חושבני שחנוכה בפנימיות מבטא מאוד את בריאת העולם וזה בכמה דברים:
א. כידוע העולם לא רק נברא ע"י ה' ית' בעבר אלא הקב"ה מהווה אותו כל רגע ורגע (כמו שמבארים על הפס' "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" שהמאמר של "יהי רקיע בתוך המים" ו "ויהי אור" כל הזמן נאמר ונמצא בשמים בשביל שהשמים והאמורות יעמדו) וזה בעצם מתבטא בנרות שאש זה דבר שכל הזמן צריך כוח בשביל לעמוד ואין לו עמידה עצמית.
ב. איתא במדרש (תנחומא נשא ט"ז) שהקב"ה ברא את העולם "מפני שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים" (ראה גם תניא פ' ל"ו) ובחנוכה בשונה בסוכות ופסח אנחנו לא משנים את הנהגתינו אלא מדליקים בבית שלנו נרות לכיוון רה"ר ואומרים הלל בבוקר אבל לא יותר מיזה, וזה בעצם בחינת "מעילא לתתא" של בריאת העולם.
ואני חושב שזה בעצם כך בגלל שכל מהות חנוכה זה הנס הגדול שקרה עם פך השמן שידועה השאלה שמצד אחד בשבת כא: איתא שחנוכה זה מצד נס פך השמן ובעל הניסים אנו אומרים הודאה על הניצחון במלחמה (וכן הגמ' בשבת כג. אומרת שנשים חייבות בנר חנוכה "שאף הן היו באותו הנס" ולפי ביאור הראשונים ראה רש"י שם ותוס' במגילה ד. זה נס של ניצחון מלחמתי על היוונים) וחושבני שהתשובה לזה זה דברי הרמב"ן בפ' בא שמהניסים הגדולים אנחנו לומדים על הניסים הקטנים אז מנס פך השמן שהוא נס שאין עליו חולק שהוא נגד כל הסבר טבעי אנחנו לומדים גם על הניצחון במלחמה שהוא נס וזה לא דרך הטבע (כמו שלצערינו היום מלמדים בביה"ס החילוניים שהמכבים היו בריונים ולכן ניצחו רח"ל), וא"כ י"ל חז"ל ראו את הזמן של חנוכה כזמן שהקב"ה בא לגלות חזק בעולם ע"י נס פך השמן שהעולם מתהווה כל רגע ורגע ולכן אין שום טבע כי כל רגע העולם יכול להתהוות בצורה אחרת ולכן אנחנו מדליקים נרות (בפנימיות כמובן ואין לנו לזוז מהפשט הנסתר שזה זיכרון למנורה) ואנחנו עושים את הימים הללו כימים שהקב"ה יורד אלינו ואנחנו לא משתנים כי אנחנו מבטאים את זה שגם עכשיו העולם נברא כי כל רגע ורגע הוא מתהווה.
ויש להוסיף שלכן אנחנו אומרים הלל שלם בשונה מהרבה ימים טובים אחרים שלא גומרים את ההלל כי המהר"ל כותב ש"תפילה" היא מל' "פתילה" שזה בעצם חיבור של שני דברים ובתפילה אנחנו מתחברים לשמים בצורה של "מתתא לעילא" (ודו"ק שהגמ' ביבמות סד. נוקטת על תפילה לשון "תאוה" של הקב"ה והמקומות היחידים בחז"ל שמוזכר על הקב"ה ל' תאוה זה בריאת העולם ותפילה.
תושלב"ע.
א. כידוע העולם לא רק נברא ע"י ה' ית' בעבר אלא הקב"ה מהווה אותו כל רגע ורגע (כמו שמבארים על הפס' "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" שהמאמר של "יהי רקיע בתוך המים" ו "ויהי אור" כל הזמן נאמר ונמצא בשמים בשביל שהשמים והאמורות יעמדו) וזה בעצם מתבטא בנרות שאש זה דבר שכל הזמן צריך כוח בשביל לעמוד ואין לו עמידה עצמית.
ב. איתא במדרש (תנחומא נשא ט"ז) שהקב"ה ברא את העולם "מפני שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים" (ראה גם תניא פ' ל"ו) ובחנוכה בשונה בסוכות ופסח אנחנו לא משנים את הנהגתינו אלא מדליקים בבית שלנו נרות לכיוון רה"ר ואומרים הלל בבוקר אבל לא יותר מיזה, וזה בעצם בחינת "מעילא לתתא" של בריאת העולם.
ואני חושב שזה בעצם כך בגלל שכל מהות חנוכה זה הנס הגדול שקרה עם פך השמן שידועה השאלה שמצד אחד בשבת כא: איתא שחנוכה זה מצד נס פך השמן ובעל הניסים אנו אומרים הודאה על הניצחון במלחמה (וכן הגמ' בשבת כג. אומרת שנשים חייבות בנר חנוכה "שאף הן היו באותו הנס" ולפי ביאור הראשונים ראה רש"י שם ותוס' במגילה ד. זה נס של ניצחון מלחמתי על היוונים) וחושבני שהתשובה לזה זה דברי הרמב"ן בפ' בא שמהניסים הגדולים אנחנו לומדים על הניסים הקטנים אז מנס פך השמן שהוא נס שאין עליו חולק שהוא נגד כל הסבר טבעי אנחנו לומדים גם על הניצחון במלחמה שהוא נס וזה לא דרך הטבע (כמו שלצערינו היום מלמדים בביה"ס החילוניים שהמכבים היו בריונים ולכן ניצחו רח"ל), וא"כ י"ל חז"ל ראו את הזמן של חנוכה כזמן שהקב"ה בא לגלות חזק בעולם ע"י נס פך השמן שהעולם מתהווה כל רגע ורגע ולכן אין שום טבע כי כל רגע העולם יכול להתהוות בצורה אחרת ולכן אנחנו מדליקים נרות (בפנימיות כמובן ואין לנו לזוז מהפשט הנסתר שזה זיכרון למנורה) ואנחנו עושים את הימים הללו כימים שהקב"ה יורד אלינו ואנחנו לא משתנים כי אנחנו מבטאים את זה שגם עכשיו העולם נברא כי כל רגע ורגע הוא מתהווה.
ויש להוסיף שלכן אנחנו אומרים הלל שלם בשונה מהרבה ימים טובים אחרים שלא גומרים את ההלל כי המהר"ל כותב ש"תפילה" היא מל' "פתילה" שזה בעצם חיבור של שני דברים ובתפילה אנחנו מתחברים לשמים בצורה של "מתתא לעילא" (ודו"ק שהגמ' ביבמות סד. נוקטת על תפילה לשון "תאוה" של הקב"ה והמקומות היחידים בחז"ל שמוזכר על הקב"ה ל' תאוה זה בריאת העולם ותפילה.
תושלב"ע.
נערך לאחרונה על ידי מנחה: