מראה מקומות חוב

[יש לחקור]

גדרו: אם הוי "ממוני גבך" דהיינו שיש למלוה בעלות על נכסי הלווה: בתוס' בכתובות קז: (ד"ה חנן) מבואר שפריעת חוב חבירו אינו אלא מניעה מנזק ולא נחשב שנתן לו דבר חיובי כנוטע בשל חבירו, ומשמע שאינו "ממוני גבך", וע"ש בריטב"א. ועוד יש להכיח כן מהרא"ש בכתובות (פי"ג ) שהביא מחלוקת בקטן שלוה אם חייב לשלם כשגדל או שפטור לגמרי ואם חוב היינו "ממוני גבך" לכאורה היה חייב אף בעודו קטן. ועוד יש להוכיח ממש"כ הקצה"ח ששייך קלב"מ בחוב. וע' ברכת שמואל

מכירתו: המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול (כתובות פה): בקצה"ח (סו, כו) הביא ג' שיטות מדוע יכול למחול: א. דעת הרמב"ם (מכירה פ"ו) דמכירת שטרות מדרבנן.[1] וכ"כ תוס' בכתובות פה: ד"ה המוכר. וכ"כ הרשב"א ב"ב קמז: בשם הרי"ף. ב. דעת ר"ת (בתוס' רא"ש ובר"ן בכתובות פה: ובריטב"א ב"מ כ. וע"ע רשב"א ב"ב קמז: ד"ה אלא) דמכר רק את השעבוד הנכסים, וכשמוחל השעבוד הגוף ממילא פוקע השעבוד נכסים. [והטעם שא"א למכור שעבוד הגוף - בקצה"ח הנ"ל כ' משום שאין בו ממש, אמנם הגר"ח כ' (בהל' מכירה כב) דהיינו משום שאין מעשה קנין. וע' קוב"ש ב"ב שפט דכ' דאין מה למכור.] ג. ד' הראב"ד (מכירה פ"ו) ורש"י (כתובות פה:) דיכול הלווה לומר ללוקח לאו בע"ד דידי את. וע' חי' הגר"ח (סטנסיל סי' קכח עמ' עז) שפירש דעת הראב"ד כהר"ן וע"ש ביאור נוסף.

---

[1] והטעם דא"א למכור מדאורייתא – ע' תוס' ב"ב עז. דהוי אינו ברשותו, וביאר הנתה"מ (עב, ה) דנחשב אינו ברשותו כיון דקי"ל מכאן ולהבא הוא גובה.