רבים מגדולי ישראל חזו את שנת ת"ח כשנת הקץ, אלא שנודע מקדושי עליון שבכל שנת פקידה לישראל, אם לא זכו מתעורר קטרוג, ובאות גזירות קשות ח"ו, ועל זה מסיים הזהר "מאן יזכה בהאי ארכא, מאן יתקיים בקיום דתיה בין האי זימנא". שאם לא יהיו ישראל זכאים תהיינה ח"ו גזירות שמד. וכך אירע בשנת ת"ח שבשביל שלא זכינו נהפכה לנו לרועץ, ופקד את עמנו שבר שלא היה כמותו מאז חורבן בית שני. לרבינו נתגלה מפי המלאך המגיד שבא אליו שיש קטרוג גדול במרום על עם ישראל, וגזירות איומות עלולות לבא אם לא ישובו בתשובה שלמה. מיד עמד רבינו ודרש ברבים כמה פעמים, ובקול חוצב להבות אש הזהירם שיעשו תשובה גדולה שלא תבא עליהם צרה. דבריו הקדושים עשו רושם ונהיתה התעוררות גדולה בכל הקהילות ועשו תשובה. אך לא הועילה להם, כי כבר נחתמה הגזירה ("יון מצולה". אמנם בספר "צער בת רבים" כתב שלא השגיחו בדברי רבינו ולכן באה הצרה) גם בעולמות העליונים פעל רבינו לביטול הגזירה. כך מעיד רבי משה חיים לוצאטו (בספרו "דרך עץ החיים") "כמו שהוגד לנו שבימי המנוח החסיד המקובל הגדול הרב רבי שמשון אסטריפאליר כשהיתה הגזירה ר"ל בשנת ת"ח, השביע הרב הנ"ל לסטרא אחרא, ושאל אותו על מה ולמה את מקטרגת על עמנו בני ישראל יותר מכל האומות. והשיבה לו: יתבטלו מכם שלשה דברים אלו ואחזור מקטרוגי, ואלו הם "שבת, מילה ותורה". מיד השיב לה הרב הנ"ל "יאבדו הם כהנה וכהנה ואל תתבטל אות אחת מתורתנו הקדושה חלילה". רבינו בראותו שכבר נגזרה גזירה טיכס עצה למנוע הרג עם רב בישראל. ובקש ששלשה מגדולי הדור יצטרפו עמו ויקבלו עליהם מיתה, וכל אחד מהם יכפר במותו על רבע מכלל ישראל. אחד מהם היה רבי יחיאל מיכל מנמירוב "שהיה יודע כל התורה כולה בעל פה, ובקי בכל חכמות שבעולם" )שאכן נהרג בכ' סיון שנת ת"ח על קידוש השם(. אך הדבר לא יצא לפועל מפני שאחד מהם אמר שאינו מסכים לכך, כי עליו להדפיס את ספרו לתועלת הרבים. אך בכל זאת אותם הגדולים שנהרגו כיפרו במותם על חלקם ולא היתה כליה ח"ו בבני ישראל. מאמר מופלא מצוי בספרו של המגיד מקאזניץ "נזר ישראל" על הזוהר(פ' בשלח) "תשלח חרונך יאכלמו כקש לתחית המתים" וכו'. כתב וזה לשונו: קמיך וכקש לזימנא דאתי, כמו שכתב הר' שמשון מאוסטרופולי. וקצת היה בשנת ת"ח, הר"ת של ת'שלח ח'רונך. ואי אפשר לפרש יותר אלא מפה לאוזן. עד כאן לשונו.
