שאלה:
בני בן עשר, ולאחרונה אני תופס אותו כמה פעמים באמירת דברים שאינם אמת. פעם הוא אומר שסיים מטלה ובסוף מתברר שלא עשה אותה, ופעם הוא מכחיש שלקח דבר מאחיו, אף שברור לי שהוא לקח.
השקר מפריע לי יותר מהמעשה עצמו. אני משתדל להסביר לו זאת, אבל בשעת מעשה הוא ממשיך להכחיש. כיצד נכון לנהוג? האם להחמיר בעונש על השקר, כדי שיבין את חומרתו?
תשובה:
ראשית צריך לברר באילו מצבים הילד משקר. יש ילד שמשקר כדי להשיג דבר שהוא רוצה, ויש ילד שנבהל ממה שעשה ומנסה להיחלץ מן העונש. לפעמים הוא חושש בעיקר מתגובתו של אביו ומהאכזבה שתבוא בעקבות המעשה. הבירור אינו מבטל את אחריותו, אבל הוא נחוץ כדי לדעת כיצד לחנכו.
כדאי גם להתבונן בדרך שבה אנו שואלים. אם האב כבר יודע שהילד לא סיים את המטלה, אין תועלת רבה בשאלה: "נו, גמרת הכל?" עדיף לומר: "ראיתי שעוד לא סיימת. מה נשאר לך לעשות?" כך ניגשים לעניין עצמו, בלי להעמיד את הילד בניסיון נוסף של הכחשה.
כאשר הילד כבר הכחיש, אין צורך לחזור שוב ושוב על אותה שאלה ולנסות להוציא ממנו הודאה בכוח. אם ברור לנו מה אירע, אפשר לומר בקצרה: "אני יודע שהמטלה עדיין לא נעשתה, אף שאמרת שסיימת. עכשיו צריך להשלים אותה, ועל מה שאמרת נדבר אחר כך בנחת".
חשוב להשאיר לילד דרך לרדת מהסולם. אין צורך להציג לפניו את כל הראיות עד שלא יוכל להשיב דבר. הוא צריך לדעת שהוריו מבינים את המתרחש, ועם זאת מאפשרים לו להודות בטעות ולתקן אותה בלי לביישו. כמובן, אם העובדות אינן ברורות, יש להיזהר שלא לקבוע שהילד משקר רק מפני שכך נדמה לנו.
בתורה נאמר "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז). גם את הילד צריך לחנך להתרחק מן השקר, אבל הדרך שבה מוכיחים אותו טעונה מחשבה. הרמב"ם כותב שהמוכיח את חברו ידבר עמו ביחידות, בנחת ובלשון רכה, ויודיע לו שהוא מבקש את טובתו (הלכות דעות ו, ז). אף שהדברים נאמרו בהלכות תוכחה בכלל, יש ללמוד מהם גם לצורת השיח עם הבן.
לכן כדאי לשוחח אתו בזמן רגוע ולומר: "גם כשעשית דבר שאסור לעשות, אתה יכול לבוא ולספר לי. נצטרך לתקן את המעשה, אבל אני רוצה שתדע שאפשר לומר לי את האמת גם כשלא נעים".
וכאן נבחנים הדברים למעשה. אם עודדנו את הילד לספר, וכשסיפר הגבנו בהתפרצות, יקשה עליו להאמין לדברינו בפעם הבאה. כשהוא מודה, ובפרט כשההודאה דורשת ממנו אומץ, ראוי להכיר בכך: "טוב שסיפרת לי את האמת. אני יודע שלא היה לך קל".
אין פירוש הדבר שהודאה פוטרת מתיקון. אם לקח חפץ, עליו להחזירו, אם קלקל דבר, יש לברר כיצד יוכל להשתתף בתיקונו, בהתאם לגילו וליכולתו. כך הוא לומד שיש ערך לאמירת האמת, וגם אחריות למעשה שעשה.
לכן לא נכון למהר ולהחליט שכל שקר מחייב עונש חמור יותר. תחילה צריך להבין מה מביא אותו לשקר וכיצד אנו מגיבים כשהוא מספר את האמת. אם הפחד מתגובתנו הוא שמביא להכחשה, החמרה לבדה עלולה להקשות עליו עוד יותר להודות.
יש להימנע מלכנות אותו "שקרן", ובוודאי שלא להזכיר בפני אחיו את הפעמים הקודמות ששיקר. מדברים על המעשה ועל מה שנדרש לתקן. גם ילד שנכשל כמה פעמים צריך להרגיש שאביו מאמין ביכולתו לומר אמת.
החינוך לאמת נבנה גם ממה שהילד רואה בבית. כשהאב טועה ומודה בטעותו, או עומד בדיבורו אף שהדבר אינו נוח לו, הבן רואה כיצד נוהג אדם שמקפיד על האמת.
מאמר בנושא: "גבולות בלי מלחמה: כשהילד מתווכח, אינו מקשיב או משקר"
forum-otzar-hatorah.co.il
בני בן עשר, ולאחרונה אני תופס אותו כמה פעמים באמירת דברים שאינם אמת. פעם הוא אומר שסיים מטלה ובסוף מתברר שלא עשה אותה, ופעם הוא מכחיש שלקח דבר מאחיו, אף שברור לי שהוא לקח.
השקר מפריע לי יותר מהמעשה עצמו. אני משתדל להסביר לו זאת, אבל בשעת מעשה הוא ממשיך להכחיש. כיצד נכון לנהוג? האם להחמיר בעונש על השקר, כדי שיבין את חומרתו?
תשובה:
ראשית צריך לברר באילו מצבים הילד משקר. יש ילד שמשקר כדי להשיג דבר שהוא רוצה, ויש ילד שנבהל ממה שעשה ומנסה להיחלץ מן העונש. לפעמים הוא חושש בעיקר מתגובתו של אביו ומהאכזבה שתבוא בעקבות המעשה. הבירור אינו מבטל את אחריותו, אבל הוא נחוץ כדי לדעת כיצד לחנכו.
כדאי גם להתבונן בדרך שבה אנו שואלים. אם האב כבר יודע שהילד לא סיים את המטלה, אין תועלת רבה בשאלה: "נו, גמרת הכל?" עדיף לומר: "ראיתי שעוד לא סיימת. מה נשאר לך לעשות?" כך ניגשים לעניין עצמו, בלי להעמיד את הילד בניסיון נוסף של הכחשה.
כאשר הילד כבר הכחיש, אין צורך לחזור שוב ושוב על אותה שאלה ולנסות להוציא ממנו הודאה בכוח. אם ברור לנו מה אירע, אפשר לומר בקצרה: "אני יודע שהמטלה עדיין לא נעשתה, אף שאמרת שסיימת. עכשיו צריך להשלים אותה, ועל מה שאמרת נדבר אחר כך בנחת".
חשוב להשאיר לילד דרך לרדת מהסולם. אין צורך להציג לפניו את כל הראיות עד שלא יוכל להשיב דבר. הוא צריך לדעת שהוריו מבינים את המתרחש, ועם זאת מאפשרים לו להודות בטעות ולתקן אותה בלי לביישו. כמובן, אם העובדות אינן ברורות, יש להיזהר שלא לקבוע שהילד משקר רק מפני שכך נדמה לנו.
בתורה נאמר "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז). גם את הילד צריך לחנך להתרחק מן השקר, אבל הדרך שבה מוכיחים אותו טעונה מחשבה. הרמב"ם כותב שהמוכיח את חברו ידבר עמו ביחידות, בנחת ובלשון רכה, ויודיע לו שהוא מבקש את טובתו (הלכות דעות ו, ז). אף שהדברים נאמרו בהלכות תוכחה בכלל, יש ללמוד מהם גם לצורת השיח עם הבן.
לכן כדאי לשוחח אתו בזמן רגוע ולומר: "גם כשעשית דבר שאסור לעשות, אתה יכול לבוא ולספר לי. נצטרך לתקן את המעשה, אבל אני רוצה שתדע שאפשר לומר לי את האמת גם כשלא נעים".
וכאן נבחנים הדברים למעשה. אם עודדנו את הילד לספר, וכשסיפר הגבנו בהתפרצות, יקשה עליו להאמין לדברינו בפעם הבאה. כשהוא מודה, ובפרט כשההודאה דורשת ממנו אומץ, ראוי להכיר בכך: "טוב שסיפרת לי את האמת. אני יודע שלא היה לך קל".
אין פירוש הדבר שהודאה פוטרת מתיקון. אם לקח חפץ, עליו להחזירו, אם קלקל דבר, יש לברר כיצד יוכל להשתתף בתיקונו, בהתאם לגילו וליכולתו. כך הוא לומד שיש ערך לאמירת האמת, וגם אחריות למעשה שעשה.
לכן לא נכון למהר ולהחליט שכל שקר מחייב עונש חמור יותר. תחילה צריך להבין מה מביא אותו לשקר וכיצד אנו מגיבים כשהוא מספר את האמת. אם הפחד מתגובתנו הוא שמביא להכחשה, החמרה לבדה עלולה להקשות עליו עוד יותר להודות.
יש להימנע מלכנות אותו "שקרן", ובוודאי שלא להזכיר בפני אחיו את הפעמים הקודמות ששיקר. מדברים על המעשה ועל מה שנדרש לתקן. גם ילד שנכשל כמה פעמים צריך להרגיש שאביו מאמין ביכולתו לומר אמת.
החינוך לאמת נבנה גם ממה שהילד רואה בבית. כשהאב טועה ומודה בטעותו, או עומד בדיבורו אף שהדבר אינו נוח לו, הבן רואה כיצד נוהג אדם שמקפיד על האמת.
מאמר בנושא: "גבולות בלי מלחמה: כשהילד מתווכח, אינו מקשיב או משקר"
גבולות בלי מלחמה: כשהילד מתווכח, אינו מקשיב או משקר
לגדל ילד, לבנות קשר - מאמר שני הבקשה היתה פשוטה: לסיים את המשחק ולבוא להתארגן. הילד ביקש עוד רגע, ההורה הסכים, וכעבור כמה דקות ביקש שוב. הפעם הילד התווכח. ההורה העלה את קולו, הוסיף איום, והילד השיב בכעס. בתוך זמן קצר, בקשה יומיומית הפכה לעימות...
forum-otzar-hatorah.co.il