבי ישראל ברזובסקי)

 

[אחד יחיד]

"עוד מעשה אחד אספר בעניין זה: לעת זקנתו של הרבי, כשכבר תש כוחו מאוד, הוא אמר לאחד ממקורביו שב"ה הוא מתחיל לראות את פרי עמלו.

"השומע נדהם ולא יכול היה לכלוא את תמיהתו: "מה??? רק עכשיו הרבי מתחיל לראות פירות? הרי תלמידיו של הרבי ממלאים את עולם התורה, מרביצים תורה ומשקים את העדרים, יש פה קהילה לתפארת עם כל כך הרבה אברכים עמלי תורה, כולם יראים ושלמים, מה הפשט בזה שהרבי מתחיל רק עכשיו לראות פירות???

"השיב לו הרבי, עד עכשיו עבדתי בעשר אצבעות על כל אחד ואחד מתלמידי כדי לבנותו ולרוממו, פירות זה מה שגדל לבד, אבל אני עבדתי על זה. עכשיו כשאני כבר זקן ותשוש, אין לי כח לעבוד כמו פעם, עכשיו התחילו הפירות לגדול לבד, ואני זוכה לראות את פרי עמלי…

"בדומה לזה אמר פעם שהוא מאוד מחבב את השבת מסיבה נוספת חוץ מעצם גודל מעלת וקדושת יום השבת שזה כמובן משהו שאי אפשר בכלל לתאר איך הוא היה מתייחס ליום גדול וקדוש זה, אבל בנוסף לכל יש לו עוד איזו מעלה אחת שבגללה הוא מחבב את השבת. ומה היא? שבכל ימות השבוע כשהוא רואה את תלמידיו הוא חייב להתבונן בהם במבט מעמיק ואפילו קצת ביקורתי, התפקיד שלו לראות גם את החסרונות שלהם כדי להשפיע עליהם וליישר אותם לדרך הטוב והאמת. אבל בשבת הוא הרי לא עובד, וממילא אינו מחויב להתבונן על חסרונותיהם, בשבת הוא יכול לראותם ולהסתכל רק על המעלות שלהם, וזו עוד סיבה שבגינה הוא מחבב במיוחד את יום השבת…". (נכדו רבי ישראל ברזובסקי)

 

[אחד יחיד]

בעת שנבנה אולם עריכת השולחנות הישן בסלונים, רבינו הנתי"ש הגיע למקום להתרשם ממצב הבניה.

בעת שהותו שם הוציא הנתי"ש דף מכיסו, קרע אותו לקרעים קטנים והשליכו לבור של אחד מיציקות העמודים. אחד מהנוכחים שם שהיה ממקורביו, ירד באישון לילה, אסף את הקרעים ובעבודת נמלים חברם אחד אל אחד עד שניתן היה לקרוא את המכתב… הוא ניחש למי המכתב היה ממוען ושלח אותו אליו…

מקבל המכתב הגיע אח"כ אל הנתי"ש ואמר לו: "רבי החייתני!", לפליאתו של הנתי"יש על מה הוא שח?

ענה לו המקבל: "להולך חשכים ואין נוגה לו". הנתי"ש הבין על אתר את המתרחש, והפטיר: "יד פלוני בדבר".

מסתבר שעקב החשיפה האישית הנדירה שבתוכן המכתב, נמלך הנתי"יש להמנע מלשולחו, אך בדיעבד זכינו אנו למרגניתא טבא זו, והנה היא לפניכם:

ב"ה, תמוז תשט"ז, ירושלים ת"ו.

מכתב מלב אל לב, להולך חשכים ואין נוגה לו, לאחי ורעי אשר כנפשי, אשר ידעתי ומרגיש את מכאוביך בגו"נ ובצרותיך לי צר, המעתיר ומצפה לה' שיאיר לך אפילתך ומאורו ית' תראה שוב אור.

א. באין אומר ודברים מתוך ההסתר והאיפול ששמת סביבך, שהנך מסתיר את יסורי גופך נפשך ונשמתך גם מריעך אשר כנפשך, כי גדול כאבך, ומרוב ייאוש ודכאון אינך מוצא תועלת והקלה בדיבורים, אך קול סערת ליבך בוקע דלתות נחושת שהנך סגור בהם, ומבין ריסי עיניך המיואשים הנני חודר לתוך מעמקי נפשך ונשמתך, ומרגיש איך שהנך מתפתל ביסוריך האיומים הגופניים והנפשיים, ולעיתים נדמה לי כי ים יסוריך הולך וגואה, עד שעוד מעט הנך נטבע ביון המצולה, ונתקיים בך טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, אין עמידה אלא תפילה, שגם לפתוח פה בתפילה אינך יכול, ובאו מים עד נפש ועד בכלל, ולאט לאט הנך אובד את כח הלחימה והשליטה על מהלך מחשבותיך, לאבדך מב' עולמות.

אם כי עד עתה נהגתי כאוהבי איוב שאין דבר כי גדול הכאב, לעצור במילים עוד לא אוכל, ואולי תמצא מזור ותרופה לחזק את ליבך השבור, להתחזק בה' ולהאמין בהשגחתו, אשר בכל צרותיו לו צר, וכי קץ שם לחושך, אם כי לב בשר ודם מבין איך ובמה תבוא הישועה.

ב. הנני עוקב אחריך בעמדך בתפילה כמאובן, אינך יכול להתפלל ולהתייפח בבכי ולהתרפק כבן על אביו הרחמן, כי ההסתרת פנים אופפת את ישותך, ובעמדך מול יוצרך וקונך נדמה לי כי הנני שומע את המיית לבך, "רבש"ע שברתני בגוף ובנפש ובחושך הושבתני ופניך הסתרת ממני, וכל מדותיך שהם רק רחמים, לבי המטומטם מרגיש בהם רק אכזריות, אנא אבי שבשמים בקשתי היחידה אל תשליכני מלפניך, ואם גם זה נגזר עלי מבי"ד הצדק לכה"פ רוח קדשך אל תיקח ממני, שלא אתהפך כמכשיר בידי הסט"א להתרחק מאבי שבשמים ולהתרעם על מידותיך".

הרגש הזה שהנני מרגיש בהביטי ושומע בהמיית לבך, מזכיר אותי תמיד ליל הקפות שמ"ע, כמדומני שזה היה בשנת פטירתו של אדמו"ר זי"ע בתרצ"ג, שאמר אצל העמוד לפני ההקפות כנהוג קפיטל י"ג, ראיתיו בעיתים גדולים מאוד, אך הציור ההוא אין בכוחי למסור, כי מידי זכור אזכרנו חיל ורעדה אחזני, הוא אמר את הארבע פעמים עד אנה ה' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי, עד אנה ירום אויבי עלי, הביטה ה' אלוקי האירה עיני פן אישן המות, כל פעם שאמירת עד אנה יצאה מפי מנהיג הדור על צרות הכלל והפרט, היה נדמה לי כי מרעיד עליונים ותחתונים, תבל ומלואה.

יסורי הגוף הקשים והמרים בכוחו של איש יהודי לנשוא, גם יסורי הנפש שכל יסורי הגוף הם כאין וכאפס נגדו עוד בכוחו להתגבר, אך כשיד ה' פגע בו ורוצים לנסותו מן השמים בנסיון קשה, אז מסלקין ממנו כל השגותיו ומדרגותיו, וגם האמונה הפשוטה המושרשת בדמו מדור דור, והוא בהסתרת פנים שאינו מרגיש בכלל את אביו שבשמים, ונדמה לו כי נסתרת דרכו מה' ואינו יכול לכה"פ לשפוך בתפילה, וזה מר ממות וטוב מותו מחיים, והוא עשוק ורצוץ מב' עולמות ומתחיל להתדרדר מטה עד שנתרועע לו בחירות האמונה רח"ל, וע"ז אחז"ל על פסוק ואהבת את ה"א בכל נפשך אפי' נוטל הוא את נפשך, שנטילת הגוף כלום הוא נגד זה, ותהליך של איש זה שנגזר עליו מן השמים נפילה, מרומז בפסוק כי ימוך וכו', ועד שנמכר לע"ז רח"ל ואז המצוה דודו או בן דודו יגאלנו, בא חבירו ומעמידו על האמת וכי יפול האחד יסמוך לו השני, ואני תפילה כי יזמין לי ה' המלה הנכונה שתהי' כטל על לבך, והדברים היוצאים מלב קרוע ומורתח יכנסו לרפא לב שבור.

ג. דע ידידי, אצל כל אדם עוברים תקופות קשות ומרות, שחורים משחור, שאינו רואה בהם שום ניצוץ טוב ונקודת אחיזה במה להחיות את נפשו, אינו רואה בדמיונו שום תקוה, כי מציאות כזאת שעוד יבואו ימים טובים ובהירים, וכי הטוב לא כלו רחמיו והמרחם לא תמו חסדיו, ויש שנגזר עליו לחיות ככה משך כמה שנים.

והאמת שאותם הזמנים הם הכי מסוגלים לתקן את חובתו בעולמו השייך לשורש נשמתו, ובשבילם ירד לעולם הזה, שימצא את הדרך להחזיק מעמד באמונה יתירה עד יעבור זעם, וכמאמר אדמו"ר זי"ע על מאמר חז"ל, "אסתר מן התורה מנין שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר'", ובאסתר כתוב "ובמות עלי' אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת", יש סוג רחמנות המתייחס לאב כרחם אב על בנים, ויש רחמנות המתייחסת לאם, ובשעת ההסתר אז הנסיון הוא שלא מרגישים לא רחמי אב ולא רחמי אם, שמרגיש שהוא הולך ושוקע במים שאין להם סוף של יסורים, ואז לקחה מרדכי לו לבת, לעיקר עבודתו לשבר את ההסתר והמחשכים.

וכמו האמודאי היורד למצולות ים ומסכן את חייו להעלות משם אבנים טובות ומרגליות, שיודע שכל אושר חייו תלויים במילוי תפקידו באומץ, כמו"כ אין האדם עולה וזוכה לאושר רוחני רק ע"י שעובר בתקוה ובהצלחה תקופה של ירידה ושפלות, ולפום צערא אגרא ובעי בר נש להיות תקיף דעמודא דפרזלא לעמוד על הגובה בשעות הרעות, שצועק ואינו נענה מתחנן ובוכה וכל השערים נעולים.

וראיתי במכתב אדמו"ר מוהר"ש זי"ע כי עיקר מצות "תמים תהי' עם ה' אלקיך" היא שתצפה לו, לא רק בקבולי יסורין, שזה יכול לבוא מתוך שאין לו עצה ומאי הוי ליה למעבד, אלא תצפה לו שקץ ישים לחושך, ושום תפילה ובקשה אינה הולכת לבטלה, ויסוד הנסיון הוא איך לצאת מסבך האיום שנסתבך בו בכל עניניו, וזה הפירוש של מאמר חז"ל "בא חבירו ומעמידו על האמת", שעל חבירו לא נגזר הנסיון הזה, והוא רואה את האמת שהרבה שלוחים למקום להפוך לטובה ומחזקו ומעודדו.

ד. קשה לי מאד להאמין כי במצבך הנוכחי, שהנך מתפתל ביסוריך שהם למעלה מכוחות הנפשיים והרוחניים שלך, תוכל להתעמק בדברי, אך האהבה הפנימית והעמוקה מחייבת אותי לא לעצור במילים.

אין לי ספק שמן השמים רוצים לנסות אותך בנסיון קשה ומר שרק יחידי סגולה זוכים לזה, ותפקידך כעת למצוא רגעי ישוב הדעת להתבונן מה חובתך בשעה זו, שלפי דעתי ראשית כל עליך להשתדל בכל הכוחות להשריש ולהחדיר בלבך כי "עמו אנכי בצרה", והשי"ת יודע ומרגיש מכאוביך, וכמו מאחז"ל כי הקב"ה עומד מראשותיו של חולה כמו"כ עומד מראשותיו של כל מר נפש ולב נשבר, ושמעתי מאדמו"ר זי"ע ע"פ יקראני ואענהו וכו' קריאה שייך למי שעומד קצת מרחוק, אם איש יהודי מרגיש את השי"ת בבחינת יקראני אז רק ואענהו אבל אם מרגיש כי עמו אנכי בצרה ממש אז אחלצהו ואכבדהו וכו'.

ואולי בזה יש לתרץ מאה"כ "ואמר על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלו ואנכי הסתר אסתיר את פני ביום ההוא", והקשה ע"ז מרן רמ"ח זצ"ל בספרו מאמר מרדכי, אם הגיע לכלל דעת להבין על כי אין אלוקי בקרבי וכו' א"כ למה נגזר עליהם שוב פעם הסתר פנים, ועיי"ש שתירץ בדברים המחיים את הנפש, אך י"ל עוד כי יש יסורים שמקורם הוא לנסות את האדם ולהרימו, ורוצים לתת לו מדרגות להתעלות שא"א להגיע אליהם רק אם יעבור כור נסיון של צרות ומחשכים, כי ענן וערפל סביביו, מי שרוצה להתקרב אליו א"א בשום אופן אלא עד שיעבור את הענן וערפל, וכפי' רבותה"ק על פסוק "'מי גבר יחיה ולא יראה מות", מי יכול להגיע לחיות אלקות אם לא יהיה לו מסירות נפש ויסורים? ואם "אמר ביום ההוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" א"כ לא באו להבנה האמיתית מה רוצים מהם מן השמים, ולכן היו צריכים לעבור שוב פעם את כור היסורים של הסתרת פנים עד שיבינו.

ה. ולהגיע ולהרגיש זאת הוא לדעת כי לא יסורים המרים הם בעוכריך, אלא הסתרת פנים שמנסים אותך הוא עומד לך לשטן, ואם תקרע את המסכים המבדילים בין לבך לבין אבינו שבשמים, וע"ז תזעק מרה עד שיפתחו לך שער בעת נעילת שער, אז ממילא כל עניני גוף ונפש יבואו על מקומם בשלום, וכמאמר צדיקים ה' שיוועתי אליך, העיקר צריך לבקש ולהתחנן אליך בעטין זיך צו דיר, אל הקב"ה, שירגיש את אביו שבשמים, ואז ותרפאני, הרפואה תהיה כבר מעצמה, כי מי שהוא דבוק בה' ובטוח בו באמת, אם כי גם עליו עוברים זמנים קשים אך הם רק ענין זמני בלבד. וכמו ששמעתי מאחד מגדולי המוסר שאמר שבכל מקום שמוזכר בתורה ובחז"ל שגם הבוטחים סובלים, מוזכר כי עזיבה זו היא רק זמנית, כמ"ד בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם, יכול להיות תקופה שאבושה אבל לא לעולם, וכמו"ד שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח, לנצח א"א שיבושו, וכמובא בכתבי הר"מ מידנר ז"ל כי מרן הר"ן מלעכוביטש ז"ל אמר למהר"י צ'פלר ז"ל כשיהודי נופל ממדרגותיו צריך להאמין כי יחזירו אותו ממקומו למדרגתו, אם מאמין מחזירין אותו, וצעק ג' פעמים, אבער אז גלויבט, אבער אז גלויבט, אבער אז גלויבט.

והזמן גרמא ומתאים להתרומם מעל הסבל והיסורים להשליך מלבך כל תוגתך ולהתחזק בה' הוא בשב"ק, מה שאין ספק שזה חשוב להקב"ה הקרבה כזאת כקרבן מוסף שבת, ואז הבטיחו רבותה"ק זי"ע שאמרו על מאמר חז"ל אינו דומה מאור פניו של אדם בימות החול למאור פניו שלו בשב"ק, פניו הוא מלשון פניה, אינו דומה מי שפונה אליו ית"ש בימות החול לפונה אליו בש"ק, ששמעתי מאדמו"ר ז"ל ההבדל בין ידיד נפש לאב הרחמן, כי לידיד נפש צריכים לספר ולאב הרחמן לא צריך שום דבר לספר רק מרגיש מעצמו, ובשבת אחים גם יחד בליל שבת קודש ובמיוחד בשל"ס בניגונים המעוררים את רגש אלוקיו הפנימי החבוי במסתורי הנפש של איש יהודי שלא ינום ולא ישן בכל המצבים, ואשר בו מצאה יונה מנוח, לא תנוח ולא תשקוט, עד שתזכה שוב להארת פנים, ושוב יתחילו ימי זהר בכל הענינים.

ו. ואגב חביבותא אכתוב לך מה שהאיר לי השי"ת ברוב חסדיו בעידן עקתא שבאו מים עד נפש, כי מבשרי אחזה:

להמתעמק, באהבת אב לבן יש ג' סוגים, בעת שנמצא על ידו ומשתעשע אתו ונותן לו מתנה טובה מרוב אהבה, זה דרגה הכי נמוכה, למעלה מזה בעת שמתרחק ממנו ואין לו שום אפשרות לא לראותו ולא להשתעשע אתו וכ"ש לתת לו מתנות, ולבו נמס מרוב געגועים אליו, זה כבר מדריגה באהבה, אך למעלה מכל זה בעת שהרופא צריך לעשות ניתוח לבן להציל את חייו והאב הרחמן צריך להחזיקו בידיו בכל כוחותיו שלא יתאבק עם הרופא ויפריע אותו מלנתחו, או שאין ברירה והאב בעצמו צריך לנתחו ולשפוך דמו כמים, האהבה הבוערת כאש בלב האב הזה אין לתאר במילים, לבו יתפוצץ מרוב האהבה וכלפי חוץ רואים מעשה אכזריות מצד האב.

ולפי"ז יש לפרש נמי המדרש שלא הי' יום מועד לישראל כיום שנחרב ביהמ"ק, היינו כי דווקא באותו יום המר שלא היה דוגמתו לעם ישראל אז דווקא הוא יום מועד סמל האהבה מהקב"ה לעם ישראל, וזה מרומז גם במאחז"ל שהאויב בשעה שנכנס לביהמ"ק היו הכרובים מעורין זה בזה בקה"ק וד"ל, אבינו אב הרחמן הרחמנות והאהבה שלו הוא למעלה מכל השגה אנושית, וכשצריך לנהוג עם הכלל או הפרט במדת הדין אין לתאר את האהבה דווקא בשעה שמדת הדין רח"ל מתגבר.

ז. וע"כ הנני קורא לך כאח נאמן המרגיש יסוריך האיומים, ומושיט לך יד אחוה נאמנה להוציאך מיון מצולה:

יסוד היסודות של איש יהודי הוא ואהבת את ה' אלקיך בג' דברים, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. זו למעלה מזו, בכל לבבך בב' יצריך זו עבודה קשה, אך יש כבר ע"ז עצות ע"פ מאחז"ל שאיש יהודי הבא ליטהר מסייעין אותו, למעלה מזה בכל נפשך, למסור כל נפשו לה', לאיש הזה קדוש יאמר לו, אך כל זה הוא כאין וכאפס נגד בכל מאודך, מרומז בזה כל עניני הנהגת הבורא ית"ש שהוא מודד לך יסורי הגוף והנפש, הסתרים והתרחקות מהבורא, בטל רצונך מפני רצונו יתברך, אם רצונו יתברך כך, ברוך שעשני כרצונו, ותצפה לו כי המשפיל גאים עדי ארץ הוא המגביה שפלים עדי מרום.

ח. ועתה איעצך ויהי אלוקים עמך, הסתער בכל כוחות שנשארו בך לפליטה, על נפשך הסוערת להתחזק בה' אלוקיך בבחי' אחזתיו ולא ארפנו עדי שיאיר אפילתך, ומרן אדמו"ר זי"ע אמר על פסוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים שיש ג' בחינות: חושך ענן וערפל, ענן הוא סתם חשכות, למעלה מזה בחי' חושך ולמעלה מזה בחי' ערפל, חושך בתוך חושך בגוף ובנפש, ומשה האיר לבני ישראל אשר גם בתוך הערפל שם אלקים, ובמדרש איתא על פסוק זה ענן בחוץ חושך מבפנים ערפל לפני ולפנים, גם שם מצא משה רבינו ע"ה את אלקותו ית' בזה.

ומובא באוה"ח הקדוש, לא הביט און ביעקב וכו' ה"א עמו ותרועת מלך בו. כי מרומז בפ' ה"א, שמצינו בר"ע שהיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מאריך באחד וכו', וזה הפי' ה' אלקיו עמו בדביקות בה' בתכלית החיבה, אפי' בשעה שתרועת מלך בו מלשון תרועם בשבט ברזל, בשעה שמדת הדין פגע בו ביסורים קשים ומרים בכל זאת ה' אלקיו עמו, דבוק הוא בה'.

ט. אל תחריש בעת הזאת, בודאי רוח והצלה יעמוד לך להוציאך ממיצר, האזר כגיבור חלציך וצא והלחם נגד היאוש והדכאון ונפילת הרוח שבך, כמאמר הכתוב ותקם בעוד לילה באמצע החשכות.

ומתוך ידידות נאמנה ועמוקה רצוני להעמידך על הסכנה של רפיון ידים במצב הזה, כי יש שבע מדריגות וירידות אחורנית למי שנגזר לו מן השמים נפילה, א. יסורים גופניים באים עליו תכופות עד שאינו יכול להתאושש ולהתבונן מה אתו ואינו רואה מוצא מאין תבוא הישועה עד שמאבד עשתונותיו, ב. יסורי הגוף מעוררים זעזועים נפשיים ויסורי הנפש שכל יסורי הגוף הם כאין וכאפס נגדם, ג. צועק ביום ובלילה לה' ואינו נענה עד שכתוצאה מזה חודר בו הרהורים רעים וקרירות בהשגחתו הפרטית ית', ד. מתחיל להתרעם על מידותיו ית', רואה שכל היצור חי וקיים והוא שרוי בצער ובמצוק, ה. היאוש והדיכאון והעצבות אוכלים כל חלק החיות והטוב שבו ודינים שורים על כל עניניו, ו. לבו חלוק גם על חביריו ורבותיו שנדמה לו כי אינם מבינים ומרגישים ביסוריו ואינם עומדים לעזרתו עד שמתחיל להתרחק מהם, ז. אחרי כל זה שקוע ביסוריו ומרוחק מה' ומידידיו ואין לו כל סיפוק בחיים, מתחיל להידרדר מטה מטה ולחפש אחרי תאות ותענוגים רעים למצוא בהם סיפוק נפשו, ודא קשיא מכולהו.

י. אמנם ואציעה שאול הינך כתוב וה' מוריד שאול ויעל, ומאשפות ירים אביון והוא יעלך גם עלה.

חזור בפיך הנאמר על אותו חסיד בחובת הלבבות פ"א שער אהבת ה', שהי' קם בלילה והיה אומר, וז"ל:

אלוקי הרעבתני וערום עזבתני ובמחשכי הלילה הושבתני וכו', אם תשרפני באש לא אוסיף כי אהבה אותך ושמחה בך, כמה שנאמר הן יקטלני לו איחל.

איש יהודי מחויב לאהוב את השי"ת בכל התנאים והמצבים, ויחד עם זה להאמין כי אהבתו ית' אליו היא אהבה שאינה תלוי' בשום דבר והנהגה מצידו וגם כל המחשכים וההסתרים לא יאפילו את אור האהבה, חזור בפיך מאמר הזוה"ק המפיח רוח חיים בלב איש יהודי להרגיש אהבתו ית' וז"ל:

"אילו הוי ידעי בני נשא גודל רחימותא דרחים מרייהו לבני ישראל הוי שאגין כארי ומרימין לבושייהו והוו מרדפין אבתריה".

ובמדרש שוח"ט, ע"כ המו מעי לו, כשישראל מזכירין להקב"ה מעיהו המייו לו, שנאמר אזכרה אלוקים ואהמיה, דודי שלח ידו מן החור ומעי המו, וכשהקב"ה מזכיר את בנ"י מעיו הומין עלייהו שנאמר על כן המו מעי לו. חזור בפיך ובלבבך יסודות האמונה בהשגחה פרטית שכל חלק מחלקי היסורים בגוף ובנפש הם הכל מהשגחה העליונה ולא ח"ו מקרה, ובכח וזכות האמונה שנגאלו אבותינו ממצרים ושהיו יסורים בגוף ובנפש יעזור השי"ת גם לך בגו"נ, השלך על ה' יהבך וחזור בפיך לך אני וכל אשר לי אדוני המלך, הגבר את לימוד התורה שהיא תעזור לך במלחמתך נגד היאוש והדכאון האוכל את כל חלק הטוב שבך.

ואמנם ידיד נפשי, יודע אני שכל דברי אלו הם בבחי' מסירות נפש במצבך הנוכחי,

אך מובא בספרים הקדושים, שכדי להמשיך נס למעלה מן הטבע דורשים מן האדם אתערותא דלתתא, הנהגה נגד הטבעיות שלו, ולכן לא נקרע הים עד שנחשון קפץ לתוך הים והגיעו מים עד נפש,

התחזק בכל הכוחות שלמעלה מן הטבע, ואז יפתחו לך שערי אורה והצלחה למעלה מן הטבע, בענינים הנוגעים אל הגוף ובענינים הנוגעים אל הנשמה.

יא. הרחבתי את הדיבור בענין יסורים הבאים על האדם לנסות אותו על הדרכים איך להתגבר על הסתרים ומחשכים, אך מלבד זה יש חוב על האדם כמאחז"ל אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו וימשמש, יפשפש הוא לחפש את הרע שעשה, וימשמש היינו יבדוק את מעשיו הטובים, אם עשה אותם כהוגן. אמנם יש עוד סיבה ליסורים הבאים על האדם והיא מחמת העדר אמונה הבהירה והטהורה בהשגחתו הפרטית, שאין אדם נוקף אצבעו למטה עד שמכריזין עליו מלמעלה, ואם ח"ו האמונה בהשגחה הפרטית נתרופפה ח"ו העונש מדה כנגד מדה שנדמה לו שנסתלקה ממנו השגחתו ית' הפרטית, ואז הוא בבחי' על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, והוא מופקר רח"ל למאורעות הזמן, ואז עצתו אמונה כמאמר רבותיה"ק זי"ע שהעצה לפגעי הזמן להגביר בלבו האמונה בהשגחתו הפרטית ועי"ז יהיה עין ה' אל יריאיו.

וזהו גם פי' מאמר הכתוב בקין, שעיקר הפגם שלו היה מלבד הרציחה מה שהשיב לה', שא"ל איה הבל ואמר לא ידעתי השומר אחי אנכי, שהכחיש רח"ל האמונה בהשגחה הפרטית, וע"ז אמר גדול עוני מנשוא וכו' ומפניך אסתר, היינו שהעונש על חטא זה הוא הסתרת פנים היינו הסתלקות השגחה הפרטית ואז כל מוצאי יהרגני, וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו, ואמרו רבוה"ק זי"ע כי האות הוא שבת קדש שנקרא אות, היינו כי שבת הוא יסוד האמונה כי ששת ימים עשה ה' וכו', ובשב"ק יתחזק באמונה טהורה ואז לבלתי הכות אותו כל מוצאו. וזהו גם פי' מאה"כ בפרשת וילך, ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות וכו' ואנכי אסתיר את פני מהם על כל הרעות אשר עשה כי פנה אל אלוהים אחרים, היינו מדה כנגד מדה, הם לא האמינו בהשגחתו ית' ושתים רעות עשה לי עמי, אותי עזבו מקור חיים לחפור בארות נשברים, שעוד פנה אל כוחות טבעיים שהם יגינו ויעזרו לו, וגם בזה מדה כנגד מדה על השתים הרעות ואנכי הסתר אסתיר בעניני גוף והסתר בעניני רוח ונפש, והעצה הבדוקה לעניני גו"נ הוא שיתחזק באמונה יתירה ואז ושב ורפא לו בעין ה' אל יראיו.

יב. חזק ואמץ ודע מה שלפניך, ממשבר גופני נפשי ורוחני יש לך ברירה שבידך להגיע עי"ז להתעלות נפשית ולדרגה עילאית בחיים, ואם רק תתגבר על הנסיון המר שמנסין אותך מן השמים אז יעזור לך ה' והכל יחזור על מקומו בשלום, עניני הגוף ועניני הנפש, ותצא עם רווחים גדולים מפרשה הזאת,

ואם ח"ו החרש תחרישי בעת הזאת ותתן להיאוש והדיכאון להשתלט על כל מהותך, הנך עומד לפני שואה שאחריתה מי ישורנה.

תתגבר על עצמך ועל רגשותיך ועל סערת נפשך, התחזק בכל הכוחות שהקב"ה השריש בלב האדם רזרבה לשעת סכנה כוחות על אנושיים, ואז תראה את ישועת ה' למעלה מן הטבע,

הגבר את האמונה בלבך, כמאמר מרן מקוברין זי"ע שאיש יהודי מחויב להאמין כי קץ שם לחושך, קומי רוני בלילה לראש אשמורות לילה, שפכי כמים לבך עד ישקיף ה' ממרום וירא בענייך, ואם אתה תקום כמאמר הצדיקים על ענין חצות לילה – צו שפאלטין די פינצטערניש, אז מן השמים יקיימו אז יבקע כשחר אורך.

תפקידך בשעה זו חזק ואמץ עד שנתחזק, ואז בעת נעילת שער יפתחו לך שערי אורה,.

והריני משתתף אתך לא לנוח ולא לשקוט ולהרבות בבקשת רחמים ותחנונים ממי שבידו לגדל ולחזק שיוציאך ממיצר למרחב, ומעתה אך טוב וחסד ירדפוך ויסתלקו כל הדינים והמחשכים, ויתמשך עליך חסדים בגו"נ, ואור חדש יאיר עליך להאיר עיניך ולשמח את נפשך בישועתו באמת.

ידידך המסור המעתיר בעדך שישמח נפשך באמת.

 

[אחד יחיד]

אמר בעל הנתיבות שלום:

שיטת הלימוד המקובלת בדורות האחרונים, היא בבחינת הופעה מן השמים לחבב ולהכניס מתיקות ועריבות בסברות הלימוד, לנתח בישרות ובהבנה כל ענין או סוגיא מסובכת, ולמצוא את הנקודה העיקרית שהיא נשמת הסוגיא, וכשרק מוצאים את הנקודה הזאת מתיישבים ממילא כל הקושיות התמיהות והדקדוקים שעמדו עליהם. כי הכלל הוא שעל קושיה אין לחפש תירוץ מקומי, אלא צריך לחדור לתוככי הענין פנימה ולהבין שורש הדבר, כי אז שוב לא יהיה מקום לקושיות. וכיתרון האור מן החשך, יתרון מי שיש לו דרך נכונה בלימוד מזה שאין לו ולא קיבל מרבותיו את הדרך ישכון אור, שאפילו אם שוקד על תלמודו אור לא ראה.

בענין הזה היה הרבה ללמוד ממו"ר הגה"צ ר' משה מידנר ז"ל, שזכיתי ללמוד את דרכו המיוחדת מספריו על מסכתות הש"ס (שהיו בכת"י ונשמדו בעוה"ר), והוא היה ממקורביו של הגרח"ס ז"ל וקיבל ממנו הרבה, נוסף על מה שקיבל מרבו א"ז מרן הס"ק מסלונים ז"ל שהיה לומד אתו שיעורים קבועים בנגלה. הגרמ"מ היה מתחיל בכל ענין ראשית מהמקור, מדרשות חז"ל על הפסוק עצמו, והיה עובר עליהם באופן יסודי והקשה עליהם, וכן הביא הרמב"ם ושאר הפוסקים עד שהביא גם האחרונים אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים, ובאריכות דבריו הביא קושיות לעשרות, ואח"כ כתב חידוש משלו בעיקר יסוד הענין שממש האיר העינים, והכל התיישב עד המקור דרשות חז"ל על הפסוק, והיה נדמה לנו כי אור חדש האיר עכשיו על כל הענין, וראו תורת אמת ותורה אור מהו, אין שכל הענינים הקשים והמסובכים מתיישבים.

ומבית מדרשו היה אפשר ללמוד לא להיגרר בתורה אחרי הברקות שאין להם תוכן, ורק לשון מדברת גדולות היא, לשקול כל סברא עשרת מונים אולי יש בה משהו עקמומיות, ולחפש האמת לאמיתו, וכמו ששאל פעם את מו"ר הגרא"ש הירשוביץ הי"ד ראש ישיבתנו כשדיבר אתו בענין מסויים במס' יבמות, האם מכח סברא זו היה מר מתיר עגונה, וכשענה לו רה"י שאמנם עד כדי כך לא אבל בדרך מו"מ אפשר לומר זאת, אמר לו הגרמ"מ: סברא שא"א להתיר עגונה על פיה, מתוך הרגשה שאינה תורת אמת, מוטב לה שלא לאומרה כלל.

והנה בספר תולדות יעקב יוסף מבאר בהא דאחז"ל (חגיגה ה) עה"פ ושבתם וראיתם בין עובד א' לאשר לא עבדו, אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד, דלכאורה איך בשביל הפעם האחת הנוספת נקרא זה עובד א' וזה אשר לא עבדו. ומבאר שהכוונה שונה פרקו מאה פעמים ואחד היינו עם האחד, שזוכר בעת לימודו את האחד המיוחד ית"ש ולכן נקרא עובד א' וכמסופר על הגאון הרבי ר' העשיל ז"ל מקראקא, שבתוך הרעש הגדול שהי' בשיעורו בריתחת פלפולי דאורייתא היו שומעים את קולו שצועק "אשרי איש שלא ישכחך". כך צריך להיות לימודו של בן ישיבה, שעם רוב התייגעותו והתעמקותו בתורה וחידושי התורה שמחדש בכל כוחו, מפעם לפעם יזכור מנותן התורה. וכן צריך להשתדל ביותר, שלא לדבר מתוך התנצחות ולקנטר ולעמוד על דעתו, וגם בלימוד להיות נח למקום ונח לבריות.

והנה אחז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ ) ומקשים ע"ז שהלא רואים הרבה אנשים שכל ימיהם עוסקים בתורה שלא לשמה ולכלל לשמה לא באו. וכידוע שמרן בספרו "יסוד העבודה" האריך ומחמיר ביותר שגם לימוד ע"מ להתכבד אינו בכלל זה ומיקרי שנהנה מד"ת. אמנם גם ע"פ שיטתו יש שער ופתח לכל אחד באשר הוא, וכמו שמסיק (בח"א פ"ז וח"ב פ"ז) דמה שאסור ללמוד תורה כ"א לשמה, היינו דוקא מי שאינו מצטער על דבר זה, אבל האדם המצטער ומחפש עצות נאמנות אשר עי"ז יתקרב אל המצוה וילמד תורה לשמה, באופן כזה שלימודו שלא לשמה הוא מתוך אונס כיון שאין זה בידו להתגבר על יצרו, אך בעצם כוונתו בלימוד הזה שמתוך לימודו הזה יבוא ללמוד לשמה, לאיש זה מצוה שילמד אפי' שלא לשמה ועל לימוד כזה אחז"ל שלעולם ילמוד שלא לשמה, כשעיקר מטרתו ותכליתו היא שמתוך לימודו יבוא ללימוד לשמה.

בכלל קנין התורה שעל בן ישיבה לרכוש בשנות לימודו בישיבה שלושה ענינים א. שיטת הלימוד, איך ללמוד ולהבין בישרות ובעמקות. השגת שיטת הלימוד היא רכוש עצום בקנין התורה הפותח לפניו שערי תורה, ומכשיר את האדם לגדלות. ב. ידיעת התורה. בשנים שלומד בישיבה צריך לרכוש הרבה ידיעות בתורה, גם בגמרא פשוט, ועליו לעבור לכה"פ על רוב חלקי הש"ס חוץ מהמסכתות שנלמדות בעיון, וגם לרכוש הרבה בקיאות בשו"ע הלכה למעשה כפי יכלתו, ולהשתדל שתהיינה לו ידיעות ולו אפילו שטחיות בכל העניניים, כי א"א להצליח בתורה אלא בהשלמת הלימוד העינוי ולימוד הבקיאות. ג. לרכוש מדת השקידה בתורה, ועל ידה להרגיש מתיקות ועריבות התורה, כי אין אדם משיג טעם ומתיקות לימוד התורה, אלא אם כן שוקד עליה, וכמאחז"ל אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. ועל השקידה אנו מובטחים מחז"ל יגעת ולא מצאת אל תאמין. אם בכל הכשרונות שבאדם, הרי יש שמצליחים ויתכן פעמים שגם לא מצליחים, לא כן בשקידה ועמלה של תורה, שאנו עמלים ומקבלים שכר שיגעת ומצאת.

ואם לא השיג שלש אלו בימי הבחרות הרי זו אבדה שאין לה תמורה. צריך להיות קבוע בלב כל מי שרוצה לקנות תורה, שאם יבזבז זמנו לדברים אחרים אפי' שיש בהם חשיבות, וגם כשמקובל בחיי ישיבה שמשתתפים בכגון דא, תורה לא ישיג עי"ז, וה"ז בכלל מעוות לא יכול לתקן.

 

[אחד יחיד]

לפני כחמש עשרה שנה סיפר בשיחה מיוחדת הג"ר שלמה וינברג שליט"א חתנא דבי נשיאה ומנהלה הרוחני של ישיבת סלונים להמבשר תורני, על חמיו הגדול הרה"ק בעל ה'נתיבות שלום' זיע"א.

היתה לו למורי חמי, משנה חינוכית ברורה על הכוח הטמון בכל יהודי ויהודי וחלילה מלהתייאש משום בן אדם. וזה אכן היה סוד הצלחתו, שהאמין בנשמתו של כל בחור הניתן להעלותו לפסגות רוחניות בכל מצב שהוא, ובזה הצליח לחולל פלאות.

זכורני, שישבנו פעם שלושה בחורים בחדרו, ועל שולחנו היה מונח העיתון שבו היה כתוב בכותרת ראשית איך שעלה האדם לראשונה על הירח, ואותו אדם התבטא בחזרתו שזה הוא צעד גדול לאנושות. מו"ח אמר אז לבחורים, שאיננו מבין על החידוש שבדבר עד כי נכתב בעיתון בכותרת ראשית, ושאל אותם האם האנושות השתנתה במשהו כשעלה לירח, אלא רק הטכניקה השתנתה, בהוסיפו אני יראה לכם מה נקרא חידוש באנושות ומה צריך להיות מודגש בכותרת ראשית בעיתון.

הנה, באותם ימים התפרסמה ידיעה קטנה בעיתון שראה״מ בן גוריון לאחר שפרש מהממשלה בערוב ימיו, אמר כי באחד מטיוליו הוא התבונן בנמלים ובהליכותיהם המעניינות, ומרוב התפעלות אמר למלוויו כי הוא חייב להגיע למסקנה שיש בורא לבריאה ולא יכול להיות שהעולם נוצר מאליו. ואז אמר מו״ח לבחורים, כי לדעתו הידיעה הזאת הייתה צריכה להיות בכותרת ראשית בעיתון, כי זהו אכן חידוש גדול באנושות, שיהודי כמוהו שהיה כ״כ רחוק מה׳ ותורתו, עדיין זכה להדליק את אור האמונה בנשמתו וזו היא ידיעה מרעישה על הכוח המופלא הטמון בכל יהודי ויהודי בכל מצב ומצב ששרוי.

מו"ח אף הפטיר ואמר לבחורים "ואני אומר לכם שהוא היה רחוק מאמונה, הרבה יותר רחוק ממה שאתם רחוקים מרוח הקודש". והיינו שהיה בכזה שפל רוחני, ועם כל זאת בערוב ימיו התבטא מילים כה מופלאות, א"כ זה הוא חידוש באנושות על כוחו של יהודי למרות ריחוקו לחזור לשורשים.

 

[אחד יחיד]

האמונה שלו בכוחו של כל יהודי ויהודי הייתה כה מופלאה, ולכך זכה לחנך דוד דעה בלעה״ר. ידוע הווארט של הרה״ק מלכוביץ זיע״א, שכל יהודי באשר הוא, הוא כמו יהלום בוהק אשר רק צריך ללטשו ואז כולם יראו את זיו יופיו במלא הדרתו, אלא שצריך לדעת במומחיות האיך ללטשו. וזה היה כוחו בחינוך.

פעם אמר לי, שאם היה לו זמן היה מראה לכולם איך ניתן ליישם את הפסוק ׳אלמדה פושעים דרכיך' ואף הצביע לכיוון של בחור מסוים אשר היה נטול כל השגות וכישרונות ואמר לי כי לדעתו ניתן בהשקעה גדולה להעלותו על דרך המלך, וכאב לו שלדאבוננו מזניחים את החלשים.

אחד הנוכחים ציין בהקשר לכך, מה ששמע מהמשפיע הגר״א טויסיג בשם דודו הגר"ח ברים זצ"ל, שלפני שנים רבות התקיימה אסיפה של ראשי ישיבות בענייני חינוך, ודנו שם על בחורים חלשים וכו', האיר ניתן להגביהם. הרבי שנכח באסיפה והגיע תורו לדרוש, אמר לנוכחים שאינו מבין מדוע יש כאלו המשקיעים ומטפחים בבחורים היותר מוצלחים ומזניחים במידת מה את החלשים, הרי לא יעלה על הדעת שסוחר המתעסק ביהלומים ישקיע רק ביהלום יוקרתי השווה עשרת אלפים דולר ואילו ביהלום השווה רק 300 דולר יזניח ואף יחשוב לזרוק אותו, הרי כל סוחר בר דעת מבין שלא מזניחים בשום אופן אפילו יהלום זול, ומדוע כאשר מדובר בחינוך יש כאלו המזניחים בחורים פחות מוצלחים. ראשי הישיבות שנכחו באסיפה התפעלו מהכיוון החינוכי של הרבי ומבטו על כל בחור כיהלום שאין להזניחו בכל מחיר.

(המבשר תורני פר' דברים תש"ע)