נידון חידוש חילוקי דינים בנקובה (ונידון חיסונים וניתוחים לבהמה ולעוף.)
תוכן הענינים
א. מיני ההגדרות בתורה.
ב. הגדרות טריפות האם הם החלט או בירור.
ג. ונפקא מינה לבהמה שעברה ניתוח או חיסון.
ד. מדוע נקב מכה שנסתם, בטריפות אינה חוזרת להכשירה ובפצו"ד חוזר להכשירו.
ה. נקב מכה שנסתם, האם בשלב של איחוי גמור חשיב סתימה.
ו. נקב מכה שנסתם, האם בשאר איברים חוץ מוושט וריאה חשיב סתימה.
א. מיני ההגדרות בתורה
הנה ההגדרות בתורה מתחלקים לג' מינים, א- הגדרת החלט, ב- הגדרת בירור, ג- הגדרת החלט ובירור.
הגדרת החלט היינו הגדרות שניתנו על דעת שנוכל לשכוח מהרעיון המופשט שעומד מאחריהם, וגם אם מצאנו מצב שברור שמגיעים לרעיון המופשט בלי הגדרות אלה, מכל מקום מצב זה הוא מחוץ לדין. וכן גם אם מצאנו מצב שברור שהגדרות אלה אינם מביאים את הרעיון המופשט, מכל מקום מצב זה הוא בתוך הדין[1].
הגדרת בירור היינו כשהרעיון המופשט נשאר הקובע הבלעדי בגדרי ההלכה, וחז"ל רק קבעו גילוי מילתא מתי מתקיים הרעיון המופשט ומתי לא. אבל כשיוודע לך מצב חריג שהגילוי מילתא אינו נכון בו, או שמגיעים לאותה תוצאה בדרכים אחרות, בודאי אזלינן לפי הרעיון המופשט. וגם כשיש סיבה להסתפק אם מקרה זה חריג, הרי דינו כספק. ולא אמור להיות מקרה שבו הרעיון המופשט ירצה להחמיר יותר במקרה אחד מאשר במשנהו, והגדרים יקבעו להיפך שמשנהו יותר חמור ממנו[2].
הגדרת החלט ובירור היינו הגדרה שכפופה לרעיון המופשט לענין שמצבים שאינם תואמים כלל עם הרעיון המופשט, שבזה הם יוחרגו מההגדרה. ברם בשטח האפור יש בכוחה לקבוע מה להכניס ומה להוציא, ואמור להיות מקרה שבו הרעיון המופשט ירצה להחמיר יותר במקרה אחד מאשר במשנהו, דמחמת מכלול הגורמים א' יותר ראוי להכנס מאשר ב', אך הגדרים קובעים שמשנהו יכנס ולא הוא, דאזלינן רק בתר גורם אחד[3].
ב. הגדרות טריפות האם הם החלט או בירור
והנה בדין טריפות, הרעיון המופשט הוא שטריפה זו מכה שעל פי רוב לא תחלים, וכשתשאר במצב זה יהיה הבע"ח כל חייו בקבוצת סיכון, ולמאן דאמר טריפה אינה חיה אף לא יחיה יותר מי"ב חודש. וידוע שהגורמים להחלמה או אי החלמה הם רבים, כגון גודל הנקב ומיקומו ומין הבע"ח וגילו ומצבו הרפואי ומקום מגוריו ותזונתו, אך התורה לא הרבתה פרטי דינים אלא קבעה דנקובת הוושט טריפה וניטלו הכליות כשרה. ויש דברים שחכמים הוסיפו מדעתם כגון מראות הריאה וכדומה. ויש לעיין מה הדין בטריפות האמורות כשעל פי מצבו הרפואי של בע"ח זה נראה שרוב הסיכויים שיחלים ממכה זו והנקב יסתם סתימה מעלייתא, והנה מדרבנן לא תיבעי לך דודאי בשעה זו הוא אסור, דסתמא קתני נקובת הושט וכו', אך תיבעי לך האם הוא טריפה דאורייתא או לא, ונפקא מינה לענין הקל הקל תחילה, כגון שיש לו לחם האסור באיסור חדש או בהמה זו ומחמת פיקוח נפש חייב לאכול אחד מהם, האם חדש קיל משום שהוא מוגבל בזמן, או בהמה זו קילא, דבאמת אינה טריפה, רק מחמירים שהיא טריפה.
ולפי משמעות פירקין נראה שגדרי טריפות הם הגדרת החלט ובירור, דהיינו שכל זמן שיש קצת סברא לילך אחר הגדרים אזלינן בתרייהו, כגון בנידון דידן הרי גם השור הבריא יש לו סיכון ידוע בניקוב הוושט, ואף דרובו לחיים, מכל מקום אינו יוצא מן הכלל, והרי הוא טריפה גמורה מן התורה, וכן גם הטלה הכחוש יש לו תקווה מסוימת למרות שניטלו הכליות, ולפיכך הוא כשר. אך אם יימצא מין שכך ברייתו וחיותו, שיש לו נקב בוושט, הוא יוליד פיצול חדש ויהיה כשר.
ובמצבים שכלל הבעלי חיים רובם להחלמה, אך הגדרת המקרה היא מורכבת, בזה לפעמים חז"ל הולידו פיצול להכשיר, כגון נקובי, יש מצבים שהולידו פיצול ואמרו שהנקב לא מטריף כי יש אבר אחר שסותם את הנקב או חֵלֶב טהור, ויש מצבים של החרגות שלא נזכרו בחז"ל לקולא, וגם בהם הסברא נותנת שאינם טריפה דאורייתא, אך לענין אם אסורים מדרבנן בזה צריך הרבה שיקול הדעת, האם המצב מוגדר מספיק ולא יבואו מן ההיתר אל האיסור, או לא.
ג. ונפקא מינה לבהמה שעברה ניתוח או חיסון
ולמשל יש לדון בבא לנקוב בהמה בריאה [ע"פ גדרי טריפות] במחט מחוטאת במקומות מסוימים שאין הנקב הורג בעצמותו בזמן קרוב, ואינו עשוי להזדהם מעצמו ע"י הסביבה, וסגולת אותו האיבר להחלים, דכל הני חיוי ברייתא הכי עבדי להו וממשיכים לחיות ככל הבעלי חיים, מי אמרינן דאפילו באותה שעה אינה טריפה, דרובן להחלמה, [וגם מה שאמרו (מ"ג א' מ"ז ב') קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, יש לומר דמדאורייתא הוי קרום, דעל פי רוב יתקיים, אך נקבים שנקבע דינם להיות טריפה, בזה החמירו רבנן שהרוב לא יוציאנה מחזקת איסור, אבל בנידון דידן לא נכנסה לחזקת טריפה מעולם.] ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דרשב"א (מ"ב ב') גבי סכין מלובנת אלא גבי חתוכת הרגליים, דסבירא להו לרבנן שעצם חסרון הרגלים ממית ואף אם מקום החתך ייצרב ויעלה עור, וכדאמר רבי זכאי (נדה כ"ג ב') דהמפלת ולד שחסר לו מן הארכובה ולמעלה אינה טמאה לידה, ומסתמא גם אם המקום צרוב ומחופה עור, אך נקובי, אם בסכין מחוטאת דרך נקב זה להסתם, ראוי להיות שאינה טריפה. או דילמא לא חילקו חכמים בכך משום שהמצב הכשר אינו מספיק מוגדר וכדומה.
וכשזה נעשה בצורה יזומה ורגילה על פי בקיאין יתכן שהמצב הכשר חזר להיות מוגדר, בבחינת "עכו"ם חס על בהמתו" ו"אומן לא מרע אומנותיה" ובודאי עשאו באופן העשוי להבריא. ואולי יימצא לזה ראיה מניטל האם שלה ומאמו של יוצא דופן ומניטלו הכליות שלמרות שנקרע בהם טפח בבשר החופה את הכרס אינן טריפות, משום שזה נעשה באופן בטיחותי, וצ"ע במציאות היכן הוא הבשר החופה את הכרס והיכן הוא מקום הוצאת הרחם או הולד או הכליות. ואולי יש לזה רמז בגמרא דאמרינן (מ"ג א' מ"ז ב') קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, ויש לעיין אמאי שינו מלשון המשנה, דלכאורה הוה להו למימר קרום שעלה בנקב אינו קרום. ויש לפרש שכוונתם לשלול גוונא דניתוח רפואי, דבזה מדאורייתא יש להקל עוד לפני שנסתם, ועכ"פ כשנסתם מקילינן אף מדרבנן. [נ.ב. כל זה גם אם מיקום הנקב הוא באיבר שבודאי נאמר מסיני בכלל הטריפות, אך יש מקומות שגם זה גופא נתון בספק אם נאמרו מסיני בכלל הטריפות. ול"ע.]
ד. מדוע נקב מכה שנסתם, בטריפות אינה חוזרת להכשירה ובפצו"ד חוזר להכשירו
אמרינן בגמרא (מ"ג א') אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום, תו אמרינן (מ"ז ב') אמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום, כלומר אינו חשוב משום שעלול להנקב שוב. ומכל מקום גבי פצוע דכא אינו כן, אלא ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשירו.
וצריך בירור מדוע גבי פצוע דכא מקילין וגבי טריפה מחמירים. והאפשרות הראשונה היא לומר שבמציאות הסתימה של פצו"ד יותר מתקיימת. אך לכאורה הסברא נותנת לא כך, שהרי אותו מקום נידוך בתשמיש וגם שליט ביה אוירא (עיין מ"ו ב') מה שאין כן האיברים הפנימיים.
אפשרות נוספת היא לומר שכדי להכשיר טריפה צריך שתצא מכל חשש סיבוך עתידי, מה שאין כן לענין פצוע דכא. וכן נראה במשמרת הבית להרשב"א (ל"ה א')[4]. ומסתבר שגם בפצוע דכא אילו אכן היה חשש סביר שהנקב יחזור ויפתח לא היו חכמים מתירים לו להנשא, שמא יחזור ויפתח ויצטרך לגרש ואין לך הכנסה לנסיון גדולה מזו, אלא ההנחה הפשוטה היא שהנקב לא יחזור, ואפ"ה גבי טריפות אסור שאנו מחשיבים גם את צד המיעוט. ויתכן שהחומרא בטריפות היא מדרבנן, וכמו שמצאנו במקומות אחרים דהחמירו רבנן שהרוב לא יבטל את החזקת איסור[5], ומכל מקום במקום עיגון הקילו[6], הכי נמי החמירו רבנן בטריפות להשאירה בחזקת טריפה, וגבי פצוע דכא שהוא עיגון הקילו.
ה. נקב מכה שנסתם האם בשלב של איחוי גמור חשיב סתימה
ויש מקום לדקדק בהא דנקטי אמוראי לישנא ד"קרום שעלה מחמת מכה" ולא אמרו "נקב מכה שנסתם" שזה בא להורות שדווקא כשעדיין ניכר חולשה ושינוי באותה סתימה, וכשאר דוכתי ששנינו בהם קרום דמכה, כגון בנגעים פ"ט מ"ב דתנן- עשו קרום כקליפת השום זו היא צרבת השחין האמורה בתורה חזרו חיו אף על פי שמקומן צלקת נדונין כעור הבשר. ובמקואות פ"ט מ"ד דתנן- קרום שעל המכה טמא ומטמא, ובודאי לא איירי במצב שזה נעשה כעור רגיל, אלא במצב שעדיין לא הושלם הביות הגמור של הקרום, אך כיון שעומד להתאחד עם הגוף דינו כהגוף. אך במצב שהסתימה נראית כשאר העור אע"פ שמקומה צלקת חשיבא סתימה.
מיהו מדתניא גבי פצו"ד (מ"ח א') נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשירו ומפרשינן דבא למיעוטי נקובי טריפות, סתמותא משמע דגם כשנשלמה הסתימה אין הטריפה חוזרת להכשירה, דעדיין חיישינן שהיא תחזור ותנקב. ורק כשיש תוספת ביטחון כגון סביך בבשרא, חוזרת להכשירה.
אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שאיברים שניקבו מחמת מכה וניסתמו, אם ההחלמה הושלמה ואותו אבר ימתח עד שיצטרך להקרע, הקרע לא יהיה במקום הקרע הראשון אלא במקום אחר, כי רקמת החיבור שנוצרת היא יותר חזקה מהרקמה הרגילה של האברים[7], ואם כן לכאורה אין מקום להטריף בכה"ג, מכל מקום אין לך אלא מה שאמרו חכמים, שנאמר על פי התורה אשר יורוך, והדיוק מדברי הברייתא לחומרא יותר חזק ויותר מחייב מהדיוק מדברי אמוראי לקולא.
ובדוחק יש לומר שהתנא לא רצה להכנס לכל הפרטי דינים שבכל אבר, שהדבר מצריך מחקר רב, אך בא להשמיענו דגבי פצו"ד נחתינן חד דרגא מגבי טריפות, דבטריפות רק זו שתעלה בידך שבודאי לא תחזור ותנקב חוזרת להכשירה, ואילו בפצו"ד גם זו שתעלה בידך שעל פי רוב לא יחזור ויינקב חוזר להכשירו. וצ"ע.
מיהו לפי מאי דפירש רש"י (מ"ו ב' ד"ה לית) טעמא דפסול סירכות שהוא משום שהיה במקום נקב, ולפי מה שאנו מכירים כמדומה שהריאה שתחתיהם מושלמת, ואפ"ה קאמרינן שסופה לינקב, אם כן אזדא לה האי קולא.
ו. נקב מכה שנסתם האם בשאר איברים חוץ מוושט וריאה חשיב סתימה
הנה אחד עשר טריפות יש בנקובה, נקובת הוושט וקרום של מח והלב והריאה והקיבה והמרה והדקין וכרס הפנימי והמסס ובית הכוסות והטחול באופנים מסוימים. לגבי שנים מתוכם נאמר מימרא דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, דאמרינן (מ"ג א') אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום, תו אמרינן (מ"ז ב') אמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום, כלומר אינו חשוב משום שעלול להנקב שוב. ולכאורה משמע מדבריהם שדווקא באיברים אלה אין הקרום סתימה, אבל בשאר נקובי הוי הקרום סתימה. מיהו בדברי רבה יתכן שמה שנקט וושט היינו משום שזה הנקב הראשון שנזכר במשנה, אך הוא הדין לכל הנקבים, ויתכן שמשום שגבי וושט רבה בירר את המציאות שקרום שעולה בה אינו מתקיים (נ.ב. דהוא מרא דשמעתא דוושט עיין כאן (מ"ג א') ועיין בדף נ"ו ב' לחד לישנא) וכן בדרב יוסף יש לומר שהוא בירר את המציאות גבי ריאה, אך גם בשאר נקבים עדיין יש להסתפק.
ונחלקו בזה הרא"ה והרשב"א, דהרא"ה בבדק הבית (ל"ד ב') כתב דבכל מקום חוץ מוושט וריאה הקרום מחזיר להכשירו, והרשב"א במשמרת הבית (שם) חלק עליו וסובר דבכל מקום אין הקרום מחזיר להכשירו.
והנה גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה אמרינן (מ"ח א') אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה אמר רבינא והוא דסביך בבשרא אמר ליה רב יוסף [נ.ב. כנראה היינו רב יוסף בר מניומי הנזכר.] לרבינא ואי לא סביך מאי טרפה אלמא אמרינן נקובה היא אי הכי כי סביך נמי דהא תניא ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשירו וזהו למעוטי מאי לאו למעוטי כה"ג לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום. ונראה שרב יוסף היה סבור שאין בטריפות של האיברים שום נקב שחוזר להכשירו, דאי יש נקבים החוזרים להכשירם ויש שאינם חוזרים, מהיכי תיתי לאוקמא מיעוטא דברייתא בדיוק על סביך בבישרא. גם בדעת רבינא ראוי לומר שהברייתא מיעטה סתימה רגילה בכולהו נקובי דטריפות, דאי דווקא בריאה, כיצד נדע לנחש איזה איבר באו למעט, אלא הברייתא באה למעט סתימה רגילה דומיא דפצוע דכא, בכולהו נקובי דטריפות הנ"ל, אמנם יש סתימה מעלייתא כגון ריאה שניקבה ודופן סותמתה וסביך בבישרא דגם בטריפות חוזרת להכשירה. ומה שנקט רבינא קרום שעלה מחמת מכה בריאה, אע"פ שרבינא כבר יודע הברייתא ואם כן ראוי לו לומר בכללות קרום שעלה מחמת מכה בנקובי דטריפות, מכל מקום לישנא דרב יוסף נקט, אי נמי נקט ריאה למיעוטי איבר או איברים מסוימים שיש בהם סיבה להכשיר, ואין אנו יודעים אלו הן.
ראיה נוספת דבשאר נקובי נמי לא מהני קרום, מסוגיא דמחט (מ"ח ב'-מ"ט א'), דמטריפינן בנמצאה מחט בכבד וקופא לבר, ובעינן לאטרופי גם בנמצאה בעובי בית הכוסות מצד אחד וקופא לבר אי לאו טעמא דאוכלין ומשקין דחקוה. ומי לא עסקינן שאינו רואה נקב מאחורי המחט, ומאי טעמא מטריפינן, לכאורה משום דחשיינן שניקב ועלה בו קרום ואין הקרום נחשב בעיננו להכשירה. מיהו יש לדחות דטעמא דמטריפינן משום דאין נקב דק ניכר, (עיין רש"י נ"ג ב' ד"ה בקוץ, אבל עיין רמב"ן שם.)
מיהו יש להביא ראיה מקשייתא דזיתא דאישתכח במרה (מ"ט א') שהיא הרי דבר גס ואפ"ה חיישינן שנקבה את המרה למרות שלא רואים שם נקב, אלא לאו משום דחיישינן שהוא קרום. ויש לדחות דדין קשייתא דזיתא ינהג במקרה שכבר נכתש או אבד חלק מהמרה, ואולי אי הוה משתכח היינו רואים בו נקב, או שהמרה לפנינו ויש בה מקום שראוי להסתפק אם הוא קרום בעלמא, ועיקר הנידון שם לגוף הדבר איזה גרעינים יכולים לנקוב, ולא בשאלת בדיקת אוטם שעומדת בסתירה למימצא שבתוכו. ומכל מקום העיקר בדעת הש"ס כהרשב"א.
[1] לדוגמא- ימי נדה וימי זיבה הרעיון שעומד מאחריהם הוא בעבור שראית נדה הוא בטבעה ולא נתרפאת מחולי, אך ראיה בלא עת נידתה הוא חולי, וכמש"כ הרמב"ן בויקרא ט"ו י"א. ומכל מקום קיימא לן אחד עשר יום בין נדה לנדה הלכה למשה מסיני (נדה ע"ב ב'), ולכך אפילו אם ע"פ נתוני המקרה הפרטי ייראה שהראיה ביום הי"ט היא ראיית חולי, כגון באשה שיש לה וסת הפלגה לל"ו יום, ובזמן וסתה רגילה לראות ראיה גדולה, ועתה ביום הי"ט ראתה טיפת דם כחרדל, ובהגיע יום הל"ו ראתה ראיה גדולה כהרגלה, מכל מקום דין הראיה של היום י"ט הוא ראית נדה ודין הראיה של היום הל"ו הוא ראית זיבה. וכן נגע שהלך בתוך ימי הסגר ואחר כך נולד שיער לבן ובסוף ימי ההסגר חזר הנגע, מחליטין אותו, דחשיב שיער לבן הפוך, כיון שכשנראה לכהן בפעם הקודמת כבר היה נגע ולא היה בו שיער לבן, ועכשיו יש נגע עם שיער לבן.
[2] דוגמאות- א. עבודה זרה ל"ד א' ת"ר החרצנים והזגים של עובדי כוכבים לחין אסורין יבשים מותרים הי נינהו לחין והי נינהו יבשין אמר רב יהודה אמר שמואל לחין כל י"ב חדש יבשים לאחר י"ב חדש. אבל עיין כלים פרק ט' משנה ה' חרסין שנשתמש בהן משקין טמאין ונפלו לאויר התנור הוסק התנור טמא שסוף משקה לצאת וכן בגפת חדשה אבל בישנה טהור ואם ידוע שיוצא מהן משקין אפילו לאחר שלש שנים נטמא.
ב. ברכות נ"ג ב' עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו כו'. כמה שיעור עכול אמר רבי יוחנן כל זמן שאינו רעב וריש לקיש אמר כל זמן שיצמא מחמת אכילתו אמר ליה רב יימר בר שלמיא למר זוטרא ואמרי לה רב יימר בר שיזבי למר זוטרא מי אמר ריש לקיש הכי והאמר רב אמי אמר ריש לקיש כמה שיעור עכול כדי להלך ארבע מילין לא קשיא כאן באכילה מרובה [כל זמן שיצמא מחמת אכילתו] כאן באכילה מועטת [ד' מילין]. ובודאי שאם יהיו גורמים מיוחדים המזרזים את העיכול לפחות מד' מילין, כגון קפאין או פרוביוטיקה או ריבוי שתית מים או התאמצות אחרי האכילה, הדין ישתנה.
[3] אולי דוגמא לדבר הא דקיימא לן כלי ראשון מבשל וכלי שני אינו מבשל, למרות שלפעמים לפי הזמן שעבר מאז ההרתחה ולפי מיעוט המים יהיה הכלי ראשון יותר קר מהכלי שני, דמכל מקום נקבע דאזלינן רק לפי מנין הכלי. אך הכלל הזה שכלי שני אינו מבשל הוא מוגבל, דהיינו שקלי הבישול מתבשלים גם בכלי שני.
[4] וז"ל- ועוד דמאי שנא שאר מקומות מריאה וושט בשלמא בכרות שפכה איכא טעמא משום דכל שמוליד חוזר להכשרו אבל בעלמא מאי שנא.
[5] אולי דוגמא לדבר לעיל (ט א) טבח שלא בדק בסימנין אחר שחיטה.
[6] וכמו חזקה אשה דייקא ומינסבא דהקילו שיגבר על חזקת אשת איש, משום עיגונא.
[7] כן כתב לי הרב ישראל מאיר לוינגר שליט"א. וגם גבי נקב בריאה שנסתם שאומרים שהסיכון לקרע חוזר במיקום קרוב לראשון גבוה יותר מבשאר איברים, פרופ' אחד אסברה לי, דהסיבה לא בהכרח חולשת הצלקת אלא אותה בעיה אשר גרמה להתנקבות מלכתחילה. דיש בפסגת הריאה ציסטות, כיסי אוויר, בלונים זעירים, עם דופן דקה, ואלו עלולים להתנקב בתנאים של שינויי לחץ ובנסיבות אחרות. אז זה לאו דווקא שחוזר קרע בצלקת הקודמת, אלא ציסטות חוזרות ומתנקבות. עכ"ד. וקשה לומר שגם כוונת הגמרא כן, דהנקב הראשון שנסתם הוא רק גילוי מילתא שקיימים אצלו בריאות בועות, והוא טריפה מחשש שינקבו.
[2] דוגמאות- א. עבודה זרה ל"ד א' ת"ר החרצנים והזגים של עובדי כוכבים לחין אסורין יבשים מותרים הי נינהו לחין והי נינהו יבשין אמר רב יהודה אמר שמואל לחין כל י"ב חדש יבשים לאחר י"ב חדש. אבל עיין כלים פרק ט' משנה ה' חרסין שנשתמש בהן משקין טמאין ונפלו לאויר התנור הוסק התנור טמא שסוף משקה לצאת וכן בגפת חדשה אבל בישנה טהור ואם ידוע שיוצא מהן משקין אפילו לאחר שלש שנים נטמא.
ב. ברכות נ"ג ב' עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו כו'. כמה שיעור עכול אמר רבי יוחנן כל זמן שאינו רעב וריש לקיש אמר כל זמן שיצמא מחמת אכילתו אמר ליה רב יימר בר שלמיא למר זוטרא ואמרי לה רב יימר בר שיזבי למר זוטרא מי אמר ריש לקיש הכי והאמר רב אמי אמר ריש לקיש כמה שיעור עכול כדי להלך ארבע מילין לא קשיא כאן באכילה מרובה [כל זמן שיצמא מחמת אכילתו] כאן באכילה מועטת [ד' מילין]. ובודאי שאם יהיו גורמים מיוחדים המזרזים את העיכול לפחות מד' מילין, כגון קפאין או פרוביוטיקה או ריבוי שתית מים או התאמצות אחרי האכילה, הדין ישתנה.
[3] אולי דוגמא לדבר הא דקיימא לן כלי ראשון מבשל וכלי שני אינו מבשל, למרות שלפעמים לפי הזמן שעבר מאז ההרתחה ולפי מיעוט המים יהיה הכלי ראשון יותר קר מהכלי שני, דמכל מקום נקבע דאזלינן רק לפי מנין הכלי. אך הכלל הזה שכלי שני אינו מבשל הוא מוגבל, דהיינו שקלי הבישול מתבשלים גם בכלי שני.
[4] וז"ל- ועוד דמאי שנא שאר מקומות מריאה וושט בשלמא בכרות שפכה איכא טעמא משום דכל שמוליד חוזר להכשרו אבל בעלמא מאי שנא.
[5] אולי דוגמא לדבר לעיל (ט א) טבח שלא בדק בסימנין אחר שחיטה.
[6] וכמו חזקה אשה דייקא ומינסבא דהקילו שיגבר על חזקת אשת איש, משום עיגונא.
[7] כן כתב לי הרב ישראל מאיר לוינגר שליט"א. וגם גבי נקב בריאה שנסתם שאומרים שהסיכון לקרע חוזר במיקום קרוב לראשון גבוה יותר מבשאר איברים, פרופ' אחד אסברה לי, דהסיבה לא בהכרח חולשת הצלקת אלא אותה בעיה אשר גרמה להתנקבות מלכתחילה. דיש בפסגת הריאה ציסטות, כיסי אוויר, בלונים זעירים, עם דופן דקה, ואלו עלולים להתנקב בתנאים של שינויי לחץ ובנסיבות אחרות. אז זה לאו דווקא שחוזר קרע בצלקת הקודמת, אלא ציסטות חוזרות ומתנקבות. עכ"ד. וקשה לומר שגם כוונת הגמרא כן, דהנקב הראשון שנסתם הוא רק גילוי מילתא שקיימים אצלו בריאות בועות, והוא טריפה מחשש שינקבו.