נכתבו כאן הרבה רעיונות נכונים בין הדברים, ואני ינסה לעשות קצת סדר.
העולם כולו נחלק לשנים, העולם המציאותי המוחשי והפיזי, והשני הוא העולם הרוחני שכלי.
החלקים השכליים הרוחניים הם - מטרות הבריאה ותכליתה, וחיבורה עם שורשה העליון שהיא גילוי כבוד שמים.
חכמת התורה [על כל רובדיה, שורשיה, ומצוותיה המעשיות] במהותה היא גילוי רצון הקל בעולם שזה עצם האלוקות.
שאר החכמות הם גילוי מהויות הטבע, כמו הבנת מציאות הפיזיקה, המתמטיקה, הגאוגרפיה וכו', הקיימים בעולם המוחשי.
ולכן מהות חכמה [שמשמעותה הוא כח מה - כלומר מהות הכח של הדבר הנלמד] נקבעת לפי הנושא בו עוסקת החכמה,
חכמת התורה עוסקת בעולם הרוחני - רצון האלוקים, ועל כן היא אלוקית בעצמה.
וחכמות גשמיות עוסקות בעולם הגשמי - הבנת מהות החומר, וגם הם כמוה הנושא שבהם הם עוסקים, חומריים ופיזיים.
ולכן ישנו הבדל גם במקור ממנו יוצאת החכמה הטבעית לבין השורש של החכמה האלוקית, החכמה הגשמית באה כתוצאה מהתבוננות מוחשית ומחקרית בעולם, והחכמה האלוקית באה ממושכלות מקובלות ששורשם בנבואת משה ושאר הנביאים.
ואף ידיעת הטבע הקיימת בתורה באה מתוך הכרה שורשית ברצון האלוקי הפנימי של הבריאה, ולא מתוך מחקר פיזי מציאותי.
כמובן שבנוגע לעצם הלימוד של חכמות טבע, בודאי מותר כאשר נעשה הדבר לצורך איזו תועלת טכנית, אך אין לייחס לה שום ערך עצמי,
ובודאי כי הדבר תלוי שחכמה זו היא נקיה וחוקרת את המציאות הפיזית בלבד,
אך כאשר הדבר גובל בהשקפות עולם והמסתעף הדבר נכנס לגדר ספרים חיצוניים ועל זה נאמרו דברי רבי עקיבא, הקורא וכו'.
וזו היא כוונת חז"ל 'חכמה בגויים תאמין תורה בגוים אל תאמין', כלומר חכמה בגוים שהיא בירור של מציאות תאמין ויש לסמוך עליהם, כי זה חלק השייך להם בטבע. אך תורה בגוים היינו השקפות עולם הבאות ממקורות עמוקים יותר, שתמיד יש להם שייכות שורשית לתפיסות העולם הנעוצות בשורשי הבריאה אל תאמין, כי הגוים אין להם את השורש בנצח כשם שיש לישראל. [אגב, אפשר לראות את זה עד היום כי בכל הדתות בעולם, החלקים הרוחניים המופשטים מקורם בתורת ישראל והעירות עם מוטיבים גשמיים מקורם בהמצאות שעירבו הגויים מדעתם תוך ניסיון לקרב את עקרונות התורה לדעתם...]
