אוסיף העתקה ממש"כ הג"ר יודל וינגרטן שליט"א (גליון נהורא מס' רמ"ח פרשת לך תשפ"ו):
דרכה של תורת החסידות
אחד דיוני העקר וחסרי התוחלת שנשמעים לעיתים תכופות בהיכלי הישיבות והכוללים, בארוחת הצהרים, היא השאלה הבאה:
מה חידש הבעל שם טוב? מה חידשה תורת החסידות?
דיון עקר הוא זה, מכיון שהדיון אינו דיון מעמיק בתורת החסידות, אין כאן ספרי חסידות פתוחים לרווחה, ומחלוקת מעמיקה ביסודות תורת הבעל שם טוב, שאותם ניתן למצוא בספריו הקדושים.
אלא נסיון להשוות בין תלמידי הבעש״ט הק’, לצדיקים שלא הלכו באופן רשמי בדרך החסידות, ועם כל זה היתה עבודתם רצויה לפני המקום, ונשמתם הדריכה אותם בדרך הנכונה, מכיון שכוונתם היתה זכה ונכונה.
כאשר הצעתי שאלה זאת לפני אבי זצ״ל, המשפיע המפורסם רבי פישל וינגרטן זצ״ל, ואמרתי לו כבדרך אגב שאיש אינו יכול להגדיר את הנקודה המדוייקת של תורת החסידות, הוא ביטל זאת לחלוטין. ’טעות גדולה היא זאת’, אמר לי, ’לתורת החסידות ישנה הגדרה מדוייקת ביותר. תורת החסידות גילתה את האור הפנימי של כל התורה, ולימדה אותנו כיצד לקיים תורה ומצוות באופן הפנימי והנכון, של דביקות בה’. עכ״ד.
ככל שהזמנים עוברים והעולם מתגשם יותר, כך באה לידי ביטוי חזק יותר הצורך בדרך תורת החסידות, מול תפיסת העולם הגויית המערבית הרואה כעיקר יחיד את הפעולה החיצונית ואת התוצאה המעשית, כביכול: לא משנה מה אתה חושב, משנה מה אתה עושה. אך האמת היא: האדם הוא מה שהוא חושב ולמה שהוא מקושר, ואילו פעולותיו באות רק להביא לידי ביטוי מחשבות אלו.
לכן ראו חסידים בעבודת התפילה, שהיא מצווה כללית של התקשרות אל הקב״ה, והחדרת האמונה לכל רגשות הנפש, יסוד ועיקר לעבודת ה’. בלי השקעה אמיתית ועמוקה בעבודת התפילה לא יתכן לאדם לעבוד את ה’ במשך כל היום כולו בדביקות המחשבה והתרגשות הלב. לפעמים חסידים ויתרו בכורח ובכאב לב, על הענין של זמן התפילה, במקרה שהבחירה היא בין ’זמן’ ל’תפילה’.
שכן תפילה בלא התרגשות הלב ועבודת המחשבה כמאן דליתא דמי. חסידים לא הקילו חלילה ב’זמן תפילה’, הם החמירו ב’תפילה’, והבינו שאי אפשר לעשות ’זמן’ בלא ’תפילה’.
•
כאשר נעיין בדברי המדרש (בראשית רבה נד ד) האומר כי קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה טרם ניתנה, ובדברי המגיד (אוצר כתבי המגיד לך לך מאמר ו), נבין את האור המיוחד שהביאה תורת החסידות לקיום המצוות ולימוד התורה ועבודת התפילה.
רבינו הגדול, המגיד ממעזריטש, מבאר כי לפני מתן תורה, הצטמצמה כל התורה כולה במצוה אחת ובעבירה אחת. המצוה היחידה שהיתה קיימת אז, היא מצוות ’ברית מילה’ - התקשרות בה’. האבות הקדושים עמלו כל ימי חייהם לקשר את כל מחשבותיהם ורגשותיהם אל הקב״ה, עבודה זאת היא תוכנה הפנימי של ברית מילה, שמורה כידוע על פי הזוהר על מידת היסוד שהיא ההתקשרות לה’.
לעומת זאת נכללו כל מצוות הלא תעשה, בחטא הכעס. שכן, ככל שהאדם מרגיש יותר את עצמו כמציאות, ואינו יודע שיש לו בורא שהוא מחיה ומהווה את כל כוחותיו בכל עת ורגע, כך הכעס שלו על כל דבר שאינו מוצא חן בעיניו, ובוודאי על מעשים הנראים בעיניו כעוולה כלפיו, גדול יותר.
מסיבה זאת, כך מסביר המגיד, דרכם של ילדים, שהכעס שלהם בעת מריבה וכעס על משאלה שלהם שלא התמלאה, הוא כמעט בלתי נשלט.
בניסיון זה נמדדת דרגתם הרוחנית; התגברות על מידת הכעס, ששקולה כנגד כל התורה כולה, מכיון שמהות שני עבירות הכלליות, כעס ועבודה זרה, היא התנתקות מידיעת ה’, אשר הוא המציאות היחידה בעליונים ובתחתונים.
•
הלכה למעשה:
א. דרכה של תורת החסידות, שאותה לא ניתן ללמוד על רגל אחת, כי אם בלימוד קבוע של ספרי חסידות, היא כיצד יוכל האדם לקשר את ליבו להקב״ה בכל מעשיו, באהבה ויראה פנימית, ובכל כוחות הנפש.
ב. חטא הכעס שבו נכללים כל מצוות לא תעשה, נובע מהרגשת ה’ישות’ של האדם. כל עבודת האדם בעולמו, היא לבטל את ה’ישות’ שהיא עבודה זרה אישית, שבה הופך האדם את גופו לעיקר, שאותו הוא עובד ואת צרכיו בא לספק.
ג. מטעם זה עיקר ויסוד גדול היא עבודת התפילה, שבה מחדיר האדם בעצמו את אור ידיעת ה’, כאשר הוא מתפלל לאחר הכנה, במחשבה עיונית ולב בוער.
