פסח, חודש ניסן חמשה עשר חמשה עשר לגזירה שווה (1 צופה)

[אב"ר]

אדרבה אני לא כזה בקי, יש לך דוגמא לגזש שחידש דין חדש ולא רק הגדיר דין קיים. אשמח לשמוע ולדון לגופן של דברים

לחץ כדי לכווץ...

אשמח אם תבאר את דבריך, כי לא הבנתי אותם

 

[שבחת]

https://www.kolhalashon.com/he/regularSite/playShiur/42004562/-1/0/false

 

[חכמה לחכימין]

אשמח אם תבאר את דבריך, כי לא הבנתי אותם

לחץ כדי לכווץ...

התכונתי כך,
תמיד בגז"ש אנו דנים על מצווה קיימת והגז"ש מלמד פרטים במצווה,
כגון שתי הדוגמאות שהבאת לעיל, לומדים שבחיוב אכילת מצה הקיימת הזמן הוא עד חצות. כמו"כ בגד ועור הכתוב בשרץ אינו מטמא אלא טווי ואריג, לומדים ממנו לדין בגד ועור במת שקיים כבר שגם הוא אינו מטמא אלא טווי ואריג.
אבל כאן יש לנו גז"ש שבא ללמד ולחדש דין מחודש שכל עיקר לימודו הוא הגזירה שווה, וזה שאלתי היכן מצינו כזאת שהגז"ש יחדש דין.
אתה יכול להגיד שפשוט לך שזה גם יכול לחדש דינים, לי זה נשמע קצת יותר מתמוה.

 

[חכמה לחכימין]

מידי עוסקי בסוגיא זו עלה בידי כמה וכמה נקודות על דרך מה שנתלבן בין הלומדים לעיל מינה.

ראשית כל בסוכה כז. איתא כך: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות, מה להלן לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, אף כאן לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות:

מבואר להדיא שענין הגזירה שווה הוא להשוות כללות המצווה של סוכות לכללות המצוה של פסח, דהיינו מהא דמצינו בפסח שהרשות של שבעה קבעו הכתוב חובה לראשון כמו"כ בסוכות הרשות של שבעת ימים נקבע לחובה בראשון. ואם נאמר כפי ההבנה הרגילה שמצה אינו כלל מצוה וסוכה מצוה כל שבעה בפשטות אינם דומים אהדדי כלל ללמוד זה מזה, שבפסח אין כלל מצות אכילת מצה כל שבעה משא"כ בסוכות.
אלא ודאי מבואר בגמרא שגם במצה יש מצווה כל שבעה. אלא שאם אינו רוצה לאכול פת הרשות בידו.

וכן הוכיחו להדיא בראשונים (בעל המאור שילהי ער"פ, השואל ברשב"א ח"ג רפז) מגמרא זו שאכילת מצה מצווה היא, ומכח זה הקשו למה אין מברכים על זה, ז"ל בעל המאור: ויש ששואלין באכילת מצה מה טעם אין אנו מברכים עליה כל ז' כמו שמברכים על הסוכה כל ז' דהא גמרינן מהדדי שלילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות בין במצה בין בסוכה כדאיתא בפרק הישן.

ובאמת בעל המאור לא תירץ שבמצה אין כלל מצוה משא"כ בסוכה. אלא תירץ בזה"ל: ויש להשיב לפי שאדם יכול בשאר ימים לעמוד בלא אכילת מצה ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות משא"כ בסוכה שאין יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים והוא חייב לישן בסוכה ולטייל בה והיינו דאמרינן בשבת בפרק רבי אליעזר מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי רבי אליעזר מנא ליה לר"א הא אי מסוכה מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים זהו טעם שמברכין על הסוכה כל ז' ואין מברכין על מצה כל שבעה וטעם נכון הוא, ע"כ. ויש להבין תירצו, עכ"פ להדיא מבואר דסבירא ליה שהוא מצווה שבעת ימים, מדלא תירץ דלא דמי כלל מצה לסוכה, ועוד שהוכיח כן מהגמרא בסוכה שהבאנו לעיל.

עוד מצינו בשו"ע הרב שכתב בסימן תנג וז"ל: אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם הפסח שנאמר ושמרתם את המצות שישמרנה ישראל לשם מצות מצה ויש אומרים לשם מצות בערב תאכלו מצות ויש אומרים לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצות דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה וכן עיקר:

ואינו מובן מה מצווה יש שבעת ימים.

ואילו בסימן תעה כתב וז"ל: ואין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד שנאמר בערב תאכלו מצות אבל שאר כל הלילות וכל הימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ דהיינו שאם רוצה לאכול פת שנילושה במים יזהר שלא תבא לידי חימוץ אלא יאפנה כשהיא מצה שלא נתחמצה עדיין ועל זה אמרה תורה שבעת ימים תאכל מצות כלומר ולא חמץ אבל אם לא רצה לאכול כלל פת שנילושה במים אלא שאר מיני מאכלים הרשות בידו, ע"כ.

והוא פלא רב אטו האוכל חמץ בפסח עובר גם על לאו הבא מכלל עשה ד'שבעת ימים תאכל מצות'. וכזאת לא מצאנו.

אלא בהכרח מבואר שמצוות שבעת ימים מצות תאכלו מצוה גמורה היא כסוכה, אלא שקיומה אינו אלא ע"י זה שאינו אוכל פת של חמץ, דבזה גופא מקיים המצווה שפיתו הוא המצה ולא החמץ, דהיינו אין הוא מחויב כלל לאכול פת כל שבעה, אבל מחויב הוא שיהיה פיתו מצה ולא חמץ. וזה מתקיים אך ורק ע"י שאינו אוכל חמץ. ונשתנה מצווה מצה מסוכה שבסוכה הקיום הוא ע"י הדיורין בסוכה, משא"כ במצה הקיום הוא ע"י אי אכילת חמץ. וזהו כוונת בעל המאור שבדיורין אין שייך שלא ידור שהרי אין יכול בלא שינה וגם הוסיף שהטיול גם חלק מהדיורין, ולכן מברך על זה שזהו קיומו. משא"כ בחמץ אם רצה אינו אוכל נמצא שכל הביטוי לקיום הוא רק העדר אכילת חמץ ולא אכילת המצה.​

 

[חכמה לחכימין]

יש להוסיף בזה דבר נפלא ביותר, דהנה משמעות הטור דלשיטת רש"י יש לאפות כל המצות אחר חצות. אף מצות שבדעתו לאכול כל שבעה. ותמה על זה הבית יוסף דלכאורה מה האי הרי כל מה דצריך לאפות המצות ערב פסח הוא משום דאתקוש לפסח והרי מצה כל שבעה לא איתקש לפסח.
וממה שהקשה על זה הדרך ולא הקשה שאינו כלל מצווה לאכול ומה שייך בזה דינים מבואר שסבר שהוא מצווה גמורה.

וביותר שתירץ בסוף דבריו וז"ל: ואפשר דבכל מצה מיירי דאפילו אותה שאינה לצאת בה ידי חובה אין מתחילין להתעסק בה עד אחר שש שעות דאע"ג דמצה דאיתקש לפסח היינו אותה שיוצא בה ידי חובתו שם מצה אחד הוא, ולפי זה אתי הא דקאמר מכל מקום יעשה שלש מצות בליל פסח וכו' כפשטו:

והפלא זועק לשמי שמים, מה בכך ששם מצה חד הוא, הלא מה המשמעות של מצה כל שבעה. מבואר להדיא בדבריו שהקיום הוא כל שבעה, ולכן מאחר דשם מצה אחד הוא נמצא שאם יאפה המצות לאחר שש לאו שם מצה אית להו, ובזה יגרע המצווה של שבעת ימים מצות תאכלו, שהרי בא לאכול פת ולא אכלו מצה. והוא כעין דברי האבנ"ז שהובאו לעיל ליישב המנהג שאין אוכלים מצה עשירה כל הפסח משום שיצא משם לחם עוני.​