חז''ל ומציאות, או: להגדרתה של מציאות. (1 צופה)

[האיש העברי]

א.] פעמים רבות אנו חווים התנגשות בין הידיעות ותפיסת המציאות שאנו מוצאים בחז''ל, לבין הידיעות שיש בידינו כיום על המציאות, ביניהם ידיעות שאומתו באופן מוחלט וללא עוררין.

דוגמא מפורסמת היא האמונה בקיומם של שדים. בעוד בחז''ל מוזכרים השדים בעשרות מקומות כישויות שאין לערער על קיומם, ואף הוזכרו בחז''ל נפק''מ הלכתיות בדבר, כך למשל במס' גיטין (סו.) מבואר כי באופן ששמעו את האדם מהבור קורא 'כתבו גט לאשתי' - אין לכתוב כל עוד לא ראו שאדם הוא, כיון שיש לחוש שמא שד הוא. או במס' יבמות (קכב.) אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בשדה - והנימוק לאיסור הוא שמא מדובר בשד.

במקרים כאלו, קורה דבר מעניין: מצד אחד, אנו כמאמינים בני מאמינים נכריז כי כל הכתוב בחז''ל הוא אמת לאמיתה ללא פקפוק. ומאידך גיסא - אף אחד לא באמת יחשוש כי בצאתו מבית המדרש יתקל באיזה שד עצבני, ואם יספר לו חבירו כממתיק סוד כי אתמול בהליכה היומית פגש שד כלשהו, יחשוב כי נטרפה עליו דעתו. כלומר הדברים נשארים כאמת רק בצורה עקרונית, אבל אין הם אמת מתפיסה המציאותית בשטח.

איך שתי הדברים הללו יכולים להסתדר יחדיו? האמנם ישנם שתי סוגי אמת? 'האמת העקרונית' ו'האמת במציאות'?

בשביל לענות על כך, נשאל שאלה מהותית נוספת:

ב.] למציאות יש סדר מופתי ואין סופי. יום ולילה, ים ויבשה, צומח ודומם וכו' וכו'. הכל נחמד ומסתדר בדיוק. הבעיה מתחילה כשחופרים קצת, פתאום מגלים שבעצם השמש לא זורחת בכלל, ואין באמת 'יום', אלא יש תנועה של שתי עצמים במרחב שמסתובבים זה סביב זה, ויוצרים לנו תחושה של מציאות עצמית שנקראת 'יום'. או למשל 'כח המשיכה', כשחופרים מגלים שמדובר באשליה ומדובר בכלל במסה שמעקמת את המרחב ואת הזמן ויוצרת אשליה של חפץ נופל. דוגמא נוספת, מבחינה פיזיקלית כך מתברר, כל עצם הוא באמת 'ריק' כמעט לחלוטין, רק שהמתח בין הפרוטון לאלקטרון יוצר תחושה כביכול קיים משהו, משום שכשאנחנו מתקרבים למתח הזה - היד שלנו 'נתקעת' ולכן אנחנו בטוחים שיש לפנינו עצם כלשהו, בעוד שהאמת שאין כאן כלום.

כך כל דבר. כל העולם היפה והכל כך אמיתי ומסתדר שלפנינו - הוא במהותו בכלל סדרת חוקים בודדים שיוצרים תופעות שונות שמגולמות אצלינו בכל מיני שמות, בעוד אין הם באמת כאלו באופן שורשי ומהותי.

וכאן נשאלת השאלה, האמנם התמונה שאנו רואים לנגד עינינו אין היא 'אמת'? האמנם אנו כמו אותו שוטה שנסע ברכבת והיה בטוח שהרכבת תקועה והעצים מבעד לחלון הם אלו שנוסעים?

התשובה פשוטה - ההיפך הוא הנכון, כל החוקים הללו הם היכי תמצי להעמיד את התמונה שאנו רואים לנגד עינינו. התמונה היא המציאות האמיתית ולו משום שהיא המכוון הסופי בכל היצירה הזו, החוקים הם האופן הטכני להעמיד את העולם כצורתו. בדומה לתמונה המורכבת מעשרות אלפי פיקסלים בודדים, לא יהיה נכון להגדיר שהתמונה היא 'אשליה' כי האמת שיש כאן הרבה פיקסלים שצבעים שונים שאין ביניהם כל קשר והם רק יוצרים אשליה של התמונה, כיון שאדרבה, כל הפיקסלים מראש נוצרו וסודרו באופן מכוון בסדר והצורה הזו בכדי ליצור תמונה זו, הרי שהתמונה היא המהות והמשמעות וממילא גם ה'אמת' של כל הפיקסלים הללו.

כלומר, בכל מקום שבו יש הופעה מול מציאות שונה מאחוריה, השאלה מהו העיקר והאמת ומהו ההכי תמצי/האשליה, תלויה בשאלה מהי המשמעות, הייעוד, והמכוון שבדבר.

לכן, בשונה מהנוסע ברכבת שם ה'אמת' היא שהעצים אינם זזים - זהו משום שהמהות והמטרה של העצים אינה לכונן תמונה שיראה לנגד עיניו הנוסע, אלא יש להם תוכן עצמי ומהות עצמית. וזאת בשונה מחוקי הטבע, שאין תוכן ומהות ומשמעות ועניין בחוק בפני עצמו, אלא רק בתוצאה ובתמונה שהוא מייצר בצירוף החוקים האחרים. כך שה'אמת' היא שהשמש זורחת, ושחפצים נופלים, ושיש כאן עצם כלשהי, וגם אם הפיזיקאי יטען שהוא כביכול 'יודע' שאין זה כך, נסביר לו שהוא מתעסק בהכי תמצית לא רלוונטיות, שאולי יכולים להביא לחידושים טכנולוגיים למיניהם, אבל אינם נוגעים בכהוא זה ל'אמת' ולתפיסת המציאות שיש כאן חפץ פלוני וכו'.

ג.] דוגמא נוספת יותר חריפה, נקח למשל ביולוג. הוא יודע שהעובדה שהוא אוהב את בנו זו איזשהי תגובה כימית במוח לגירוי מסויים. מדוע הדבר לא ימנע ממנו לנשק בהתלהבות את בנו בשובו מהרצאה בנושא? משום שהוא עושה הפרדה אוטומטית בין האמת המדעית לאמת האנושית. האם הוא עושה בכך שקר בנפשו, ודאי שלא, משום שגם הוא מודע לכך שכל התופעות הפיזיקליות הכימיות והביולוגיות אינם אלא מכוננים מציאות ותמונה מסויימת, כש'הדבר האמיתי' גם מבחינתו הם ה'חיים האמיתיים' שבסופו של דבר הם מרחב משל עצמו גם אם מבוססים על מציאויות פיזיקליות. עד כאן דברים פשוטים.

כלומר לא רק ש'אמת' היא לא בהכרח מינוח עובדתי, אלא דוקא חוויותי, כלומר אצל כל אדם שפוי 'האמת' או לפחות מרחב ניכר ממנה היא 'חווית המציאות' ולא 'המציאות האמיתית', וזאת משום הבנה ראשונית ש'המציאות האמיתית' אינה רלוונטית אל הסובייקט, והיא מבחינתו היכי תמצי של הדבר האמיתי - המציאות כפי שהוא חווה אותה. אפילו יתרה מכך - אנחנו יודעים שהמציאות האמיתית היא אינה היכי תמצי מכוונת להעמיד את המציאות החוויתית, כך שזו לא רק 'מציאות חוויתית', אלא כל התוכן של המציאות המציאותית אינו אלא להוות היכי תמצי ומכוננת של מציאות החוויתית ואם כן המציאות הכביכול חוויתית - היא היא המציאות האמיתית - האמיתית, שהרי כפי שביארנו בתחילה, השאלה מה ה'אמת' של הדבר - היא השאלה מהו ה'תוכן' והייעוד הסופי של הדבר. והמושג 'תוכן' יכול להתקיים אך ורק ביחס לסובייקט וחוויה קיימת.

ד.] נחזור אם כן לשאלתנו הראשונה. מהו הפיתרון לדיסוננס הזה, מחד ההבנה והאמונה שכל הכתוב במקורתינו ובחז''ל אמת גמורה ונכתב ברוח הקודש, ומאידך מי שיקח זאת למציאות האמיתית בשטח נעשה ממנו לעג וקלס, ובצדק? איך אדם ישר עם עצמו יכול להכיל את שתי הקצוות הללו ולא להשתגע.

התשובה היא, בדיוק כמו אותו ביולוג; הוא מבין ויודע שאהבתו לבנו איננה 'שקר' ו'אשליה', זאת למרות שהוא רואה נכוחה שהיא תופעה ביולוגית. ולמה? כי אין קשר בין החלק המדעי, לחלק האנושי שהוא הוא האמיתי עבור הסובייקט והוא כל התוכן, היעוד והמשמעות של הביולוגיה שמהוה תשתית בסך הכל, וממילא הוא גם האמיתי בעצם.

באותה מידה, נחזור שוב לדוגמא של השדים. מהי ה'אמת', האם שיש שדים או שאין? והתשובה - שה'אמת' היא שבעולם ובמרחב שבו חיו חז''ל היו שדים. האם הם היו פיזית פיזית מבחינה מדעית? לא רלוונטי בעליל. מה שרלוונטי הוא שבתפיסת המציאות בזמנו, וזו היא המציאות ה'אמיתית', שבמרחב שלה הם פעלו - היו שדים. בשנת ד' אלפים לבריאה המרחב היה כזה ש'יש בו שדים' גם אם מבחינה פיזיקלית צינית אין לכך עדויות. ואני בכוונה לא מתנסח שהיו אז ''כביכול'' שדים. זהו לא 'כביכול', זוהי המציאות הכי אמיתית שיכולה להיות. אנחנו כלל לא מתעסקים ב'מדעי ההיכי תמצית', אלא ב''הופעה'' של המציאות, שהיו תקופות ש'הופעה' זו - נשאה בתוכה שדים.

כיום אדם שיטען שהמציאות מופיעה אצלו עם שדים כנראה משקר או אינו מן היישוב, אבל אין זה סותר כלל את העובדה שישנם תקופות (אם רוצים ניתן לכנות זאת כ'יקומים שונים', וכמו שארחיב באות ה': היקום והמרחב של הופעת מציאות תשפ''ה, אל מול היקום והמרחב של הופעת המציאות שנת ד' אלפים) שבהם ישנם שדים, או תופעות שונות אחרות.

ניתן לראות זאת כך: העולם בנוי יקומים רבים ושונים, כל תרבות, תקופה, רוח, תפיסה, הווי היא בעצם יקום אחר. בכל יקום ישנם חוקי טבע שונים, חוקי מוסר וחשיבה שונים. כל דור הוא יקום משלו. העולם מובנה ונברא בצורה הזו.

(באותה מידה, לפי תפיסה זו יתכן כי כדור הארץ הוא באמת שטוח. היות שהצורה הטבעית היא שאדם תמיד נמצא חי ופועל במרחב שטוח. 'האדם אינו חי בעולם עגול', למרות שהאסטרונום יטען שכן, האדם בהגדרתו לעולם אינו אסטרונום, הוא יכול אמנם לעטות על עצמו גם את הכובע של האסטרונום בנוסף לכובע של האדם, אבל כאדם הוא יחיה בעולם שטוח. נשאל שאלה להמחשה. האם ההנחה כי בצידו האחד של כדוה''א אנשים הולכים ישר, כוללת בתוכה את ההנחה כי בצידו השני הולכים הבריות 'הפוך'? לא, בכל העולם הולכים ישר, וזאת משום שאין שום מקום שבו מתקיימים שני צידי כדור הארץ במקביל, כל מרחב ואזור מתקיים לעצמו, וביחס למרחב ההוא הולכים הבריות ישר. לו באמת היינו תופסים את עצמינו כחיים 'בכדור' בהכרח האנשים בצידו השני - הפוכים... לו כדור הארץ היה בגודל חמישה מטרים ובפסיעה אחת היינו מגיעים לצידו השני - ודאי היינו תופסים את האיש בצידו השני כ'הפוך' משום ששני צידי אותו הכדור מתקיימים ביחס לאדם במרחב אחד. משא''כ שתי צידי כדור הארץ נתפסים כשני מרחבים שונים ולכן אינם נמדדים זה ביחס לזה. כלומר המרחב שבו האדם חי הוא תמיד ישר. לכן תיאורטית נכון היה לומר ש'העולם הוא שטוח').

יש אמנם לעיין כיצד להתייחס לפסיקות הלכה שנקבעו על בסיס המציאות של חז''ל, האם הם תקפים וחלים גם על היקום הנוכחי וכשאנו מקיימים הלכה שבסיסה הוא היקום החזל''י הרי שאין לה מקום ביקום הנוכחי, או שמא כיון שמסורת התורה בבסיסה היא קומה על גבי קומה, הרי שהמחוייבות ההלכתית בנויה על בסיס כל היקומים הקודמים, והמציאות של היקום החזל''י עדיין ''קיימת'' בבית המדרש כיון שתפקידו של בית המדרש לשמר את הקומות הקודמות והדבר כולל גם קומות הבנויות על מציאויות קודמות, הרי שבבית המדרש המציאויות הללו עדיין קיימות, וכאשר נכנסים לבית המדרש נכנסים למציאות אחרת מזו הנמצאת מחוצה לה, כיון שבבית המדרש נמצאים גם אביי ורבא, רב אשי ורבינא - מהיקומים האחרים, וגם ליקום ולדעה שלהם יש תוקף מכריע בקביעת ההלכה. בית המדרש מכיל בתוכו כאחד גם את היקומים הקודמים כולם שנשתמרו בו ובספרות ההלכתית שלו.

ה.] אוסיף: מדוע באמת כך המציאות מובנית? כנראה לכל יקום יש פן וזוית משלה לתרום למציאות, כשכל יקום מוסיף ומברר את היקומים האחרים, קומה על גבי קומה, כשכל החלקים מהווים יחד בהרמוניה את השלימות שהיקום צריך להכיל. ניתן לראות זאת גם בצורה כזאת, לפיה כל יקום מברר ומתקן את היקום הקודם לו, וכך מתרחש תהליך של ברירה טבעית, ניסוי וטעיה, עד שהעולם יגיע לתיקון השלם. כלומר יש להיסטוריה ולאנושות כקולקטיב איזה דרך ומסלול מסויים שהיא צריכה לעבור את כל היקומים הללו קומה על גבי קומה עד שהיא תגיע בירור אחר בירור לייעוד ולהבנה הסופית ולתכלית.

כן הוא בתורתינו הקדושה, התורה לא נמסרה לתקופה ספציפית, אלא נועדה להתקדם וללכת על ציר הזמן, להמסר מיקום ליקום. העובדה שהתורה לא פונה לתקופה מסויימת ולא ניתנת לכל דור ויקום תורה חדשה ומותאמת לו, והתורה מועברת מיקום ליקום כשכל יקום בונה קומות נוספות על הקומות של היקומים שקדמו לו - מלמדת כי התרומה של כל יקום לתורה לצד השמירה על נכסי היקומים הקודמים בצורה של בירור אחר בירור, היא עצמה חלק מהתורה.

התורה מסתיימת בחומש דברים. כלומר הקב''ה רצה להעביר מסרים מסויימים לעם ישראל ולעולם, וזו היא התורה. אם כך מה הם הנביאים והכתובים, האם 'נשכחו' כביכול בשמים כמה מסרים שלא נכללו לתורה ולשם כך נצרך הנ''ך? אלא כך, עניין הנ''ך הוא, שבעצם התקדמות התורה ובית המדרש על ציר הזמן נבנים קומות נוספים על התורה, וזה גופא מטרת ה'מסע' הזה שהתורה ועם ישראל עוברים. לבנות את בנין התורה קומה על גבי קומה כשכל תקופה נותנת משלה, מתפיסתה, מרוחה וסגנונה לבניין התורה את הקומה שלה.

וכל אלו דברים פשוטים, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו.