אב ג' אב - יומא דהילולא של רבי שמשון מאוסטרופולי (1 צופה)

[אחד יחיד]

למרות שזכה למעלות רמות, היה רבינו שפל ברך ונבזה בעיניו. בכמה מקומות בכתביו הוא מגנה את עצמו מאד. בהקדמתו לדן ידין הוא חתום "עפר ארץ שמשון מאוסטרופולי", ובמכתבו לרבי נטע "שוב אדוני תקבל נא באהבה וברצון דברי עבדך השפל היחס, ש'קץ מ'אוס ש'פל ו'גם נ'מאס", שמו נרמז בראשי התיבות. באחד ממאמריו הוא כותב "ולי השפל הדיוט נראה". כתיבה בזלזול שכזה על עצמו לא מצינו אף אצל גדולי ישראל. אך ידוע מספרי קדש שככל שהאדם גדול יותר, כך מכיר שפלותו ביותר. (תולדות רבינו שמשון מאוסטרופוליא, עמ' כה)

 

[אחד יחיד]

רבים מגדולי ישראל חזו את שנת ת"ח כשנת הקץ, אלא שנודע מקדושי עליון שבכל שנת פקידה לישראל, אם לא זכו מתעורר קטרוג, ובאות גזירות קשות ח"ו, ועל זה מסיים הזהר "מאן יזכה בהאי ארכא, מאן יתקיים בקיום דתיה בין האי זימנא". שאם לא יהיו ישראל זכאים תהיינה ח"ו גזירות שמד. וכך אירע בשנת ת"ח שבשביל שלא זכינו נהפכה לנו לרועץ, ופקד את עמנו שבר שלא היה כמותו מאז חורבן בית שני. לרבינו נתגלה מפי המלאך המגיד שבא אליו שיש קטרוג גדול במרום על עם ישראל, וגזירות איומות עלולות לבא אם לא ישובו בתשובה שלמה. מיד עמד רבינו ודרש ברבים כמה פעמים, ובקול חוצב להבות אש הזהירם שיעשו תשובה גדולה שלא תבא עליהם צרה. דבריו הקדושים עשו רושם ונהיתה התעוררות גדולה בכל הקהילות ועשו תשובה. אך לא הועילה להם, כי כבר נחתמה הגזירה ("יון מצולה". אמנם בספר "צער בת רבים" כתב שלא השגיחו בדברי רבינו ולכן באה הצרה) גם בעולמות העליונים פעל רבינו לביטול הגזירה. כך מעיד רבי משה חיים לוצאטו (בספרו "דרך עץ החיים") "כמו שהוגד לנו שבימי המנוח החסיד המקובל הגדול הרב רבי שמשון אסטריפאליר כשהיתה הגזירה ר"ל בשנת ת"ח, השביע הרב הנ"ל לסטרא אחרא, ושאל אותו על מה ולמה את מקטרגת על עמנו בני ישראל יותר מכל האומות. והשיבה לו: יתבטלו מכם שלשה דברים אלו ואחזור מקטרוגי, ואלו הם "שבת, מילה ותורה". מיד השיב לה הרב הנ"ל "יאבדו הם כהנה וכהנה ואל תתבטל אות אחת מתורתנו הקדושה חלילה". רבינו בראותו שכבר נגזרה גזירה טיכס עצה למנוע הרג עם רב בישראל. ובקש ששלשה מגדולי הדור יצטרפו עמו ויקבלו עליהם מיתה, וכל אחד מהם יכפר במותו על רבע מכלל ישראל. אחד מהם היה רבי יחיאל מיכל מנמירוב "שהיה יודע כל התורה כולה בעל פה, ובקי בכל חכמות שבעולם" )שאכן נהרג בכ' סיון שנת ת"ח על קידוש השם(. אך הדבר לא יצא לפועל מפני שאחד מהם אמר שאינו מסכים לכך, כי עליו להדפיס את ספרו לתועלת הרבים. אך בכל זאת אותם הגדולים שנהרגו כיפרו במותם על חלקם ולא היתה כליה ח"ו בבני ישראל. מאמר מופלא מצוי בספרו של המגיד מקאזניץ "נזר ישראל" על הזוהר(פ' בשלח) "תשלח חרונך יאכלמו כקש לתחית המתים" וכו'. כתב וזה לשונו: קמיך וכקש לזימנא דאתי, כמו שכתב הר' שמשון מאוסטרופולי. וקצת היה בשנת ת"ח, הר"ת של ת'שלח ח'רונך. ואי אפשר לפרש יותר אלא מפה לאוזן. עד כאן לשונו.

 

[אחד יחיד]

על עוצם חשיבות ספריו מעידים גדולי הדורות. כך כותב הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב בעל "בני יששכר" (בספרו "תוספת מהרצ"א" על "סור מרע ועשה טוב" אות יב): "אמת נכון הדבר שדברי הזוהר הקדוש יש מקום בפנימיות לפנימיות, ברמיזות וראשי תיבות וסופי תיבות ממש כמו בתורה. וכבר ראינו בדברי קדושי עליונים פליאות נשגבות בזה. עיין בדברי מהר"ש מאוסטרופאלייע בספרו דן ידין מאמר י"ג ותראה פלאות, ותברך ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, ולא זכינו לראות ספרו הקדוש מחנה דן, הנראה שלא היה העולם כדאי להשתמש בו".

 

[אחד יחיד]

איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה.שנינו במשנה (חגיגה י,א) היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו. וצריך באור למה נקטו הלשון פורחין באויר, והיה די לומר אין להם על מה שיסמכו, דהיינו שאין להם מקרא מפורש ופירש הגאון רבי שמשון מאוסטרופוליא, בתורה? דידוע מדברי חז"ל שכל מצוה שאדם עושה נברא ממנה מלאך, אבל כשנודר אדם נדר נברא מלאך, ואין בריאתו נשלמת עד שמקיים הנדר, נמצא שאם מתיר הנדר לא תגמר בריאת המלאך. וזהו שאמרו חז"ל היתר נדרים פורחין באויר, שהמלאכים הנעשים מהנדרים עדיין פורחין באויר, כשלא קיים נדרו, כי לא נשלם בריאת גופם. ולענ"ד יש לרמז זאת בפסוק שלפנינו, שלכאורה קשה כפל הלשון שהיה די לומר איש כי ידור נדר לה' וגו' לא יחל דברו, וממילא נבין שככל היוצא מפיו יעשה. אבל לפי דברי רבינו ניחא, דהנה על ידי הבל פי הנודר נברא המלאך, אלא שצריך לקיים את נדרו כדי שתושלם בריאת המלאך. וזהו שאמר הכתוב לא יחל דברו, שממנו נברא המלאך, ואז ככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה, שישלים בריאת המלאך. (אלף כתב ח"ב, אות תתק"ט)

 

[אחד יחיד]

בספרו ליקוטי שושנים כתב וז"ל:

"איתא בציוני וז"ל קליפה אחד נקרא רי"ב ועמה תר"ה חיילות כמנין אדר"ת שע"ר וקליפה זו רי"ב ממונה להשכיח ולהעקיר תורתו של ת"ח בשעת חיילותן ושוכח תלמודו והשם הגדול הנקרא כד"ת הכתוב על מצחו של משיח בן דוד מבטל אותו קליפה רי"ב עם חיילותיה תר"ה וכו', עכ"ל, ולדעתי ז"ס גדול:

איתא בגמרא ר' אלעזר חלש כד איתפח הוו קרי החדש הזה לכם החרש היה לבם ולדעתי הסוד ולמה דוקא טעה טעות כזה, וסודו כי הוא קרא מהד'לית רי"ש ומהז' י' ומכף ב' הרי אותיות רי"ב שטעה לרמז שקליפה הנקראת רי"ב היא גרמה לשכחתו ויש לדעת החרש היה לבם גי' תר"ה הרי הם גי' תר"ה חיילותיהם מרומזים ומה שכתב השם כד"ת שכתוב על מצח בן דוד ומבטל אלו הקליפות לדעתי החדש הזה לכם כד"ת לרמז שאם ביושר הכתוב ולא בטעות מבטל הקליפות הנזכרים ויש לדעת כד"ת גי' משי"ח ב'ן דו'ד ואנו מתפללין עשה למען דת"ך והענין פלא והאל יכפר בעדי."

 

[אחד יחיד]

עוד כתב שם בספרו ליקוטי שושנים:

"איתא בפליאה (דף ר"ג) קרא תת"ן חדרים יש בגיהנם כמנין תכ'לת ובאלו חדרים צריך לילך אפילו צדיק גמור לתקן ולהעלות נשמות של רשעים כמבואר בזוהר בכמה מקומות, והנה כאשר בא הצדיק לתת'ן חדרים אינה צריך לפחוד מן המזיקין כי תק'ף חדרים אינם תוקפא דדינא ממילא הנשארים ר"ע חדרים וכשמם כן הם שהם רע ובאם היו הצדיקים הולכים שם בלא שמירה אזי היה יכול להיות שהיו ניזוקים מגרדיני נימוסין טהירין אזי הולך מלאך אחד ושמו יהוש'ע ובידו שעוה וכותב על מצחן השם הנקרא אתה ואז אפילו הולכין באלו ר"ע חדרים אין שטן ואין פגע ר'ע ולדעתי זהו סוד גילה לנו דוד המע"ה תהלים כ"ג גם כי אלך בג"יא צ'למו'ת לא אירא רע רזא דמילתא גי'א צלמות גי' תק"ף ר"ל גם כי אלך ב'גיא צ'למות בתק"ף חדרים מן תת'ן שהם אינם תוקפא דדינא ממילא הנשארים ר"ע מ"מ לא אירא רע מאותן ר"ע חדרים כי את'ה עמדי ר"ל השם של את'ה עמדי שכתב על מצח הצדיק ומי כותבו ומפרש ע'מדי ש'בתך ו'משענתך ה'מה ר"ת אותיות שעו'ה ולמפרע ר"ת דהיינו ע'מדי ש'בתך ו'משענתך ה'מה י'נחמני ר"ת יהוש"ע ר"ל שהוא כותבם והענין פלא שהכל מרומז בקרא, והאל יכפר בעדי."

 

[אחד יחיד]

מטו משמיה דהקדוש רבי שמשון מאוסטרופולי, כי 'אייר' – ראשי תבות 'אֹיְבָי יָשֻׁבוּ יֵבשׁוּ רָגַע'.