כללי חיות מחמד? ומה עם דגים או ציפורים? (1 צופה)

[שירת העשבים]

האם ראוי לגדל חיות מחמד?
האם לאבותינו היה בבית חיות מחמד?
והאם זה דומה לזמנינו?
ומה בדבר העופות והדגים?
אם יש לך מקור כל שהוא, אשמח שתכתוב כאן!

 

[שירת העשבים]

ואתחיל אני...
מתוך צוואת רבי יהודה החסיד: "לא יגדל אדם תורים ובני יונה בתוך ביתו (ע' סי' תתרל"ח). לפי שהבית אשר יגדלו בה או ימותו בניו או לא יהיה לו זרע".

 

[שירת העשבים]

ובעניין הכלבים:

"רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר: ולא תשים דמים בביתך" (בבא קמא, מו ע"א).​

 

[שירת העשבים]

ובעניין החתולים:
"והתניא אבל משקהו לבהמת עצמו כי תניא ההיא לשונרא אי הכי דחבריה נמי דחבריה כחיש דידיה נמי כחיש הדר בריא דחבריה נמי הדר בריא זימנין דבעי לזבונא ומפסיד ליה מיניה" (גמרא ע"ז ל: ).
ומזה משמע שהיו להם חתולים.

 

[שירת העשבים]

ומעשה מעניין בעניין גידול חתולים:

מפורסמת התמונה שבא רבי אליהו לופיאן נראה מגיש אוכל לחתולה.
הסיפור מאחורי התמונה הוא שבאותו זמן היתה בישיבה מכת עכברים והביאו חתולה כדי למגרם, לאחר שהצליחה בתפקיד, היותה מכשול והיתה מסתובבת רבות בין רגלי הבחורים ורצו להרחיקה, אך רבינו אמר שיש כאן ענין של הכרת הטוב!

 

[צדיק]

ובעניין הכלבים:
"רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר: ולא תשים דמים בביתך" (בבא קמא, מו ע"א).

לחץ כדי לכווץ...

משמע שכלב שאינו רע מותר לגדל בתוך ביתו.​

 

[שירת העשבים]

משמע שכלב שאינו רע מותר לגדל בתוך ביתו.​

לחץ כדי לכווץ...

לכאורה יש להבחין [ לא רק בעניין הכלבים ] אם מגדלו לשם תחביב וכדו' או לצורך מסוים, וכגו' שמירה, כלב נחייה וכדו'.

 

[שירת העשבים]

"כִּי יֵשׁ דְּבָרִים הַרְבֵּה מַרְבִּים הָבֶל, כְּגוֹן מְגַדְּלֵי קוֹפוֹת, וַחֲתוּלוֹת, וְחֻלְדּוֹת הַסְּנָאִין, וְאַדְנֵי שָׂדֶה, וְכֶלֶב הַיָּם, מָה אִית לְהוֹן הֲנָיָיה מִנֵּיהוֹן" (קהלת רבה ו')

 

[עמך]

מדרש תהלים מזמור כב
ועל במותי ידריכני, מהו על במותי, בימאות שלי, ידריכני אלו המצריים, שכיון שנשתקעו בים, רמז הקב"ה לים והשליכן ליבשה, והיו ישראל רואין אותן מתים, שנאמר וירא ישראל את מצרים מת, מה היו עושין להם, היו כל אחד ואחד מישראל נוטל כלבו, והולך ונותן את רגלו על צואר של מצרי, והיה אומר לכלבו אכול מן היד הזו שנשתעבדה בי, אכול מן המעיים הללו שלא חסו עלי, תדע לך שכן הוא, דכתיב למען תמחץ רגלך בדם לשון כלביך מאויבים מנהו.

 

[שירת העשבים]

בשו"ת 'אגרות משה' (חחו"מ ח"ב (רס"י מז), שמותר לצער בעלי חיים לצורך אדם, וזה כולל את כל צרכיו, כולל להנאה ושעשוע.
הגמרא במסכת בבא קמא אומרת ש"רבי ישמעאל אומר מגדלין כלבים כופרין (קטנים וננסים הם, ל"א כלבים גדולים של ציידים ואין מזיקין – רש"י), חתולים וקופין וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקר את הבית (מן העכברים – רש"י)". נראה מדברי הגמרא שכאשר ישנו צורך בגידולם של בעלי החיים לצורך מסויים, כמו לגדל חולדות סנאים שעשויים לנקר את הבית מן העכברים, מותר לגדלם, למרות שהם בעלי חיים שאינם טהורים. רק בתנאי שלא יזיקו לבריות.

המדרש תנחומא (בפרשת בשלח), : "כי יש דברים הרבה מרבים הבל" – "מי שמגדל אווזים ותרנגולים וטווסים, אף שהם מבקשים לאכול, יש בהם מאכל. אבל המגדל קוף או כלב, אין בהם מאכל, ועוד הם מבקשים לאכול, הרי עליהן נאמר: 'כי יש דברים הרבה מרבים הבל'".
ה'ספר חסידים' (סי' תתרלח) כותב כך: "כי יש דברים הרבה מרבים הבל" (קהלת ו', י"א)- "זה המגדלים עופות לנוי ולקילוס, ומה שמוציא עליהם היה לו לתת לעניים".
נמצא שחז"ל הזהירו אותנו לבל נכלה את זמנינו היקר ואת כספנו, על האכלה וטיפול בבעלי חיים שאין בהם תועלת. שהרי לא אוכלים אותם ולא סוחרים בהם. ואם כן, לשם מה לגדלם?!

גידול ציפורי שיר וגידול יונים

בגמרא (סוטה מח ע"א): "אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא, שנאמר 'קול ישורר בחלון חרב בסף כי ארזה ערה', מאי 'כי ארזה ערה' וכו' אלא אפילו בית המסוכך בארזים מתרועע". המהרש"א מסביר ש"ומייתי שנאמר קול ישורר בחלון" וגו', היינו שמעמידים להם לתענוג עופות המצפצפים בחלונות". מדברי המהרש"א למדנו שלדעת רבא, אסור לגדל עופות להתענג בהם ובצפצופם. אך איסור זה, שאגב, לא הובא בספרות ההלכתית כהלכה למעשה, (כפי שהפוסקים הזכירו זאת, שדין זה לא נפסק בהלכה), מדבר דווקא על גידול של ציפורי שיר המשמיעות קולות זמרה, אך לא על גידול בעלי חיים או ציפורי נוי ויופי (וראו בהרחבה בשו"ת 'בצל החכמה' ח"ה סי' לה).

גם בל נשכח שבש"ס ובהלכה מוזכרים דינים לא מעטים, הקשורים לאיסור מוקצה בבעלי חיים הגדלים לנוי, והפוסקים רק עסקו בתחום איסורי טילטולם בשבת, אך לא בכך שיש בגידולם איסור. מסיבה זו, כתבו הספרים, אנו רואים שאין איסור לגדל בעלי חיים לנוי ושעשוע.

ובכל זאת, גם אלו שמגדלים בעלי חיים בבית, צריכים להישמר ולהיזהר ביותר לטפחם ולא לצער אותם, וישנם פוסקים שהתירו איסור טלטול מוקצה בשבת, של העברת דגים ועופות נוי מחמה לצל משום צער בעלי חיים.
ה'פלא יועץ' (מערכת ב, ערך בעלי חיים) מספר על יהודי שהאריז"ל אמר עליו שהוא נענש בעונש קשה, על כך שהיו לו אפרוחים בחצרו, ואשתו הוציאה את הסל שהאפרוחים היו עולים עליו אחרי אמן התרנגולת, ונגרם לאפרוחים צער. ולמרות שהאשה עשתה זאת בשגגה, נענשו בני הזוג במיתת בניהם, ה' ירחם.

מעשה נורא זה הובא גם בספר 'קב הישר' (פרק ז) בשם 'ספר חרדים' במעט שינויים מעט, כך: "מעשה באיש אחד שהיו לו בנים ונעשית אשתו עקרה, ואמר לו האריז"ל שהסיבה לזאת משום שהיה לו סולם בביתו, והתרנגולים הקטנים היו עולים בו לשתות מים מכלי שהיה סמוך לו, ומאז שהוסר הסולם יש להם צער, ועל ידי כך נגזר לאשתו שתהיה עקרה רח"ל". והוא מסיים שם וכותב: "בוא וראה מזה שהמצער לבריות הרי זה מכניס עצמו לסכנות גדולות".

מסיבה זו כתבו ספרים חשובים ונודעים [כמו הפלא יועץ שם, והגר"ח פלאג'י בספרו 'צוואה מחיים' (אות ה)], כי אין לגדל אווזים ותרנגולים בבית, כיון שקשה להיזהר בהם מצער בעלי חיים. ושימו לב: רבינו רבי חיים ויטל זי"ע [מובא בספר 'נגיד ומצוה' (ריש ח"ב, דפ"ג ע"א)], כותב ש"אין טוב לגדל תורים ובני יונה, שיכול להיגרם לו נזק בנפש ח"ו". גם בהגהות 'מקור חסד' בצוואת רבי יהודה החסיד (הערה עג), הביא את דברי ה'נגיד ומצוה' שכתב בשם האר"י ז"ל, שלא יגדל תורים ובני יונה בבית כי ימותו בניו או לא יהיו לו בנים, לא עלינו. ובקונטרס 'חופת אליהו', שבסוף הספר 'ראשית חכמה', כתב שהמגדלים מזקינים לפני

נזכיר גם שבספר 'ישועות חכמה', לבעל 'מסגרת השולחן' (סל"ג אות י"א), כתב ש"לא יסתכל אדם בבריות טמאות, משום שהם ממשיכים רוח טומאה החופף עליו".

 

[נדיב לב]

ומה בדבר העופות והדגים?

לחץ כדי לכווץ...

בשו"ע נפסק מיום שחרב בית המקדש אין לגדל סיפורי שיר. וזה כולל תוכים ושרקנים למיניהם.

 

[שירת העשבים]

משמע שכלב שאינו רע מותר לגדל בתוך ביתו.​

לחץ כדי לכווץ...

סיפור מרגש, ששמעתי מאברך תלמיד חכם, שבשעה טובה ומוצלחת אירס את בתו. הוא התחייב לצד השני סכום כסף גבוה, בה בשעה שלא היה לו כסף אפילו לדברים המינימליים ביותר שצריך. יועציו יעצו לו לנסוע לניו יורק, ולזַכות את העם שבגולה במצות הכנסת כלה.

לפני שנסע, נכנס לביתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל ושאל את דעתו, מה הוא אומר על הרעיון שייסע לניו יורק? הרב שטיינמן השיב: "בסדר, זה רעיון טוב, ואני אתן לך גם ברכה וגם עצה".

למעשה הוא נתן לו שתי עצות: "דבר ראשון, תזכור שצריכים לקבוע עיתים לתורה גם כשנמצאים באיסוף כספים להכנסת כלה. אנשים נוסעים לחו"ל, עסוקים בגיוס כספים, שוכחים מעצמם, ויכולים לא לפתוח דף גמרא בכלל. אז תזכור, ותעמוד על כך בעקביות: אין יום בלי לימוד גמרא.

"דבר שני תזכור, ואני יודע שזה קשה מאוד, להודות למי שנתן לך חצי דולר כמו למי שנתן לך חמשת אלפים דולר. בדרך כלל יש נטייה אצל המקבלים להתרעם על מי שנתן להם חצי דולר, בלבם ואולי אף בפיהם, ויש כאלו שמקצינים וזורקים את מה שקיבלו בחזרה… ואני מייעץ לך שגם במקרה כזה תּוֹדֶה לנותן בפה מלא. צריך לדעת להודות ולהכיר טובה – לא משנה על איזה סכום".

הבן אדם נסע, וכנראה הוא מוצלח יותר בלימוד תורה מאשר בגיוס כספים… במשך שלושה שבועות הסתובב הלוך ושוב ועדיין לא מימן את עלות הכרטיס הטיסה שלו, אלף מאתיים דולר.

כולו היה שבור ורצוץ. עוד שבוע עליו לחזור ארצה, והוא עדיין רחוק מאיסוף הסכום הדרוש לו.

בצר לו, שפך את לבו לפני יהודי אמריקאי, וזה אמר לו: "תקשיב לעצתי. קצת יותר רחוק מכאן יש שכונת יוקרה. אמנם זה לא סגנון האנשים שאתה מכיר, חלקם הולכים אפילו בלי כיפות, אבל תלך לשם. אולי שם תהיה לך סיעתא דשמיא. יש שם הרבה כסף, ומגיעים לשם פחות אנשים".

הוא הגיע לשם. אבל אם בבורו פארק, או בקווינס, עוד פותחים דלתות, שם אין גישה לדלתות בכלל. הכל שערים. שערי ברזל, מצלמות, אינטרקום. הוא לוחץ, מנסה, וכלום. לא פתחו לו אפילו לא שער אחד.

ממש לפני שהתייאש לגמרי, לחץ באינטרקום שהיה מותקן על אחד השערים, הכל הרי מוסרט ומצולם, והשער נפתח. בעל הבית, עשיר מופלג, פתח לו את השער. הוא התחיל להיכנס, מטר – שניים, ופתאום זינק לעברו כלב, ארבע אמות על ארבע אמות, וקיבל את פניו בנביחות רמות. נשמתו כמעט פרחה. הוא אמר בלבו: מילא לא יהיה כסף, אבל שהילדים שלי לא יהיו יתומים…

הוא התחיל לרוץ החוצה, ובעל הבית צועק לו באינטרקום: "למה אתה בורח? אינך יודע שכלב נובח אינו נושך!? חזור בחזרה. אני רואה אותך במסך. אל תדאג. הכלב פשוט לא מכיר אותך אז הוא רק צועק. הוא לא יעשה לך כלום. כנס. אני נמצא פה בכניסה".

"נעמדתי בדלת של הדירה, הסתכלתי פנימה ועיני חשכו. ראיתי את בעל הבית יושב בתוך כורסה, הרגליים למעלה על השולחן, כמו פריץ, ואני עומד ככה בכניסה, לא יודע מה לעשות. הוא פנה אלי ושאל: 'ר' איד מה אתה רוצה'? וסיפרתי לו שאני אברך כולל מבני ברק, אירסתי בת, התחייבתי, ואין לי בשביל הדברים המינימליים. אני צריך עזרה. זה מצוה של הכנסת כלה", סיימתי.

"ואז הוא אומר לי: 'אה, נכון, נכון, זה דבר גדול הכנסת כלה'. ואז הוא הוציא מהארנק שלו שטר של עשרה דולר, קרא בשם של הכלב שלו, וכשהכלב ניגש אליו, הוא שם לו בתוך הפה את הכסף, ואמר לו: לֵךְ תן לו… הכלב ניגש עד אלי, עם הכסף".

"כזאת שפיכות דמים לא עברתי מעולם"! אמר. "מינימום של כבוד התורה לא היה לו. עומד לפניך אברך, יהודי במצוקה, ככה להשפיל אותו? להכניס לו עשרה דולר, שלושים וכמה שקלים, בתוך פה של כלב?

אבל אז נזכרתי במה שאמר לי הרב שטיינמן, לדעת להודות על חצי דולר כמו על חמשת אלפים דולר, גייסתי את כל כוחות הנפש שלי, ואמרתי לו: 'תודה רבה, יישר כוח, איזה מצוה, איזה זכות'.

והוספתי ואמרתי לו: "לפני שבאתי אליך למדתי את דברי הגמרא (בבא קמא טו ע"ב): רבי נתן אומר שאסור לאדם לגדל כלב רע בתוך ביתו שנאמר 'ולא תשים דמים בביתך'. כשלמדתי את הגמרא התפלאתי: אם כתוב שאסור לגדל כלב רע – משמע שיש כלב טוב. ולא הבנתי: מה זה כלב רע ומה זה כלב טוב? אבל עתה, כשהגעתי אליך הביתה, זכיתי ב"ה להבין את עומק דברי רבי נתן: יש כלב רע אבל יש גם כלב טוב. הכלב שלך זה לא סתם 'עוד כלב', זה 'כלב טוב' שעליו רבי נתן רומז! כלב שזכה לעשות מצות הכנסת כלה, כלב ששותף בחסד. לא זו בלבד שאתה עושה צדקות וחסדים, אלא אתה גם משתף את הכלב שלך במצוות. כלבך הוא כלב טוב שאולי באמת אפשר לגדל בתוך הבית".

הגביר שמע את הדברים ואמר לי: "תקשיב! עוד לא סיימת איתי". הוא חשב רגע, ואמר: "תעשה לי טובה. מול הווילה שלי, ממש מעבר לכביש, יש ווילה ענקית, אחוזה, שהשער שלה תמיד פתוח. תיכנס, תדפוק בדלת, יפתח לך יהודי, ותגיד לו שאתה רוצה להגיד לו את דבר התורה שאמרת לי עכשיו".

חשבתי בליבי: "מה הוא רוצה ממני? נהייתי פה עכשיו עבד נרצע שלו? נתן לי שלושים ומשהו שקלים, בכזאת צורה משפילה, והוא עוד מבקש ממני להגיד את דברי התורה שלי למישהו אחר? אבל נזכרתי שהרב שטיינמן אמר להודות על חצי דולר כמו על חמשת אלפים דולר, ואם היו נותנים לי חמשת אלפים דולר הייתי רץ לא רק מעבר לכביש אלא גם לשכונה מרוחקת, והוא בסך הכל ביקש לחצות את הכביש ולהגיד את הדבר תורה למישהו"…

"בחפץ לב אני ממלא את בקשתך", אמרתי. ואכן נכנסתי ודפקתי, פתח לי יהודי מבוגר מאוד.

"כן, ר' יהודי מה אתה רוצה"?

אמרתי לו: "האמת היא שבאתי מבני ברק לניו יורק משום שאירסתי בת, וההוצאות כבדות עלי, בלית ברירה עלי לשתף את עם ישראל במצות הכנסת כלה. אבל לפני כן יש לי בקשה: האם אתה מוכן לשמוע דבר תורה קצר שחידשתי לפני כמה שעות? חשוב לי להשמיע לך את זה".

"בחפץ לב", השיב. "תמיד אני שמח לשמוע דבר תורה".

ואז סיפרתי לו את כל שקרה בווילה ממול, איך בעל הבית הניח עשרה דולר בפה של הכלב שלו ושלח אלי, ואז הבנתי שיש 'כלב רע' ויש 'כלב טוב'. יש כלב שעושה צדקה, ושותף בעשיית חסד. וכשאמרתי שם את החידוש לבעל הבית, הוא שלח אותי אליך – אני לא יודע למה – וביקש שאגיד לך את דבר התורה הזה".

"תעשה לי טובה", אמר לי הזקן. "תעבור בחזרה את הכביש, תלך לגביר הזה שגר ממול – שדרך אגב הוא החתן שלי – ותגיד לו שאני קורא לו".

"טוב", סיכמתי לעצמי בלב, "התחלתי לעבוד פה בשירות שליחויות"… חזרתי לווילה הראשונה, ואמרתי לבעל הבית: "עכשיו אני מבין שזה חמיך, ולא גילית לי. הוא קורא לך".

"הוא קורא לי?"

"כן, הוא קורא לך".

הוא לבש את הכפכפים ופתח בריצה לכיוון הווילה של חותנו. רצתי אחריו. לא הבנתי מה הולך פה? כשנכנס, ואני אחריו, לא פחות ולא יותר השניים קפצו אחד על השני, התחבקו והתנשקו, ודמעות זלגו מעיניהם. לא קלטתי מה הולך פה? מה מתרחש מול עיני? הרגשתי פשוט שאני נמצא בתוך סרט…

הם ראו שאני מתפלא, והחתן פנה אלי, ואמר לי: חמי הוא מהדור הישן. הוא גדל במשפחה חרדית, שלא רואים אצלם כלבים בבית. 'אצלנו במשפחה' – היה נוהג תמיד לומר – 'מגדלים ילדים ולא כלבים'. אבל בתל אביב, ורמת גן, בכל בית יש כלב. אמרתי לו: 'עם כל הכבוד שאני רוחש כלפיך, אתה לא תיכנס לתוך החיים שלי ולא תגיד לי מה לעשות, אני מגדל כלב', וקניתי כלב. חמי מאוד התרגז, ומזה שנתיים שאנחנו לא מדברים. ברגע שאמרת לו שיש משמעות בגמרא שיש כלב רע ויש כלב טוב, והכלב שלי זה לא הכלב הרע שחז"ל דיברו עליו ואמרו שאסור לגדלו, אלא הוא כלב טוב – הנה אתה רואה שהוא נרגע, והוא קרא לי! בזכותך אחרי שנתיים הִצְלַחְתָּ לְאַחֵד את המשפחה".

השניים הורו לי לשבת, והם הלכו למטבח, הסתודדו ביניהם, וחזרו עם פנקס צ'קים. הזקן הוציא פנקס צ'קים וכתב לי שמונה עשרה אלף דולר!

שבתי ארצה, ועוד בטרם נסעתי לביתי, נסעתי לרב שטיינמן, לספר לו את כל הסיפור.

שאל אותי הרב שטיינמן: "נו? מה אתה לומד מהסיפור הזה?"

"מה שראש הישיבה אמר", השבתי. "לדעת להודות לכל בן אדם, גם אם הדבר כרוך בקושי, גם אם זה לא נחמד. מישהו עשה לי טובה, אולי ציפיתי ליותר, אולי הוא אכזב אותי – אבל סוף כל סוף הוא עשה לי טובה ואני חייב לו הכרת הטוב, לומר תודה יפה. הוא לא חייב לי כלום".

"אני למדתי מהסיפור משהו אחר לגמרי", אמר הרב שטיינמן. "אני למדתי מה היא העוצמה של קביעות עיתים לתורה! זו הרי היתה העצה הראשונה שיעצתי לך, ואתה אכן קבעת עיתים לתורה, למדת גמרא, ובדיוק סיבבו משמים שתלמד את הגמרא שתעזור לך באיסוף הכספים. על מה זה 'יושב'? על קביעות עיתים לתורה! הוא אשר אמרתי לך: לא לוותר על דף גמרא, ויהי מה".

(רבי יעקב שיש שליט"א -דורש טוב שמות)

 

[נדיב לב]

כאשר הנביא רוצה לבטא את אהבת התורה שיש לישראל, הוא מדמה זאת לאהבת עכו"מ לכלבו.

״וכיסוד הדברים מצינו בראש השנה (דף ד.) דנה שם הגמ' בפירוש המילה 'שגל', ולחד פירוש הוא כלבתא (כלב), ומעירה שם הגמ' מהפסוק "בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר", ואם שגל פירושו כלב, מה בא הנביא לבשר לעם ישראל. ומבארת הגמ' את הפסוק, הכי קאמר הנביא לישראל, בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לעובדי כוכבים זכיתם לכתם אופיר עיי"ש.
ודרוש הסבר, מדוע הנביא מדמה את חביבות התורה שיש לעם ישראל לאהבת עכו"מ כלפי כלבו, וכי אין דרך אחרת לבטא אהבה הזו, כמו לדוגמא אהבת עכו"מ לנשותיהם שבוודאי יותר חביבה עליהם מכלבם.
ובהערה זו עמד בספר בן יהוידע שם וכתב דבר נפלא וז"ל: ונראה לי בס"ד דנקיט חיבוב השגל אשר בחיבוב זה שמחבבין השגל הם מתבזין ועם כל זה מחבבין אותה כן ישראל מחבבין את התורה מאד ואף על פי שבחיבוב זה מתבזין שיבזו עצמן בשביל חיבוב תורה וכמו שמצינו בדוד מלך ישראל דאף על פי שהיה מלך גדול היה מכרכר בכל עוז לפני ארון הקודש משום חיבוב תורה וכו'. ועל זה מדמה חיבוב תורה של ישראל לחיבוב השגל גבי עכו"ם עכת"ד.״