מנחות חקירה גדולה בענין מחשבת פיגול ושלא לשמה (2 צופים)

[אחיה אוחיון]

הנה נחלקו בגמרא מנחות מ"ט א' לגבי מחשבת פיגול ושלא לשמה, רב חסדא אמר עקירה בטעות הויא עקירה ורבה אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה, ויש לשאול על רבה מאי שנא מכל התורה דטעות שאינה בלבו ובלב כל אדם חיילא, ולכאורה התשובה שמחשבה להסכים עם המציאות אינה אלימה מספיק כדי לעקור את המציאות, כלומר, אדם שחושב שבא לשחוט שלמים, גם אם חושב שבשחיטתו ובמחשבתו הוא מחזק את זה שזה שלמים, מכל מקום עיקר המחשבה היא הסכמה עם המציאות, ולא עקירה, ואין בכוחה לעקור. כעין לא אתי דיבור ומבטל מעשה.
אך יש לחקור, לדעת רב חסדא דעקירה בטעות הויא עקירה, האם זה רק אם חושב שבשחיטתו ובמחשבתו הוא מחזק את זה שזה שלמים, או קובע כאן פריקת עול הלכתית או רשעית לענין זמן האכילה. או שגם אם אינו חושב שקובע ומייחד ומגדיר כלום, אבל מה לעשות שהוא חשב שזה שלמים ותכנן לאכול זאת מחר בסעודת שבת?
אשמח לשמוע ראיות לנידון.

 

[אחיה אוחיון]

נראה לכאורה שיש לפשוט כצד ראשון, על פי דברי הגמרא זבחים ב' ב', אמר רבי יוסי... אתנו בית דין דלא לימא לשמה דילמא אתי למימר שלא לשמה, ונדבר כרגע לפי דעת הרמב"ם שמחשבת קדשים היא בלב, ונפרש שחששו שיחשוב בטעות לשם קרבן אחר לכן אמרו שלא צריך לחשוב כלום, וקשיא במאי עסקינן, אי ברשיעי- הרי לא ישמע לנו, ואי באיתקיל מילוליה- הרי בכל התורה כולה בעינן פיו ולבו שוים, אלא בטועה וסבור שזה עולה ובאמת זה שלמים [ואומר השפת אמת שרבי יוסי סובר כרב חסדא שעקירה בטעות הויא עקירה]. ויש להעיר דודאי לא מצאנו שבית דין הצריכו שכל כהן במרוצת השנים יעשה תעצומות בלבו שמתכוין שיחול באופן המועיל על דעת כל מה שזה יכול להיות אלא אמרו לו להיות טבעי, ואי סלקא דעתך שאדם שסבור ששוחט עולה זה נקרא ששוחט לשם עולה, מה הועילו בית דין בתקנתם, נהי נמי שהוא לא יחשוב ""ששוחט לשם עולה"" אבל סוף סוף הוא שוחט בטבעיות 'עולה'? אע"כ שכל שאינו מתכוין לחזק ולהדר ע"י מחשבתו את הקביעה שזה שחיטת עולה, לכולי עלמא לא הויא עקירה.