אלול חצי תשובה - גם תשובה? עיון בחידושו של המבי"ט בשער התשובה (1 צופה)

[נדיב לב]

המבי"ט בספרו בית אלקים (שער התשובה פרק י"ב) כתב לחדש יסוד עצום במעשה התשובה. וזה לשונו:

ואחר שנתבאר ענין התשובה כי היא החרטה ועזיבת החטא, נאמר כי אינם כשאר המצות שהעושה חלק המצוה אין לו חלק שכר המצוה, כמו שתאמר מצות ציצית הוא בד' הכנפות והעושה ציצית בג' כנפות לבד, אינו מקיים ג' חלקי המצוה שהרי ד' ציציות מעכבין זה את זה והרי הוא כאילו לא עשה שום דבר, ואולם התשובה גם כי אינה שלימה עד שתהיה בחרטה לשעבר ועזיבת החטא לעתיד, עם כל זה החרטה לבד בלי עזיבת החטא מועיל קצת, וכן עזיבת החטא בלי חרטה, וכמו שמצינו באחאב שנכנע מלפני ה' במה שקרע בגדיו וצם ושכב בשק, שנראה כמתחרט על מה שעשה, ולא עזב כל חטאיו, ועם כל זה הועיל לו, כדכתיב (מלכים א' כ"א) יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו וגו', וכן מצינו באנשי נינוה ששבו לעתיד שעזבו החטא, ולא נתחרטו על העבר, כי אפילו באזהרת המלך לעם אמר (יונה ג') וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, אשר כפי הנראה כי החמס אשר עודנו בכפם לא בלעוהו הוא שהיו מחזירים ולא הגזל הנאכל שקשה להשיבו, ויותר מזה א"ר יוחנן (בירושלמי תענית פ"ב) מה שהיה בכף ידיהם החזירו, בשידה תיבה ומגדל לא החזירו. עד כאן לעניננו.

אם נרצה לנסח את החילוק בצורה ברורה נאמר כך:
במצוות אחרות, עצם הגדרת המצווה היא מעשה מסוים שלם כפי שציוותה תורה, וכיון שלא עשה את כל פרטי המעשה, לא עשה כלל את המצווה. וכמו הדוגמא שהביא המבי"ט ממצות ציצית - שקיום צורת המצווה הוא רק כאשר יש ציציות בארבע כנפות. אבל כל עוד חסר חלק, אין כאן עשיית "חלק המצווה", אלא "חסרון בעצם קיום הציווי". כי כך התורה הגדירה את ציווי המצווה.

לעומת זאת במצוות תשובה, מהות המצווה אינה מעשה חיצוני מסוים אלא תהליך פנימי של התקרבות לה’ ותיקון החטא. ולכן, כל פעולה בתהליך הזה שמורכב מחרטה, וידוי וקבלה לעתיד, הרי כבר מגלה בזה מהלך של תשובה, כלומר, יוצר מציאות של התקרבות אל ה’. ואי לכך גם אם לא הושלמה כל התשובה, יש ערך ותוקף גם ל"חצאי התשובה".

ואם ננסה להגדיר את זה יותר לעומק או שמא להמחיש את זה יותר. נאמר כך.
במצוות מעשיות, כל חלק מצווה הוא כמו חומר גלם שמרכיב את צורת הכלי, ולכך ככל שחסר בשלמותו הרי אין כאן כלי (כלי פגום שבור אינו מיועד לשימוש).
ומנגד, במצוות תשובה, אין חלק מוגדר שממנה נוצרת התשובה, אלא עצם מהות התהליך היא גופא המצווה - כי מהותה הוא תהליך פנימי ולא מעשה חד פעמי, ולכן גם שלב אחד, כבר נחשב כמעשה תשובה ממש, רק שמדרגתו אינה שלמה.

אמנם יש להעיר על דברי המבי"ט משני כיוונים.
ראשית מדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"ב) שמגדיר בפירוש שעיקר התשובה הוא - "ומה היא התשובה? שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד… וכן יתנחם על שעבר" עיין שם.
מדבריו משמע, שהגדרת שם "תשובה" זה רק כאשר כל התנאים הללו מתקיימים יחד, עזיבת החטא, קבלה לעתיד וחרטה על העבר. אבל כל פרט בפני עצמו אינו נושא שם "תשובה" כלל, אלא רק צעד בדרך, בעוד שלפי המבי"ט לכל שלב יש "ערך תשובה" לכשעצמו.
(כלומר, זה וודאי שגם המבי"ט מודה ששלמות התשובה דורשת הכל, אבל על פניו קיים הבדל מהותי בינו לרמב"ם בדרגת הביניים, לדעת הרמב"ם משמע שעד שלא עשה הכל, אין כאן תשובה כלל, ואילו המבי"ט מייחס שם "תשובה" גם לחלק).

כמו כן יש לעיין מסברא בדברי המבי"ט שמדגיש כי גם תשובה "שאינה שלימה... עם כל זה החרטה לבד בלי עזיבת החטא מועיל קצת". ומדוקדק בלשונו שעכ"פ נחשב תשובה במשהו! וזה דורש הסבר. הלא אם נאמר שכל מהלך בפני עצמו בתשובה, כגון חרטה בלבד או קבלה בלבד - כבר נחשב "חלק תשובה", נמצא שאף מי שמתחרט על העבר בלי קבלה לעתיד, עדיין עומד הוא במצב שבו הוא מוכן לשוב ולחטוא. ואם כך, איך יעלה על הדעת שהתורה תגדיר מצב כזה כקיום כלשהו של מצוות תשובה? כי לית מאן דפליג שתכלית התשובה היא לעקור את החטא מן השורש, ואם לא נעקרה סיבת החטא, אלא רק נתעורר רגש רגעי של חרטה, הרי מהות החטא בעינה עומדת. וניחא מה שכתב להגדיר עזיבת החטא בלא חרטה כתשובה במשהו. כי סוף סוף זו מהות התשובה, אבל חרטה בלי עזיבת החטא, לכאורה אין בה אפילו משהו מתשובה.

ולכן נראה לומר בהסבר דברי המבי"ט, שזה נכון שהחרטה לבדה אינה עוקרת את החטא מהשורש, שהרי עדיין האדם עלול לחטוא שוב, בפרט שלא עזב את חטאיו. אבל בכל זאת יש ערך גם לחרטה גרידא, כי בכך האדם מגלה שהחטא איננו חלק ממהותו הפנימית, אלא הוא מתבייש בו ומתחרט עליו. ועל כן זה עצמו כבר שינוי במעמדו הרוחני, כי עד עתה החטא היה מקובל עליו, ועכשיו הוא דוחה אותו בלבו.
וממילא יש חילוק. לגבי עזיבת החטא בלא חרטה, יש בזה מעלה של מעשה, שהאדם פורש מן החטא בפועל, אבל חסר כאן שינוי פנימי. מקיף ויסודי.
ומנגד חרטה בלא עזיבת החטא, יש בזה מעלה של פנימיות, שהאדם מתנתק מן החטא ברצונו, אלא שעדיין חסר במעשה.
ומכל מקום שניהם יחד משלימים את התשובה, אבל כל אחד מהם לחוד מגלה פן אמיתי של תשובה, ולכך גם "חצי תשובה" נקראת בשם "תשובה במשהו".

ומכאן ניגש ליישב את דברי הרמב"ם עם המבי"ט. לעולם כשנתבונן היטב בדבריהם נגלה שאין סתירה ביניהם, אלא ההבדל הוא בנקודת המבט של כ"א מהם!
הרמב"ם בא להגדיר מהי תשובה שלמה ומהותית. כלומר, באיזה מצב האדם מוגדר "שב בתשובה" גמורה ומעיקר הדין. לכן הוא כותב בלשון הגדרה: "ומה היא התשובה? שיעזוב… ויתנחם". עד שלא התקיימו כל התנאים אין כאן תשובה גמורה.
המבי"ט לעומת זאת עוסק בערך שיש גם ל"תשובה חלקית". הוא מחדש שגם אם עדיין לא השלים את התהליך, עצם ההתעוררות - חרטה או עזיבה - כבר נחשבת לפני ה' כהתקרבות, ויש לה תוקף של "משהו במצוות תשובה".
נמצא ששניהם מודים שבשביל שלמות התשובה צריך את כל החלקים, אלא שהרמב"ם מדבר על הגדרה הלכתית מהותית, ואילו המבי"ט מוסיף שהחלקים בפני עצמם יש בהם ערך וחשיבות, כפי שייסד את דבריו מהא שמצינו שגם באחאב או באנשי נינוה הועילה להם חצי תשובה.​

 

[נדיב לב]

במאמר שפרסמתי זה עתה. עמדתי על סתירה עצומה בד' המבי"ט (וקצ"ת שלא העירו בזה המחברים), וכן ניסיתי לעשות הבחנה בדין דברי הר"ן בדרשותיו לדברי המבי"ט.

ערכה של התעוררות חלקית

מקדמת דנא הורגלנו לחשוב שעיקרי התשובה באים בחבילה אחת. וככל שאדם חיסר באחת מהם אין ערך לתשובתו. אמנם במאמר הזה נראה שיש ערך לכל מעשה ואפילו מחשבה, ככל ואדם רוצה לשוב בתשובה. חידושו העצום של המבי"ט המבי"ט בספרו בית אלקים (שער התשובה פרק י"ב) כתב לחדש יסוד עצום במעשה התשובה. וזה לשונו: ואחר...

• נדיב לב
• יום שני בשעה 21:07
• הערות: 1
• קטגוריה: אלול ראש השנה