אב ז' אב - יומא דהילולא של רבי שלום נח ברזובסקי זצוק"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

שמעתי גם ממורי ורבי, הרה"ק בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל, שפעמים רבות אנחנו מוצאים בתורה הקדושה לשון 'שמיעה' במקום לשון 'שמירה': "והיה אם שמוע תשמעו", במקום "והיה אם שמור תשמרון את מצוותי", מכאן אנו למדים שיהודי צריך לשמוע את קול ה' מדבר אליו מתוך המעשים הנעשים בעולם הזה. לקחת מוסר ולהסיק מסקנות ממה שהוא רואה ושומע, ולא לחכות שיגיע למצב שיבואו עליו ייסורים חלילה. (רבי שלמה חרז)

 

[אחד יחיד]

ומספר הרה"צ ר' אלימלך בידרמן שליט"א ששמע מבעל המעשה, שבבחרותו למד בישיבת פוניבז׳ אצל הגאון ראמ׳׳מ שך זצ”ל, והיה נוסע מפעם לפעם לירושלים לשבות בצל רבו הרה׳׳ק ה'נתיבות שלום' מסלונים זי׳׳ע. וכיון שהיה בעל כשרון גדול וחביב אצל הרב שך, שאל אותו פעם מדוע הוא מרבה בנסיעותיו לירושלים, פתח הלה וחזר ל פניו על מאמר ששמע באותה שבת קודש פרשת כי תשא מפי רבו , וכה אמר, מצינו שלא נזכר שמו של משה רבינו ע׳׳ה בכל פרשת תצוה מפני שאמר 'ועתה אם תשא חטאתם, ואםאין מחני נא מספרך אשר כתבת'.

ומקשים העולם, מדוע נענש משה רבינו על כך, והלא מסר נפשו על כלל ישראל, אלא, ההסבר הוא ביאר ה'נתיבות שלום', שנענש על אמירתו 'ואם אין' שנראה כמסתפק אם תועיל תפילתו, על זה הספק נענש, כי המתפלל בכוונה שלימה יש לו להיות מובטח שתקובל תפילתו, כשמוע הרב שך את דבריו אמר לו בהנאה 'אם כן תמשיך לנסוע, והבא משם דברי תורה כאלו כל שבוע…'

(באר הפרשה)

 

[אחד יחיד]

פעם נכנסתי לביתו של האדמו"ר בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל. באותם ימים, קדם עלותו לכהן כרבם ומנהיגם של עדת חסידי סלונים, שימש הרבי כראש הישיבה, והיה גר בשכנות עמנו בירושלים. שיחתי עם הרבי נסובה אודות ענין הכרת הטוב. בתוך הדברים הזכיר הרבי כי הקפיד תמיד להשתתף בשיחות המוסר, אותן היה משמיע רבו הגדול מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעל ה'אבן האזל'.

כהקדמה לדברים, תאר הרבי בכישרון התיאור המופלא שלו, כיצד היו נראות שיחותיו של רבי איסר זלמן. צורת אמירת השיחה הייתה מעניינת ביותר: לרוב ענוותנותו, לא ראה רבי איסר זלמן את עצמו ראוי לומר שיחת מוסר לאחרים, ולכן היו עיניו מושפלות לארץ, נוטות לכוון זקנו, כביכול כל השיחה מיועדת ומכוונת רק לעצמו…

מכל מקום, ספר הרבי, כי פעם אחת דבר רבי איסר זלמן דברים נוקבים על ענין הכרת הטוב. "בסיום השיחה", אמר הרבי, "יצאנו בתחושה כי מי שאין לו מדה של הכרת הטוב – אין לו שייכות עם המין האנושי!…". הרבי, באצילותו ובעדינות לשונו ושפתו, לא רצה להוציא מפיו את המלה 'בהמה', ובמקום כך דבר כדרכו בלשון נקיה – "אין לו שייכות עם המין האנושי". (רבי אליעזר טורק)

 

[אחד יחיד]

שח הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א: מו"ר בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל, שעסק כל ימיו בהקמת ובניית מוסדות תורה וחסד, וראה הצלחה רבה במפעליו, סיפר לי פעם תחת אחד השיחים:

אני בטבעי רואה כל הצעה של בנין ויצירה בעיניים מלאות תקוה ושמחה (כמו שקורין בלע"ז 'אופטימי') באופן מיוחד במינו, ולפני כל תכנון של בנין, של מפעל תורה וכיו"ב, הנני רואה בעיני רוחי את הבניין עומד על מכונו בתכלית היופי, ואת התוצאות המבורכות.

אולם לאחר גמר התכנית ותוך כדי העבודה המעשית, מתגלות במשך הזמן עיכובים בלתי צפויים מעיקרא, מכשולות שונים ובעיות שקשה לפותרן, כסדר הבריאה בכללותה, המעורבת טוב ורע.

ובכן, כדי למנוע תופעה זו של כשלונות בלתי צפויים, עשיתי מנהג לעצמי, שבטרם אני ניגש למלאכה, אני מתייעץ עם אחד מידידיי אשר טבעו שונה ממני מן הקצה אל הקצה; הוא 'רואה שחורות' ('פסימי'), ובכל דבר הוא רואה אך ורק חסרונות ומגרעות, וכל מה שלאדם מן השורה מתגלה לאחר כמה וכמה שנים הרי הוא כבר רואה זאת מיד.

ואמנם, בדרך כלל איני מקבל את דעתו של 'רואה השחורות', כדי שלא ימנע ממני מלהתקדם, אך התועלת שבייעוץ עם האדם הלזה היא להתגונן מהתקלות הצפויות, שהלז מאיר עיניי בהם; או לפעמים – כדי לגרוע או להוסיף שינויים במערכת התכנית, ועי"ז אדרבה, לא רק שאיני נופל ומתייאש בגין ייעוצו של האיש הזה 'רואה השחורות', אלא רוחי ותוחלתי מתחזקות להמשיך לבטח דרכי בעזר השי"ת, ואיך להתכונן ולעקוף את הקשיים הצפויים, ולהעמיד הבניה והמפעל על הצד הטוב האפשרי עד להשלמתם הברוכה.

ויש בזה לימוד מוחשי, כיצד ה'כנגדו' הכי קיצוני, נעשה לו לעזר לטובת הצלחת המשימה לשם ולתפארת.

(גיליון 'קרני אור')

 

[אחד יחיד]

כל מי שבא בקרבתו של בעל ה'נתיבות שלום' ידע בבירור, שהיו הרבה דברים הנוגעים בציפור נפשו ממש, אך הוא ויתר עליהם תוך הקרבה עצמית, הכל בגלל עבודת המידות. האמרה "מידות מעל הכל" השתקפה אצלו כדרך חיים עקבית. נקל היה בעיניו לוותר גם כשמדובר בעניינים שהיו משאת נפשו, וראה בהם את יעודו ושליחותו בעולמו, עניינים שהקדיש את כל חייו למענם. פלס המידות הכריע את הכף.

בהזדמנות סיפר הרבי זצ"ל לאחד מצאצאיו:

"את כל חיי הקרבתי למען בניית חסידות סלונים על ידי הקמת הישיבה הקדושה 'בית אברהם'. כשהקמתי את הישיבה פרשתי מראשות ישיבת חב"ד בתל אביב, שם היתה לי משכורת מכובדת ודירה למגורים. בחוסר כל הקמתי את הישיבה ונתתי למענה הכל, חוץ מדבר אחד שלא הייתי מוכן לתת, אפילו למען הישיבה: את ה"מידות". המידות הן מעל לכל.

כשקרו מצבים שהיה צורך לפעול בתקיפות, לא לפי המידות הטובות, והיה נראה שחסידות סלונים עומדת חלילה להינזק נזק בלתי הפיך אם לא יפעלו כך, לא הייתי מוכן לעשות זאת".

בוא וראה עד כמה נזהר היה הרבי זצ"ל בעל ה"נתיבות שלום" מהלבנת פנים אפילו של ילד.

פעם הוא עמד בשטיבל בשכונת בית ישראל, ושוחח עם מאן דהו כשפניו מופנות אל הקהל. אחד הילדים השתובב מעט בבית הכנסת, וכתוצאה ממעשיו נפל ארצה מבלי משים, אחד הספסלים בקול רעש גדול…

באותו הרגע נחרדו כולם והפנו את מבטם בבת אחת לכיוון ממנו נשמעה החבטה. אותו ילד הסמיק והאדים מבושה כשראה את מבטי הציבור ננעצים בו באותו הרגע. חוץ מהרבי, שהסתובב מיד עם שמיעת החבטה לכיוון הקיר כדי שלא לבייש את אותו הילד שגרם לכך…

(מתוך בנתיבות האבות)

 

[אחד יחיד]

התחנכתי בישיבת סלונים, כשמו"ר היה כ"ק אדמו"ר ה'נתיבות שלום' מסלונים זי"ע. לא אשכח כיצד היה אומר לנו לפני בין הזמנים: "אל תחשבו שבבין הזמנים מותר להסיח דעת מהרבש"ע"… הוא לא היה אומר 'אל תסיחו דעת מלימוד התורה בבין הזמנים', כי אצלנו גם התורה – שהחשיבו אותה מאוד – עיקרה היא שעל־ידה נוכל להגיע לתכלית האמתית להיות דבוקים ברבש"ע, וזאת למרות שכידוע בחסידות סלונים שמו דגש ועיקר על לימוד התורה במסורת הישיבות.

מו"ר כ"ק אדמו"ר ה'נתיבות שלום' תמיד שאל אותנו במה שאומרים אנו מדי יום "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל", הרי היה מתאים יותר לומר 'ותן במוחי ובראשי', שהרי מדובר בלימוד?! וכן מהו שאומרים "יפתח לבנו בתורתו", מדוע הלב קשור לתורה? והשיב, שכדי לקנות ולהקנות אמת בהבנת התורה צריך את הלב ולא רק המוח יכול לקבל זאת, ולכן מבקשים שיפתח לבנו בתורתו כי הלב הוא הפתח להבנת התורה שאינה עניין שכלי בלבד.

ואם שאלתם איך יעניק לבו לבחורים יותר חלשים? האמת, שצריך לדקדק בכל אחד במה הוא מיוחד ובזה לגדלו ולרוממו, כי לכל אחד ישנה מעלה שניתן לגדול עמה. כ"ק ה'נתיבות שלום' אמר לי פעם, ששאלוהו על בחור מסוים אם הוא הכי טוב בישיבה, וענה בחיוב. לאחר מכן אמר לי: "לא שיקרתי, כי יש דבר מסוים שבו הוא באמת הכי טוב בישיבה, ובזה אני מרוממו".

לדעתי, בני הישיבה החסידים שמורים מאוד, וזאת בעיקר משום שיש להם 'חיי חברה'. סיפר לי פעם כ"ק אדמו"ר ה'נתיבות שלום', שלפני יותר מיובל שנים היה אברך שהיה לו ניסיון אם לקרוא עיתון חילוני של פעם שהיה שונה בתכלית מהיום… שאלו הרבי: "ואיך עמדת בניסיון?", והשיב בכנות: "יש לנו שיעור בליל שישי יחד עם בני החבורה בלימוד 'אור החיים' הק', אם אקרא את העיתון לא יהיה לי פרצוף להגיע לשיעור ב'אור החיים' הק' עם החברים, ואם לא אבוא כולם ידאגו וישאלו עלי, ומה אענה להם? ולכן העדפתי שלא לקרוא"!

מכך למדנו שהחברה יחדיו, שבאה לביטוי בכינוסים, שבתות והתוועדויות, מביאה את הבחור שלא לוותר על מעמדו הרוחני. וכ"ק אדמו"ר ה'נתיבות שלום' הטעים זאת על מה שאומרים אנו שלוש פעמים ביום בתפילה "ברכנו אבינו כולנו כאחד", שאימתי הקב"ה נקרא אצלנו בבחינת 'אבא' רק כשכולנו יחד כאחד. זו תפקיד המחנך, לחוש כאב לתלמידו שהוא בבחינת בן! ולכן, אצלנו החסידים משקיעים הרבה בהווי החברה בכינוסים והתוועדויות, וזוהי שמירה שאין כדוגמתה בחלק של הסור מרע.

מו"ר כ"ק אדמו"ר ה'נתיבות שלום' אמר לי משפט מכונן שהוא יסוד החינוך בדורנו: ש"בכל הקשור ב'סור מרע' – תעבוד על מה שהכי קשה לך, ובכל מה שקשור ל'עשה טוב' – תבחר את מה שהכי קל לך. ואם אתה רואה ס"ד בדבר־מה, תתקדם עם הדבר וזה יסייע בעדך בדרכך העולה בית ה'".

ברשותכם אולי אחרוג ממנהגי ואומר דברים מחודדים, אבל לדעתי זו האמת. כיום, כשהתפתח דור הפסיכולוגיה וכדומה, בעיניי זהו חטא שאין כמוהו כשמפנימים בצעירים כיום שהם בדור חלש מאוד וההתמודדות קשה; הם נוטלים זאת בשמחה, ותולים את כל כישלונותיהם וחטאי יצרם בכך. זהו חטא בעבודת החינוך! (הגאון רבי צבי כץ שליט"א, ראש ישיבת 'חזון נחום' - הרב מ. ברמן, 'יתד נאמן' – פסח תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

גדול נוסף שזכיתי לקשר עמו היה האדמו"ר מסלונים זצ"ל, הרב שלום נח ברזובסקי, בעל 'נתיבות שלום'. הרבי היה מגיע לנפוש בטלזסטון (אחד מחסידיו גר במקום והיה מארחו לצורך מנוחה והחלפת כוחות). ומכיוון שגרתי בטלזסטון, הזדמנה לידי הזדמנות ייחודית לפגוש בצדיק גדול זה. וכך אף יכולתי להסיעו לירושלים, לרחוב סלנט, כשהיה עליו לשוב לביתו ולחסידיו.

הרבי מסלונים היה תלמיד חכם משכמו ומעלה. הרב שך בטח בו בלב שלם, וביניהם שררה קרבה עמוקה. בתקופת סכנת גזרת גיוס בנות, כאשר היו שניהם תלמידי חכמים מופלגים צעירים הממלאים את מוצא פיו של החזון איש, נוצר קשר אמיץ זה, והוא הוסיף ללוותם גם בשנותיהם המאוחרות כאשר נעשו מנהיגים גדולים בישראל.

באחת השיחות בינינו, ביקש ממני הרב לתאר באוזניו את הישיבה שאני עומד בראשה ואת הבחורים שלומדים בה. עשיתי כדבריו, ולאחר שסיימתי התחיל להסביר לי בפרוטרוט את ערכה הרב של כל נשמה יהודית, והסביר עד כמה חיונית הישיבה שלנו לעם היהודי כולו.

"כל נשמה יהודית היא יהלום", הוא אמר, "לפעמים יהלום עלול ליפול ולהתגלגל לתוך בוץ, או אז מתלכלך הוא ומתכסה ברפש. זוהרו הטבעי של היהלום אינו נראה, אך ערכו ויקרו אינם נגרעים במאומה. במקרה כזה", המשיך הרבה, "צריכים למצוא אנשים שיסכימו להכניס את ידיהם לבוץ, להרים את היהלום, לשטוף, לשפשף ולהבריק אותו, עד ששוב יתגלה זוהרו. יהלום- אפילו יהלום שאינו מלוטש – הוא עדיין יהלום. כך צריך להסתכל על כל נשמה יהודית". (הרב יהושע ליף - הרב נחמן סלצר)

 

[אחד יחיד]

הרב מסלונים היה ידוע באופן המיוחד שבו ניהל את ממלכת החסידות שלו.

הוא נהג לכנותי "ידיד", וכשהגבתי: "אני רוצה להיות חסיד שלך", הסביר לי: "להיות חסיד סלונים זה א שווארע ארבעט – עבודה קשה. אני דורש מחסידיי הרבה מאוד. עדיף לך להישאר ידיד שלי, ולא להיות חסיד שלי".

מספר פעמים חזרתי על בקשתי להיות חסידו של הרבי, אך הוא דחה את בקשתי בחביבות. אך אני לא הסכמתי לוותר לחלוטין, וביקשתי שיינתן לי לפחות להתייעץ עם הרבי…

פעם שאלתי אותו מה צריך אדם לעשות כאשר הוא מאבד את הריכוז באמצע תפילת שמונה עשרה. "ברגע שאתה מרגיש שאיבדת את הריכוז", השיב לי הרבה, "קח את הברכה שאתה נמצא בה כרגע, והשתדל כמיטב יכולתך לכוון רק בה… ואם תשאל, 'מה לגבי כל הברכות שכבר אמרתי ללא כוונה'? אמשול לך משל למה הדבר דומה- אדם הולך בשוק, ובידו סל מלא תפוחים. לפתע הוא מבחין שיש חור בסל, והתפוחים מתפזרים לכל עבר!

במצב כזה עלול האדם לאבד את עשתונותיו, לעמוד חסד אונים ולראות בעיניים כלות כיצד עוברים ושבים חוטפים ממנו את התפוחים שהתפזרו. אולם הוא יכול לנהוג באופן נבון יותר- לבדוק מה ביכולתו לעשות כדי להציל את התפוחים שעדיין נותרו לו. וזה מה שמוטל על האדם לעשות", סיים הרבי, "חאפ (לתפוס) איזה חלק מהתפילה שנשאר. לא להיתפס לבהלה על שהחמצנו, אלא לשים לב לשאר התפילה, שעדיין אפשר להציל". (הרב יהושע ליף - הרב נחמן סלצר)

 

[אחד יחיד]

פגשתי את הרבי בתקופה שישיבת "נר יעקב" עשתה את צעדיה הראשונים במפת הישיבות של ירושלים. סיפרתי לו שאנחנו בשלבים התחלתיים, וכי הישיבה מונה מספר מצומצם מאוד של בחורים בלבד.

האדמו"ר הרגיעני ואמר "איך האב געעפנט די סלונימ'ער ישיבה מיט צוויי און א האלב בחורים- אני פתחתי את ישיבת סלונים עם שניים וחצי בחורים", אמר לי (בזמן פתיחת הישיבה הוא היה ראש הישיבה, וחמיו היה האדמו"ר מסלונים).

"שניים וחצי בחורים? מה הכוונה?"

"בישיבה היו שני בחורים בעלי חכמה ממוצעת, ועוד 'חצי בחור' שהתקשה מאוד בלימוד. בכל זאת פתחנו את הישיבה עם גרעין זה, ובסופו של דבר נעשו כל בני הקבוצה תלמידי חכמים ובני תורה בכל המובנים. אסור להתייאש אף פעם משום יהודי".

זו הייתה סיסמת חייו של הרב, ולאורה חי. הישיבה והחסידות שלו היו עדות חיה ונושמת להצלחתו בליטוש נשמות ישראל ובהדרכתן היאך להוציא את מלוא הכוחות הגלומים בהן לפועל.

מהרבי מסלונים למדתי לא להתייאש משום בחור שנכנס בפתח הישיבה שלי. במבט לאחור, בין תלמידיי היקרים היו רבים שהחלו את מסעם עם קשיים בלימוד, אולם על ידי עקביות ועידוד נעשו בסופו של דבר תלמידי חכמים ובני תורה נפלאים. (הרב יהושע ליף - הרב נחמן סלצר)

 

[אחד יחיד]

במאמר מוסגר, כשדיברתי פעם עם ר' נחום פרצוביץ, הזכרתי שאני מכיר את הרבי מסלונים. ר' נחום הגיב ללא רגע של שהות: "ער איז א גרויסער גרויסער תלמיד חכם- הוא תלמיד חכם גדול, גדול".

ר' נחום העריך מאוד את הרבי מסלונים על גדלותו בתורה, ולא הסתיר את הערכתו. ואני יכולתי להעיד שגדלותו התפרסה הרבה מעבר לקריאות בית המדרש. היא נחקקה בגישתו לקהילה ולחסידות, וניכרה בהערכתו לכל יהודית באשר הוא. הוא התייחס לכל יהודי כאל יהלום, וכך הצליח להרחיק מבט מעבר לבוץ וללכלוך, ולראות את הזוהר הטמון בתוך כל יהודי. (הרב יהושע ליף - הרב נחמן סלצר)

 

[אחד יחיד]

ספרו של הרבי, ה"נתיבות שלום", תפס מקום של כבוד לא רק בקרב חוגי החסידות, אלא נחשב ספר יסוד של מחשבה יהודית בעולם התורה כולו, עד כדי כך, שכמעט אי אפשר לדמיין את עולם התורה בלא אורו המופלא.

בהקשר לכך שמעתי סיפור מדהים מפי בעל המעשה:

לסמינר קירוב במלבורן שבאוסטרליה הוזמן מרצה מסוים. כפי שקורה למרצים רבים, ערב לפני השיחה עדיין לא היה בטוח הוא באיזה נושא עומד הוא לדון, ונרדם כשמוחו תר אחד המסר המושלם.

באמצע הלילה חלם הוא חלום- בחלומו נגלה אליו אדם בעל זקן לבן ארוך ומבט קורן, ומסר לפניו דבר תורה נפלא שעליו להשמיע בשיחה. המסר היה ברור וחד, הוא חש כאילו ישבו זה מול זה במציאות. וכאשר התעורר בבוקר, הותיר עליו החלום רושם על כל כך, עד שזכר כל מילה שנאמרה לו.

מעולם הוא לא פגש ברבי שהופיע בחלומו, אך דבר התורה ששמע היה נפלא, והוא החליט שזה המסר שסביבו תיסוב שיחתו. כשהתפלל תפילת שחרית באחד הכוללים המקומיים, ראה לראשונה בחייו את הספר 'נתיבות שלום' והחל לעיין בו. למרבה השתאותו, כשפתח את הספר הבין בדיוק בדבר התורה ששמע בחלומו! התברר לו למעלה מכל ספק שהרבי מסלונים עשה עמו חסד כשהדריכו אילו דברים להשמיע בפני הקהל. הכרה זו ריגשה אותו לחלוטין.

אחרי התפילה ניגש המרצה לראש הכולל, סיפר לו את השתלשלות העניינים ושאלו האם מכיר הוא את הספר, והאם מחברו עדיין בין החיים.

ראש הכולל השיב שהוא מכיר את הספר היטב, ומחברו חי וקיים בעיר ירושלים. כעבור זמן מה, פגש ראש הכולל בחסיד סלונים, שהגיע למקום כדי לגייס כספים עבור מוסדות סלונים, וסיפר לו את סיפור החלום. כששב החסיד לביתו, סיפר את הדבר לרבי בעצמו, והרבי נענה ואמר: "הייתי רוצה מאוד לראות את היהודי הזה כשיגיע לארץ ישראל".

כששב המרצה לארץ ישראל, יצר אתו קשר אחד מגבאיו של הרבי ואמר שהרבי מעוניין לפגוש בו. הוא כמובן מיהר למלא את רצון הרבי והוכנס אל הרבי.

"שב לידי בבקשה", אמר לו הרבי בחמימות. "שמעתי שיש לך סיפור על חלום הקשור לספר שלי. אנא, ספר לי את כל הפרטים".

המרצה סיפר כי לא ידע מה יהיה נשוא שיחתו, וכיצד החלום המופלא בהקשר לרבי וחידושו סיפק לו את המסר שעליו להשמיע בדבריו.

"האם בבוקר פתחת את הספר בעמוד הראשון, או בדיוק בעמוד שבו הופיע דבר התורה ששמעת בחלומך?"

כשנענה שפתח את הספר בדיוק בעמוד המתאים, חייך הרבי, ואחר כך אמר: "עלי להסביר לך מדוע שואל אני את כל השאלות הללו, ומדוע אני מתעניין כל כך בכל פרט המעשה".

הרב הסביר שעמל על חידושי תורתו לאורך שנים רבות, ורק כעבור זמן רב החליט לפרסם את חידושיו בספר. הוא התלבט האם לבקש הסכמות של גדולי תורה לספרו, ולבסוף הוציא את הספר ללא הסכמות.

"ברוך ה' הספר התקבל בכלל ישראל בחום ובהתלהבות, והדפסנו אותו מחדש כמה וכמה פעמים", סיפר הרב. "אך עדיין הסתפקתי אם נהגתי כשורה כאשר לא ביקשתי הסכמות של גדולי ישראל. מי אני שאעז לפרסם את הספר מבלי לעטרו בהסכמות?!" הסביר את הרגשתו בענווה.

"אבל עכשיו כששמעתי את סיפורך, ברור לי שבית דין של מעלה נותן את הסכמתו לספר, והספר ראוי לצאת לאור ולהתפרסם בעולם היהודי כולו".

הרבי ראה באירוע זה אישור מלמעלה להוצאת ספרו הקדוש לאור, והדבר שימח אותו מאוד. אין צורך לומר כי הרב חולם החלום היה אחוז השתאות מהרבי ומההצצה מאחורי הקלעים על ספרו הנודע. (הרב יהושע ליף - הרב נחמן סלצר)

 

[אחד יחיד]

הקדמה שכתב על ספר זכרון קדוש:

א.
בבואנו להתעמק ולהרהר בכל הנוגע להשמדה הנאצית, אין אנו מוצאים שום ביטוי והגדרה הולמת למציאות זו, האיומה מכל איום. ההיקף והעומק של הטרגדיה הנוראה הם מעבר לכל דמיון ומחשבה אנושית. כל התיאורים המזעזעים והשחורים מני שחור, מחוירים למול המציאות האכזרית כשהיא לעצמה. כל פגעי העולם-הזה יש מהם קטנים, יש גדולים ויש המגיעים לשיא, יש רשעות, יש אכזריות ויש התעללות שטנית עד לשיא - ואולם כל מה שהתרחש בתקופת השואה הוא ענין שלמעלה מכל מציאות, מיום ברוא אלקים אדם בצלמו.

וכאז - כן עתה. כשם שבימים ההם, כאשר פרצה התבערה הענקית מתוככי ארץ הדמים הארורה ולשונות-האש התפשטו והשתוללו כמעט בכל מדינות אירופה וביחוד בארץ פולין, ושרפו והשמידו את כל בית ישראל, כשם שהיינו אז מוכי-תדהמה והמוח האנשי לא היה מסוגל לתפוס איך מתחולל חזיון-אימים כזה לעין השמש, כיצד נהפכה מדינה שלמה בת מיליוני אנשים למאורה של חיות טרף משתוללות הצמאות לדם יהודי וידיהם המסואבות מבעירות את כבשני-המוות הענקיים של טרבלינקה אושביץ ובלזיץ, בהם שרפו יומם ולילה את גופותיהם של מיליוני הקדושים ואפרם פוזר לכל רוח ועצמותיהם נטחנו ושימשו כדשן לסבון וכזבל לשדות, איך יתכן שכל זה ייעשה על-פני כדור הארץ בריש גלי ובאין מפריע ליצורים המזוהמים הללו - כך גם עתה, אחרי שחלפה כבר מאז תקופה של כ"ה שנים והתרחקנו מרחק רב מאימי הימים ההם, עדיין התדהמה במקומה עומדת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, אפסה מאתנו נקודת-אור שתפזר קמעא את חשכת המחשבה העוטפת סוגיא זו ותבהיר מעט את מאורעות השואה. מרבית הספרים והסופרים שכתבו על נושא זה החטיאו את המטרה ולא נגעו אפילו באפס קצהו. ובכגון דא נאמר "המשכיל בעת ההיא ידום" (עמוס, ד'), כי רק הדממה המעיקה של המשכיל היא הביטוי היחיד ההולם את העת ההיא.

אכן, היות ודממה כזו מותנית בכך שתהא נביעתה מעומק המחשבה של המשכיל, יהיו נא איפוא דברינו הבאים כחומר למחשבה של הדומיה זאת. אם נבצר מאתנו להשקיף באור-אמת במקום שאין מוחו ולבו של בשר-ודם מסוגל להגיע. אם לא נוכל להציץ באספקלריה המאירה בענינים שהם כולם כבשי דרחמנא, הרי שלפחות נישמר וניזהר מלהציץ באספקלריה שמקטינה ומצמצמת ענינים אלו, העומדים ברומו של עולם.
ב.

נסתרים המה דרכי ה', נשגבים מבינת אנוש. "גזירה גזרתי חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר אחריה", "במופלא ממך אל תדרוש", "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" - יש ענינים בסודות הבריאה, אשר נכחם עומד האדם בשכלו הזערורי תוהה ומשתומם, אפסו כל מושגיו, כי מה מסוגל ילוד-אשה להבין בדעת האין-סוף אשר לתבונתו אין חקר. כל הגיגיו בענינים אלו אינם אלא אפס. סוד כזה מסודות הבריאה הוא ענין ההשמדה והחורבן, אשר לית מחשבה תפיסא ביה כלל.

גם חוקרי השואה למיניהם נלאו למצוא פתרון לחידת-חידותיה ולקרב אל השכל כמה וכמה ענינים סתומים הקשורים בהשמדת בית-ישראל באירופה, דבריהם בנושא זה אין בהם ממש. ההגיון הטבעי אינו יודע להסביר בשום פנים את פשר הצלחותיו של אותו צר ואויב היטלר ימ"ש, גדול הרשעים בתולדות האנושות; את עלייתו הפתאומית והשתלטותו שלטון בלי מצרים על רוב מדינות אירופה - וראש לכל: את שנאת-הטירוף שלו ליהודים! בה בשעה שיצא והתרברב לכבוש עולם ומלואו, ראה אותו רשע בעם ישראל כולו, למרות אפסיות כוחו, את אויבו הראשי. כל אימת שהיה מגיע בנאומיו לנושא היהודים, היה מאבד עשתונותיו כליל וצורח ממש כמטורף, עד כי הורגש בעליל שעיקר מגמתו ושאיפתו להשתלט על העולם חותרת לתכלית אחת: להשמיד ולהכחיד את עם ישראל וזכרו! וכאילו היתה מפעפעת בתת-הכרתו ההרגשה, כי כל עוד שעם-ישראל חי לא יתכונן ויעמוד איתן שלטון הרע והטומאה שלו.

כיוצא בזה נבצר מן השכל האנושי להבין, איך זה נרצחו ונשרפו מיליוני יהודים לעין השמש וכל האומות שהיה בכוחן למנוע הרג זה - כידוע לכל מי שהענינים האלו נהירין לו - לא נקפו אצבע להגיד למשחית הרף. וכך היה רצון ההשגחה העליונה: להרדים גם את העולם היהודי בכל פזוריו, שלא תיבקע מפיו הזעקה גדולה ומרה שתזעזע כל יושבי תבל, ולא נתקיימה בו עצת ההצלה "לך כנוס" והשק ואפר אשר יוצע לרבים, אם מתוך חוסר ידיעה והערכה על היקף האסון המתחולל בגיא-הדמים ואם בגין סיבות אחרות שא"א לפורטן.

אמנם לכל שאלה לחוד, לכל פרט ומקרה בפני עצמו יש תירוצים והסברים לרוב, אף כי בסופו של דבר אין הם מתקבלים על הדעת, והחידות מוסיפות להישאר באין פענוח. ברם, כל מי שמתבונן בתמונה הכללית על מלוא היקפה, רואה בעליל ומרגיש שכל היקף האסון היה לגמרי לא טבעי, אלא גזירה מלפניו ית'.

ג.
כל-כך נשגב הוא הענין הזה, עד כי אין ספק שאינו בתחום יכולת תפיסתו השכלית של ילוד-אשה. אך כמציץ מבין החרכים, מבין השיטין של דברי ראשונים כמלאכים אשר ראו כל דבר באספקלריה המאירה, ניתן ללמוד כיצד עלינו להביט על מוראות ההשמדה. וראשית יש להקדים מה שכתב הרה"ק המגיד מקוזניץ זי"ע בהגהותיו לס' "באר הגולה" של מהר"ל מפראג זצ"ל וז"ל בהגה"ה לבאר רביעי: "מה שתמה על מאמר בפרק הרואה, בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער כביכול מוריד ב' דמעות לים הגדול וקולם נשמע וכו' והיינו גוהה, תינח אחר חורבן ביהמ"ק אבל הזוועות הם מעולם גם לפני חורבן ומאי גוהה, קבל אמת ממי שאמרו אשר אבאר לך כי מששת ימי בראשית ועד עתה אין שום התחדשות לפניו רק בטרם כל נברא צפה והביט עד אחרית ותכלית עולמו בכל אשר יעבור מהמקרים והפגעים וסידר הכל בלוח וסדר זמנים כל אשר יהיה תחת השמים וכמו שדרשו חז"ל בפסוק והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים המרמז לד' גלויות ורוחו של משיח, ועוד ברא הקב"ה כח והנהגה פנימית בתוך הנהגה הטבעית המסודרת כאשר יהיה אופן בתוך אופן, פירוש כאשר יאבו בני ישראל וישמעו בקול ה' לשמור תורתו ומצוותיו אז יתהלכו המערכות לפי עבודתם ואז ישתנה לוח הזמנים וכו' דיש דרך בענין קביעות העתים כי יש עת לכל חפץ וכו' עת להשליך אבנים זה שיעלה אנדריינוס ש"ט וינפץ אבני ביהמ"ק ועת כנוס שיבנה במהרה וכו', מכל זה אנו למדין כי יש לוח מסודר בחפץ הבורא מה שעתיד להיות מששת ימי בראשית עד אחרית תבל ומלואה, רק שהעריך והעמיד המשקל בבחירת בני-אדם, למשל אם עמד אדם הראשון בנסיון ולא אכל מעץ הדעת כי אז היה תיקון כל העולמות ולא נצטרך לכל הגלויות וכל הפגעים שעברו על ראשנו וכו', אבל כיון שלא נתקן כראוי חוזר חלילה והסדר עפ"י הלוח המסודר ועבר עלינו מה שעבר", עד כאן לשונו הק'. ועיי"ש עוד מה שהאריך בענין נשגב זה, שלפיו יבוארו כמה מאמרים סתומים בדברי חז"ל, וכן יש להבין בדרך זו מאמרם ז"ל אצל עשרה הרוגי מלכות שאמר הקב"ה כך עלתה במחשבה לפני ואם אינכם מקבלים את הדין אחזיר את העולם כולו לתוהו, כי כל הפורענות של עשרה הרוגי מלכות היתה קבועה בלוח הזמנים מששת ימי בראשית והיא אחת מסודות הבריאה, כי בלעדיה אין קיום לעולם ומן ההכרח שיחזור לתוהו.

באור דברים אלו עלינו לראות את השואה האיומה שפקדתנו בשנים ת"ש-תש"ה, כאשר ששה מיליוני יהודים מבחירי האומה נהרגו על קידוש-השם קבל עולם ומלואו ואין מכלים ועוצר בעד מלאכי החבלה. כי ברי הדבר שמאורע איום זה קבוע היה בלוח המאורעות שמבראשית, אשר בלעדיהם אין קיום לעולם, ולמטרה זו נשתלשל ובא לעולם שליח הסטרא-אחרא, אותה מפלצת-אימים בדמות היטלר ועושי-דברו ימח שמם, ואילו בו ברגע שנסתיימה שליחותם זו מיד נהרגו גם הם בידי אחרים או שהרגו את עצמם. השנאה העל-טבעית הזאת שקננה בלבו של אותו צורר כלפי היהודים באשר הם יהודים, וביחוד כלפי יהודים שומרי-אמונים לתורה ולמצוות, וביותר לבעלי דיוקן וחזות יהודית המעוטרים בזקן ופיאות - אינה מותירה שום ספק בלב כי עיקר מלחמתו היתה מלחמת הטומאה נגד הקדושה, מלחמה ששורשיה נעוצים במופלא ובנשגב מאתנו.

ולאור כל אלה - חלילה לנו להרהר על מה עשה ה' ככה לדור הזה, מה חרי האף הגדול הזה, כי אין אתנו יודע עד מה ועלינו רק להאמין כי כך עלה במחשבתו הקדומה של רבון כל העולמים, לעילא ולעילא מכל השגותיו של בן תמותה, ואת חקר א-לוה לא נמצא.


ד.
ומצינו עוד מאמר נוסף משל המגיד מקוזניץ זי"ע, המפיץ גם הוא מעט אור על ערפילי ההשמדה בדורנו ותעלומותיה. כי הנה כתב בלשון רמז בספרו הק' "נזר ישראל" (פ' בשלח) כהאי לישנא: "תשלח חרונך יאכלמו כקש וכו', נ"ב קמיך וכקש לזימנא דאתי כמ"ש הר"ש מאוסטרופלי. וקצת היה בשנת ת"ח, ר"ת של ת'שלח ח'רונך, וא"א לפרש יותר אלא מפה לאוזן", עד כאן דבריו.

ואם כי מי יעמוד בסוד קדושים, אך יתכן לפרש דבריו הסתומים ע"פ המקובל מצדיקי אמת, כי מה שכתוב במגילת אסתר אות ח' גדולה בתיבת "ח'ור כרפס ותכלת" ואות ת' גדולה בתיבת "ות'כתוב אסתר המלכה" יש בזה רמז שגזירת ההשמדה אשר נחרצה בימי מרדכי ואסתר נדחתה לשנת ת"ח מן האלף הששי, בחינת דוחין את הגזירות, כי לא נתבטלה הגזירה מכל וכל אלא נדחתה לעת מאוחרת יותר. והנה גם בגזירת ת"ח ידוע שעמדו גדולי הדור וקיבלו על עצמם להיהרג על קידוש-השם ומכוחם ניצול חלק של עם ישראל מאבדון ורק החלק האחר הושמד. ואפשר שזהו תוכן דבריו הקדושים עה"פ ת'שלח ח'רונך ר"ת ת"ח, שקצת היה בשנת ת"ח והסוף יהיה לזימנא דאתי בבחי' יאכלמו כקש, היא גזירת ההשמדה הנאצית שנשרפו בה כקש מיליוני יהודים בכבשנים בוערים, ואי אפשר לפרש יותר אלא מפה לאוזן, כי בימיו לא היה המגיד הק' יכול לגלות את כל הענין הנורא של גזירה עתידה זו שעלתה בימינו.*)

ה.
כשם שעצם מהות ההשמדה הזאת, כל כמה שמתעמקים בה עדיין אפופה היא מסתורין כליל, ובשום פנים אין להבין ולקרב אל התפיסה האנושית כיצד בכל-זאת אירעה טרגדיה איומה כזו - כך גם אין להבין פשר תעלומה אחרת המעיקה על כל לב חושב ומרגיש, וביחוד לאלו שעולמם חשך בעדם ואיבדו בשואה את כל היקר והקדוש להם: לא זו בלבד שלא נותר מהקדושים הי"ד שום זכר ואפילו לבוא לקבר-ישראל לא זכו, אין שום מצבת-אבן המעידה על קיומם בעבר, ומהם שקברי-האחים הגדולים שהוטמנו בהם נחרשו והפכו לשטחי-בתים או לשדות-שעשועים, ורובם נשרפו ודשן אפרם הושלך המימה או פוזר לכל רוח; לא די בכך, אלא שגם אחרי השואה לא הונצח מותם וזכרם עד סוף כל הדורות.

*) המעיין בעומק דברי הרה"ק מקוזניץ רואה שראייתו מדברי הר"ש מאוסטרופולי הוא רק לענין שהכוונה לזימנא דאתי, ולא לעצם דבריו שם.

אם לא היה בידינו לעשות מה נגד צורת הכחדתם מארץ החיים, הנה מה מאד ידאב הלב על כי גם אחרי החורבן הגדול לא התקינו להם זכר לימים הבאים במספד ונהי, כדרך שהתקינו גדולי ישראל אחרי גזירות השנים ת"ח-ת"ט - אם כי באופן יחסי היו אז ממדי האסון קטנים במדה רבה - את יום כ' בסיון לצום ולאמירת סליחות, או כדרך שחיברו קינות על גזירות ימי הביניים ומסעי-הצלב, על קהלות מגנצה ורמייזה ואשפירא שקידשו את השם, ולמעלה בקודש על עשרה הרוגי מלכות - וכאשר כל יהודי יושב על הקרקע בתשעה-באב ומקונן על חורבן ביהמ"ק שופך הוא דמעות כמים גם על הגזירות הללו, וכה נשאר זכרונם חי וקיים בעם ישראל. במה נשתנו, איפוא, גזירות השואה מכל גזירה, והלא בלי ספק היה מן הראוי לתקן גם אחריהם יום תענית וקינות?

אכן, המתבונן בתמונה הכללית רואה שוב כי אין זה מקרה, אלא כך הוא רצון ההשגחה העליונה, כי דוקא משום שהיקף האסון הוא כה איום ונורא, ששה מיליון יהודים - ובתוכם למעלה ממיליון ילדים רכים ועוללים - שניספו בכל מיני מיתות משונות ואכזריות, דבר שלא נשמע כמותו מיום שנברא האדם בצלם, דוקא בגין נוראיות הטרגדיה אין בנמצא שום מלה מתאימה אשר תוכל להביע את עומק הכאב הצורב בלבב פנימה. דלה מדי היא השפה האנושית מכדי לבטא נכונה את מלוא האכזריות הלא-טבעית שהוכיחה המפלצת בצורת אדם, או לתאר את גודל האבידה של חיי דור שלם והווי יחיד במינו, שנכחד מעל פני האדמה. לבו ומוחו של האדם אינם מסוגלים לתפוס מה התרחש כאן, אין שום ביטוי לכך, כי הרגשות האנושיים הטבעיים הם אפסיים מדי בשביל להרגיש כאב בעל היקף ועומק איום כזה. רק הדומיה האילמת, כדבר שנאמר "וידום אהרן", היא המבטאת את מחץ לבנו הרבה יותר מכל שאר הביטויים, שאינם הולמים ואינם מהווים את הביטוי הנכון בכגון דא.

רק מקונן כירמיהו, נביא ה', מסוגל היה לתת מבע לכאבו של כלל-ישראל בהתרגש עליו פורענות חורבן בית-המקדש, וכדבריו: "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה את חללי בת עמי". הדמעה הטבעית, המוגבלת, שבשר ודם מזיל מעיניו אינה מתאימה כדי לבכות את חללי בת עמי. היה צורך בבריאה חדשה, במקור דמעה, כדי לקונן בצורה נכונה והולמת על בית ישראל ועל עם ה' כי נפלו בחרב.


פרק שלישי
אלה אזכרה

למען ידעו דור אחרון בנים יולדו
יקומו ויספרו לבניהם
(תהלים עח)

א.

לא נייחד כאן את הדיבור על זכירת אשר עשה לנו עמלק של תקופתנו, אשר בעצם היא כחלק בלתי נפרד מן המצוה הכללית "זכור" ו"לא תשכה", כי מלחמה לה' בעמלק מדור דור ואין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, היינו עד שיכלה מן העולם מקור הרע ושלטון הרשע של זרע עמלק, המתגלה בתקופות שונות בכל זוהמתו, באין הבדל אם זהו עמלק או אגג או המן או היטלר ימ"ש - ואשר מעין צו זה מוטל על מצפונו של כל יהודי בן-דורנו, לזכור ולא לשכוח. אבל נעורר ונעלה כאן את זכרון ירושלים, את זכר מקור הקדושה שנתברכנו בו עת היינו שרויים בגולת אירופה, ואשר הוכחד ללא שריד באכזריות כה איומה. נמסור לדורות יבואו את רשמי אותה תקופה רבתי הוד ותפארת, עת היתה יהדות התורה והחסידות בשיא התפתחותה ושגשוגה; נספר להם על ענקי הרוח, ארזי הלבנון ואדירי התורה שהאירו את שמי עמנו, על גדלותו של דור-דעה שהתלבלב במלוא הפריחה ערב שקיעת שמשה של יהדות פולין, למען ישמר זכרם צרור בלב החיים עד לדור אחרית.
זכירה זו, יש בה משום יסוד גדול למעמדם הרוחני של הדורות הבאים. כמוה כעין זכר חורבן ירושלים, זכר מקור הקדושה שהיה לנו לפנים בעוה"ז על-ידי התגלות אור השכינה בביהמ"ק, ואשר גם אחרי חורבנו לא נפסק הקשר הנפשי בינינו מכח זכירה תמידית זו שאדם מישראל מעלה אותה פעמים אין-ספור בכל יום, בתפלתו, בסעודתו ועל ראש שמחתו, בחינת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ובגין אותו קשר החזקנו מעמד בכל המצבים הקשים והאפלים, כל אימת שחשך עולמנו בעדנו, עד הלום. כעין זה היא גם המשמעות המיוחדת של זכרון הקדושים אשר בארץ מדור לדור, שהוא המחבר אותנו עם מקור הקדושה. כי המשך הדורות הרצוף של עם ישראל הוא בבחינת "מקבלין דין מן דין ואמרין קדיש לעלם ולעלמי עלמיא", כשרשרת שכל טבעת מטבעותיה שלובה בחברתה ושילוב זה הוא יסוד קיומה. הבעיה הקשה של הדור שלאחר השואה היא כיצד לרתק את השלשלת אחרי שגידע בחרי אף קרן ישראל והושמד מעל פני האדמה דור שלם, שהיה בעצם עולם שלם של חיי תורה וקדושה בצורה העילאית ביותר, הלא כאשר מתפקקת חוליה אחת מן השרשרת לא יוכלו שוב להתחבר שתי קצוותיה, וכיצד יקבל הדור הבא את האור המשתלשל מדור לדור?

אלא שהעצה לכך היא, אם שארית הפליטה, האודים המוצלים שזכו עוד לראות אור, ישמשו כצינור להמשיך ולמסור את האורות שהבהבו בדורות הקודמים אל בני הדור העתיד. ולא רק את הענינים המעשיים ימסרו, אלא גם ובעיקר את האוירה הטהורה והמזוככת שריחפה אז, את האצילות-דקדושה ואת העדינות שהתבטאה בחיים- של-תורה על כל צעד ושעל, את תפארת המדות ואת הוד ההווי בכללו, כפי שזכו להם בני הדור הקודם. מורשה זו תעלה קורטוב של צרי ומרפא לשבר דורנו ותסייע לקשר ולחבר את ב' הקצוות של השרשרת, כדי שהדור הבא ינחול את דרכו מעברנו המפואר ולא יתחיל לפסוע בדרכים חדשות, שאפילו במדה ויהיו כליל על טהרת הקודש, הלא תיעדר מהן האצילות-דקדושה של המשך הדורות.
מה מאד מעיק על הלב, בזמן שמורגש בפועל איך הולך ודועך זכרו של אור העבר, חולפים על פניו באין-משים ועוברים לסדר היום, כשהשכחה והטשטוש משתלטים בכל. הרגשה מעיקה זו היא שדירבנה אותנו להקדיש מלין על רקע זה בסיום ספר זה בפרקים המיוחדים ל"סיום התקופה".

ב.

זכר ההשמדה והחורבן מחייב אותנו. אם לא היה לאל ידינו להציל את גופם של הקדושים, הרי מחובתנו כי לפחות נציל את רוחם. מצינו להבדלים בין דור לדור הגדרה בדברי חז"ל (שבת, דף קי"ב) "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני-אדם ואם ראשונים כבני-אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר". הנה הוזכרו בזה ג' סוגים: מלאכים, בני-אדם וחמורים. המלאך הוא כולו על טהרת הרוחניות, ללא שמץ של מזיגה חמרנית. האדם מהווה מזיגה של חומר ורוח, ואילו החמור כשמו כן הוא, כולו חומרי, ולא כחמורו של רפב"י שהיו ממוזגים בו גם כוחות רוחניים.

ואם כי בכל התקופות היתה ירידת הדורות, הנה חובתנו הפעם לשמור שהירידה לא תיהפך להתדרדרות מסוג אחד לסוג חדש לחלוטין. בדור שקדם לזה שלנו, הרי הטובים שבעם - בני-תורה וחסידים - התביישו בשאיפות חומריות בכל מצב שלא היו, גם בעת ירידה ונפילה ממדריגה לא היו אלה כי אם במעשה, בעוד שהשאיפה הוסיפה להישאר בטהרתה: ליהנות אך מחיים רוחניים עילאיים. כתוצאה משאיפה זו היו האנשים נכונים תמיד לכל קרבן אישי ולכל ויתור למען התורה והעבודה ולמען הזולת. את האנוכיות מאסו בתכלית המיאוס, את הקריירה לא חיפשו ואפילו לא את זו הרוחנית. מכח תכונות אלו גדלו והצליחו בעלייתם במעלות התורה והיראה - ואת רוחם זו עלינו להציל!

אין אמנם שום ספק בדבר, שעם כל ילד שמצילים לחיי תורה הצלנו עולם מלא, אבל המחסור העיקרי בדורנו הוא מחסור בגדולי תורה, באנשים אשר רוח בהם ושיוכלו להאציל מרוחם על העם. אם בכל הדורות היה תפקיד זה ראשון במעלה, הרי אסון ההשמדה שפקד אותנו מטיל עלינו חיוב כפול לגדל ולהצמיח מחדש את יחידי-הסגולה בישראל, בהם היה הדור הקודם מבורך בשפע. תפקידו המיוחד של דורנו הלא הוא: להקים מחדש את לגיון המלך שהוכחד ולהקדיש את מיטב הכוחות לחינוך הדור החדש, הן חינוך לכל ילד יהודי באשר הוא יהודי שיהא נאמן לה' ולתורתו, והן חינוך מיוחד ליחידי-סגולה, שהם נשמת העם. וכהא דאיתא בזוהר הקדוש (פ' ויצא) על הפסוק "ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", שמדתו של יוסף הצדיק היתה יסוד, וצדיק יסוד עולם, ואחרי שנמכר אמר בנימין "כיון דאיהו אתאביד אנא אהא נטיר אתריה דאחי" וכו', והתחיל להתנהג בפרישות ובקדושה יתירה כיוסף, וד"ל. ולתפקיד מעין זה מעורר אותנו זכר השואה, הן בחיי הכלל והן בחיי הפרט.

ג.

אמרו חז"ל: "קשה סילוקן של צדיקים ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה ומן חורבן ביהמ"ק, דאילו בתוכחות כתיב והפלא ה' את מכותך, ואילו בחורבן ביהמ"ק כתיב ותרד פלאים, אבל בסילוקן של צדיקים כתיב הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, וכל-כך למה, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" (מדרש איכה). וכוונת דברי המדרש ביאר ב"יסוד העבודה" (ח"ב, פ"ג, ד"ה "ובסימן כ"ט") "דהנה תיבת פלא שורשה הוא דבר המכוסה ונסתר מדעת בני-אדם, כמאה"כ כי יפלא ממך דבר למשפט שפירושו מכוסה, וכמ"כ גבי תוכחה שע"י הצ"ח קללות נראה לעינינו שזה כמו הסתרת פנים כביכול לכן כתוב והפלא ה' את מכותך, אכן עדיין אין ההסתר כי אם יסורי שעה מפני שנתמעט גילוי השגחת השי"ת על בני ישראל וכו' מ"מ יש עדיין השראת השכינה במקומה המקודש בביהמ"ק אשר ה' משרה שכינתו בתוכנו אכן בחורבן ביהמ"ק אשר נסתלקה שכינתו לגמרי אז נכפל ההסתר כפליים, וזהו ותרד פלאים, ב' פעמים הסתר, ואולם בכ"ז השכינה מצויה גבי צדיקים כמאמר חז"ל (מגילתו דף כ"ט) ואהי להם למקדש מעט וכו' ר"א אומר זה בית רבינו שבבבל, ובירושלמי: והיה כל מבקש את ה', מכאן שכל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני השכינה, ועוד אחז"ל ע"פ חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו, והלא לפני אליהו היה עומד אלא כל העומד לפני רבו כאילו עומד לפני השכינה, ולכן בסילוקן של צדיקים ההסתר כפול ומכופל לכן כתיב הנני מפליא הפלא ופלא, כולל הסתר התוכחה הסתר בגילוי ההשגחה הפרטית, הסתר ע"י גלות השכינה ממקומה המיוחד מביהמ"ק, שלישית שאפי' בבחי' ואהי להם למקדש מעט שהוא בית רבינו שבבבל ג"כ נסתלק", עיי"ש המשך דבריו באריכות.

ולאור דבריו הקדושים י"ל, דהנה כל כמה שההסתר גדול בחיי הפרט וכל התוכחה כבר נתקיימה בו, ואפילו כאשר ההסתר כפול בהיותו מקיף את כלל ישראל, בחי' בית המקדש בחורבנו, כאשר העם כולו טובע בים של צרות - הנה כל עוד קיימת פינת יקרת זו של "בית רבינו שבבבל" עדיין אין ההסתר נורא כל-כך. בצר לו נכנס היהודי לבית הצדיקים ויונק משם עידוד וחיזוק בכל עניני הגופניים והרוחניים, אמונתו בהשגחת השי"ת מתחזקת והוא יוצא מתוך הבית כבריה חדשה. וכענין הפרט כן עניני הכלל יש להם פותר, עיני העדה הם בבחינת האורים והתומים של הכלל וכל הדבר הקשה ישפוטו הם ועל פיהם ישק כל ענין. אבל דא קשיא מכולן, סילוקן של צדיקים וחורבן בית רבינו שבבבל, זהו הגדול שבהסתרים.

והנה על דורנו, דור של חורבן ושואה, התרגשו ובאו כל עניני ההסתר הנזכרים. נתקיימה בנו בחי' ההסתר הראשונה של התוכחה, כל הצ"ח קללות וגם כל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזה באו עלינו בכל מיני עינויים ומיתות משונות אכזריות שלא נשמע כמותן מימות עולם. נתקיימה בנו בחי' ההסתר אשר בכללות עם ישראל, עם הריגת רוב מנינו ובנינו של העם, שהיא בחי' חורבן ביהמ"ק. אך ההסתר האיום מכל שפגע בנו זהו סילוקן של צדיקים, מאורי האומה, גאונים וקדושים שכל אחד מהם האיר כשמש בצהרים במדינה, בעיר, בחוג ובסביבה בה חי ופעל, ובכל המצבים הקשים שעברו על הפרט ועל הכלל. כל אחד מהם הקרין סביב לו אור של תורה, אור של חיי קדושה וטהרה, כל נכה-רוח ומר נפש היה מוצא תרופה לנפשו הדואבת מדי בואו במחיצתו ומתחדש כבריה חדשה. אוי לו לדור שכך עלתה לו בימיו, שחשכו בעדו המאורות וההסתר כפול ומכופל מסילוקן של צדיקים ומחורבן בית רבינו שבבבל. אוי לנו שלקינו בכפלי-כפלים, וכדברי המקונן בתפלת יום-הקדוש "תורה תורה חגרי שק והתפלשי באפרים, על תופשי משוטיך במים אדירים, מפענחי צפונים ומגלי מסתורים, המשכילים כזוהר הרקיע מזהירים, חנון הביטה ממרומים, תשפוכת דם הצדיקים ותמצית דמים, תראה בפרגודך ותעביר כתמים, מלך יושב על כסא רחמים".

ד.

ואולם, לא פחות ממה שיש לקונן על ארזי הלבנון אדירי התורה, ידוה הלב על "בית רבינו שבבבל", על האוירה הקדושה וההווי היחיד-במינו שנרקם במשך דורות סביב לבית רבינו, היא האוירה העילאית שמלבד הכהנים בעבודתם סייעו לטפחה ולזככה גם הלויים בדוכנם והישראלים במעמדם, הלא המה יהודים קדושים ופשוטים בתכלית, יהודים ברי-לבב אשר את כל ישותם אפפה אך אוירה רוחנית.

אותם יהודים פשוטים היו זוכים בענינים מיוחדים למדה של גדלות עילאית, אף כי הם עצמם לא חלו ולא הרגישו כלל בגדלות זו. יסוד גדלותם ננעץ בכך שהם היו טבעיים לחלוטין ולא קינן בהם אף שמץ של מלאכותיות. כל עניניהם הרוחניים היו טבעיים, ללא שום כחל ופרכוס. כל הרגשותיהם באהבת ה', באהבת התורה ובאהבת ישראל היו טבעיות ממש, כאהבת אב לבניו שהיא טבועה בנפשו.

אמונתם הצרופה היתה ספוגה בדמם כתכונה מתכונות הנפש, טבעית כליל. לבם היה מטבעו לב יהודי אמיתי, שאין צורך לעוררו ולחממו, להלהיבו, אלא מטבעו לב חם הוא וער לכל דבר טוב. כל אבריהם היו אברים יהודיים טבעיים, כפי שהם צריכים להיות. ולשם הגדרה נכונה מה פירוש אברים יהודים טבעיים, נזכיר כאן מה שכתב האדמו"ר הק' מפיסצ'נה הי"ד (בספרו "צו וזירוז") בהגיעו לגיל ארבעים, שהתבונן מה יקבל עליו ביום זה ועל מה יעשה תשובה, אם שישקוד על התורה הלא גם עד עכשיו היה שוקד, ואם להטהר מתאוות עוה"ז הרי גם עד עתה היה נזהר, אלא שעיקר רצונו הוא להיות יהודי אך אינו מוצא בעצמו אבר יהודי, לפיכך הריהו מקבל עליו להתגייר מעתה ולהיות יהודי בכל אבריו. והדברים עמוקים למבין, וזה כלל גדול בחסידות, שיכול אדם להיות טוב ויאה בכל עניניו, אך העיקר חסר אצלו. איה הוא עצמו, היכן מוחו ולבו היהודיים, איפה דמו ושאר אבריו הישראליים?

עיקר דרגתם של בני אותו דור-דעה התבטא בכך, שהיו יהודים בכל מהותם. כי יש לך אדם הנחשב כיהודי מחמת שנולד אצל הורים מזרע ישראל, או מפני שהוא מתנהג כיהודי בכל סדרי חייו, אך יש שהוא יהודי בעצם מהותו ובכל מציאותו כל רגשותיו השקפותיו ודעותיו הן יהודיות, לבו לב יהודי ודם יהודי טהור מכל הבחינות נוזל בעורקיו, וכלשון הכתוב במגילת אסתר: "איש יהודי היה", כל אישיותו היתה יהודית. ומכיון שהיו יהודים טבעיים, היו גם תורתם ותפלתם, מדותיהם ומעשיהם הטובים, טבעיים ולא מלאכותיים. ומאחר שהכל היה טבעי אצלם בתכלית הטבעיות, הרי מעולם הם לא הרגישו כי ראויים המה לאיזו שהיא הערכה והערצה גמול מעשיהם הטובים ולא החזיקו טיבותא לנפשייהו. והנה כדרך שיש הבדל עצום בין הלה שמנהל את עסקיו על-ידי הון עצמי לבין זה שמנהל אפילו מסחרים גדולים אך ההון איננו שלו, כל הממון לקח בהלואות מאחרים וכל משבר קל עשוי להביאו לידי פשיטת-רגל - כך גם, באין ערך, ההבדל הגדול בין זה שתורתו ועבודת ה' שלו היא טבעית, לבין זה שאין זה אצלו טבעי ממש.

עיקר עבודתם הקדושה של יהודים טבעיים אלו היתה לעקור את שרשי הרע הסמויים ביותר, אשר לאו כל יד אדם מגיעה לשם. וכמד"א בספר הק' "פרי הארץ" (פ' תשא) וז"ל: "כללא דמילתא שכל אדם צריך מצרף לחכמה וכו' ולא יסמוך במה שלא עבר עבירה מימיו הרי מסתמא כל כוחותיו קשורים בו ית', שאין ראי' לדבר וכו', מה בכך שלא עבר עבירה הכתובה אם שורש העוון עצמו אינו נמחק מלבו הרי קשור בו" וכו', עכ"ל. בנקודה זו היתה עמדתם העיקרית, ועליה תפארתם.

עוד זאת הרגישו אצלם בכל ענין, שהם אנשי איכות ולא אנשי כמות. תמיד היו מחפשים בכל דבר את הנקודה המרכזית, מה ה' אלקיך שואל מעמך בשעה זו - והרי בידוע שהכמות היא משכן הגשמיות, בעוד שהאיכות מעון לרוחניות. לפיכך היתה תורתם תמימה ומשיבת נפש, מטעם זה היתה יראתם טהורה ולכן גם עמדה לעד, דהיינו גם בשעת נסיון ומשבר נפשי. העמקות, החכמה והתבונה היו מעוטפים אצלם באדרת של תמימות, כנות וישרות הלב. גדלותם בתורה וביר"ש היתה חבויה בלבוש של פשטות.

ומעלה מיוחדת בפני עצמה שהצטיינו בה, הלא היא התמימות. כי הנה ישנם ב' סוגים של תמימות, למן התמימות הפשוטה, בחי' תמימות-תתאה, ועד לבחי' תמימות עילאה, אשר האדם מגיע אליה רק אחרי שנפשו נזדככה בכור המצרף וכבר התגברה על כל המחיצות של היצרים האפלים, שאז זוכה האדם לתמימות מושלמת. תמימים היו עם ה' אלקיהם ובתומם התהלכו לפניו כל ימיהם, וקידשו שם- שמים בחייהם ובמותם, עת הגיעו לדרגה של שלימות במדת תמימות עילאה.

הרבה היה ללמוד מהם בחייהם, והרבה יש לספר אודותם אחרי שעלו על המוקד ונתעלו בסוד קדושים. יהא זכרונם לברכה, וזכר נועם הליכותיהם יעורר לבבות מבקשי ה' ללכת בעקבותיהם.

ה.

ואלה אזכרה - גם את האורות-מאופל אשר נצנצו מתוך העלטה הכבדה דוקא בימים שחדל בהם כל חזון. מני תהומות של חושך וערפל, כאשר אף ניצוץ של אור לא הבהב באופק, זרח לפתע כשמש בצהרים אור טמיר ונעלם, הגנוז בנשמת בני-ישראל. זה אור הגבורה העילאית, הגבורה הרוחנית שגילו אלה הקדושים הבלתי-מנוצחים אשר רוחם היהודית הטבעית לא נשברה ולא נכנעו בפני שלטון הסט"א, וגם כאשר נחרצה גזירת השמד על גופותיהם ועמדו על סף המוות לא התבטאה עיקר מלחמתם הנגדית בהכרזת מרידה ארצית בשלטון הארור של הנאצים ימ"ש, מכיון שלא בזה הם ראו את נצחונם אחרי שהרגישו שגזירה היא מלפניו ית' ואין להרהר אחריה כי אם לקבלה באהבה, כי כך עלה במחשבה הקדומה לפניו ית', אלא עיקר מלחמתם בכל עוז נגד רוחו של אותו צר וצורר ימ"ש - שיותר משביקש להשמיד את גופו של עם ה' היתה עיקר מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים לשבור את רוחם, כפי שידוע מכמה עובדות, כי אותו רשע ידע והדגיש היטב ברוח הכבירה שמפעמת את בני ישראל ואותה חפץ להכניע ולמגר.

קדושים אלו שהיו המיוחדים שבעם, בני-תורה חסידים ואנשי-מעשה, התרוממו לדרגה עילאה של קידוש-השם כאשר לא נאבקו למען החיים ולא פחדו מפני המוות, אלא התמרדו כנגד היטלר ימ"ש במרידה רוחנית, בידעם נאמנה כי עיקר ההתמודדות בין כוחות הקדושה לבין כוחות הטומאה והסט"א הוא במלחמת הרוח. לפיכך גם הלכו אל העקידה בהתרוממות רוח של גיאות ועליונות-דקדושה, מבט עיניהם נשקף כדרך שבן המלך מסתכל על אוכלי-אדם מן הגזע הארור והמסואב שבאנושות, עת נשבה בידיהם, והם קיבלו עליהם את הדין באהבה ובריקודי "ב'רוך א'לקינו ש'בראנו לכבודו" (שידוע הר"ת: ב'א'ש'). הסיפורים שבפי עדי ראיה אודות הקדושים האלו, מדהימים ממש ונשמעים כעובדות שלא מעלמא הדין, קשה להשיג כיצד יכלו להתרומם בתנאים כאלו לדרגה עילאה כזו.

כיוצא בזה נראו האורות מאופל, אור הנשמה היהודית, אחרי החורבן וההשמדה, כאשר גם אלה שבימי השואה נטמעו בין העכו"ם ושכחו את צור מחצבתם, וכן אלו התינוקות שהוריהם המושמדים השאירום אצל הגויים או במנזרים, ואשר לא ידעו לחלוטין שהם מזרע ישראל, אך בעבור ימי המלחמה בבוא אליהם שארי-בשר שרידי חרב להוציאם ולהשיבם לחיק עמם, נתעורר בהם הניצוץ הקדוש שמהבהב בנשמת כל יהודי והניצוץ נהפך ללהבה, לשלהבת י-ה, ושבו בנים לגבולם - חזיון אשר אפילו הטובים שבאומות-העולם השתוממו נכחו ולא השיגו את פשר הדבר הגדול הזה. והוא הענין שנרמז במראות הסנה, עת גילה הקב"ה למשה רבינו במדבר חורב כי "הסנה בוער באש ואיננו אוכל", דהיינו שאין מקום לפליאתו כיצד יוציא את בנ"י ממצרים אחרי שכוחות כל מ"ט שערי טומאה אכלו בהם בכל פה, כי בכל נשמה יהודית מצוי כח טמיר שהוא בלתי-מנוצח לעולם, ותמיד ישאר חי וקים.


ובבואנו עם הספר, עתירתנו כי המאמרים הקדושים שבו יעוררו בלבבות כל ההוגים בו אהבה ויראה ורצון לעבודתו ית"ש, ויעלה זכרוננו לטובה לפני הקב"ה לזכרנו בזכרון טוב ולפקודת ישועה ורחמים, ותיראה לפניו העקידה הגדולה של ששה מיליוני יהודים קדושים, ובטובו הגדול ישוב חרון אפו מעמו מעירו מארצו ומנחלתו, ועוד יזכור לנו זכות אהבת איתן אדוננו, רבוה"ק אשר מדור דור - מ"באר-אברהם" עד "בית
אברהם" - וזכות הבן הנעקד כ"ק מרן מוהרשד"י הי"ד, וזכות כל הקדושים התמימים אשר נשפך דמם כמים על מזבח אהבתו וקדושת שמו ית'. יזכור אהבתם ויחיה זרעם.

המצפה לישועה ולנחמה ולגאולה קרובה בב"א

שלום נח ברזובסקי
בלא"א הרה"ח הק' ר' משה אברהם הי"ד מברנוביץ.

 

[אחד יחיד]

תאר פעם הגה"צ ר' יעקב מאיר שכטר שליט"א, שהיה מתלמידי המחזורים הראשונים ומפירות ההלולים של הישיבה, את דרך הלימוד של הרבי זי"ע:

"מספר נקודות יחודיות נראו לי אצל מורי ורבי ה"נתיבות שלום" זי"ע.

האחת, שבכול תוספות ותוספות שבש"ס ידע להכניס את מתיקות ההבנה ואור הפשט, עד שניתן היה לומר כי הוא 'מחיה מתים' באותו תוספות.

שנית, בכול פעם שהיה מקשה משהו בלימוד, היה נראה באותה שעה שהקשיא כה קשה, עד שאין עליה תירוץ כלל. אולם בעת שחזר ויישב זאת בבאוריו הנפלאים, הקשיא הייתה מתיישבת באופן כה ברור, עד שהיה נראה כי מלכתחילה אין מקום כלל לקושיא..."

 

[אחד יחיד]

הג"ר מאיר לוריא שליט"א תיאר מנקודת מבטו כתלמיד הישיבה את שיעוריו הבהירים:

"לעולם לא אשכח את הנעימות המיוחדת שבשיעור כללי אותו היה מוסר בקביעות ביום חמישי. כול השבוע היינו כבר מחכים בשקיקה ובצימאון לשיעור הכללי. לא יאומן איך שהיינו יוצאים מאושרים ושמחים לאחר מסירת השיעור בו התבהרו כול הדברים הקשים שהיו לנו כול השבוע, הרגשנו שזה היה בבחינת 'כנתינתה מסיני'.

בשיעור כללי של יום שלישי, שנועד לצעירי התלמידים, היה מרצה את עקרי השאלות והתירוצים של השיעור כללי המרכזי ביום חמישי. המטרה הייתה להכין אותנו לקראת השיעור ביום חמישי. יכולנו לשאול באמצע שיעור זה, ולדבר עימו בלימוד. הרגשנו בקרבתו ממש בגן עדן עלי אדמות... קשה לתאר במילים כמה הוא פתח אותנו. הוא לקח שיעור עם כול העמקות, והוציא ממנו שאלה או שתיים, המהווים את אותם חלקים שאפשר וניתן להסבירם לבחורים צעירים, וכך חיבר אותנו לשעוריו העמוקים".

 

[אחד יחיד]

הג"ר צבי כץ שליט"א תיאר, את ההרגשה שהייתה אז בישיבה, כי לא יעלה על הדעת להחסיר ולהעדר מן השיעור של יום חמישי.

עד כדי כך שאם אירע ובחור מסויים נעדר מאותו שיעור, היו הכול מביטים עליו בתמהון רב ביותר. לא היה זה מבט האומר "פלוני זה מזלזל ונוהג שלא כשורה", אלא "פלוני זה הפסיד חוויה רוחנית עצומה שאין למעלה הימנה..."

 

[אחד יחיד]

על המעמד הכביר שהיה לשיעורים אלו בקרב התלמידים בישיבה, ניתן ללמוד מהסיפור הבא:

שניים מתלמידי הישיבה נישאו בהפרש זמן קצר זה מזה ועברו להתגורר בבני ברק. ככול בחור שמקים את ביתו, נאלצו השניים להיפרד מההווי היחודי שאפף אותם בישיבה הקדושה: השבתות, התפילות, הלימוד בצוותא והחיים במחיצת חבריהם 'בני בית אברהם' וראש הישיבה האהוב.

אך על דבר אחד לא אבו השניים לוותר: על השיעור כללי! מידי שבוע ביום חמישי היו עושים את דרכם לירושלים ומשתתפים בשיעור. באותם ימים לא היה מדובר בנסיעה ישירה ומהירה כפי שמכירים אנו כיום. הדבר היה כרוך בנסיעה דרך תל אביב, בכמה וכמה אוטובוסים. אף על פי כן התמידו צמד התלמידים לנסוע מידי שבוע לישיבה לשמוע את השיעור, כך במשך חמש שנים! בעקבותיהם צעדו תלמידים נוספים שהיו טורחים להגיע לאחר נשואיהם לשיעור השבועי בתקופות שונות בעדודו של ראש הישיבה.

 

[אחד יחיד]

הרבי היה מדריך את תלמידיו בדרך הלימוד המובילה להבנת הסוגיא בשרשה. הוא הדגיש, כי אי אפשר לתת בזה דרך שווה לכול, ולכול אחד יש דרך מיוחדת לפי תכונת נפשו. כול אחד צריך להתחיל ללמוד ולעיין לפי יכלתו והבנתו, עד שמוצא את הדרך המתאמת לו כפי תכונתו.

עם זאת, הוסיף הרבי מספר כללים חשובים בנוגע ללימוד העיוני: ראשית, מוטב להתרכז בתחילה בדרך של אחד הראשונים עד שזוכים להבינו על בריו, ואז ממשיכים ללמוד שיטה נוספת בראשונים ולהתעמק בה, וכן הלאה... לא מומלץ ללמוד בבת אחת כמה שיטות ראשונים באותו עניין, כי ריבוי השיטות עלול לבלבל את הלומד.

שנית, יש להפעיל את המחשבה העצמית בעת הלימוד, ולערב את נפשו של הלומד בתוך מהלכי הסוגיא. "כשאדם מתחיל ללמוד קטע גמרא", הדריך, "עליו לחשב - כיצד הדברים מובנים ומתפרשים לפי מיטב שכלי והבנתי שלי. מה ההבנה שאני מצליח להגיע אליה בביאור צד זה במחלקת, ואיך אוכל לבאר את הצד השני. רק לאחר מכן לעיין בראשונים - איך הם הבינו וכיצד הם מסבירים את העניין. או אז קולטים בצורה נכונה מה החידוש בדבריהם ומדוע לא פירשו הם כפי שאני הבנתי".

עוד הוסיף ואמר, כי כשלומדים למשל מחלוקת רמב"ם וראב"ד ורוצים לבאר שיטותיהם, צריך להסביר היטב מדוע הרמב"ם למד כך, ומדוע הראב"ד חולק עליו ולא רצה ללמוד כן אלא באופן אחר. יש לבאר את שני הצדדים, ולא רק שיטה אחת! ולסיכום הנחה הרבי את תלמידיו, למצוא בכול סוגיא את הציר המרכזי שכול הסוגיא סובבת והולכת סביבו. זוהי נשמת הסוגיא, ויש לעמול למצוא אותה, וכשהנקדה המרכזית תבאר ותהיה בהירה לעיניו של הלומד, ישפך אור והבנה בכול ענפי הסוגיא.

 

[אחד יחיד]

גם בלימוד ההלכה, העניק הרבי כללי יסוד: יש להגדיר היטב בכול עניין האם הלכה זו היא מן התורה או מדרבנן, מנהג או בגדר חומרא. רק אחרי שעקר הדבר מבואר, אפשר להמשיך ולברר את פשר הדין.

 

[אחד יחיד]

באחת הפעמים חשף הרבי בפני נכדו, הגה"ח רבי ישראל ברזובסקי שליט"א, לאחר שמסר את השיעור: "היום היה באופן מסירת השיעור דבר חידוש. בדרך כלל איני אומר סברא, בטרם ישנתי עליה לילה והגעתי למסקנה שהיא אכן אמיתית. אך היום התחדשה לי סברא, והיה לי כול כך ברור שהיא סברת אמת, לכן חרגתי מהמנהג שלי ואמרתי אותה בשיעור".

 

[אחד יחיד]

הוא היה אומר:

כשאני מקבל ספר תורני חדש לידי, אני מתעניין בעיקר - כמה לילות נדודים מושקעים בספר זה על ידי מחברו?! זהו קנה המידה שלי להעריך את החיבור...