אלול ט' אלול - יומא דהילולא של רבי צדוק הכהן מלובלין (1 צופה)

[אחד יחיד]

נפטר בט' אלול תר"ס.

הערך עליו במכלול:

רבי צדוק הכהן מלובלין – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

רבי צדוק הכהן אמר, ידוע שבני אדם יכולים להתנסות בשני נסיונות. נסיון העוני ונסיון העושר, קשה לעבוד את הבורא במצב של עוני, אבל גם קשה לעבוד את הבורא במצב של עושר, העשירות והעניות שניהם מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו, איזה נסיון קשה יותר, הכריעה כבר התורה באמרה (בפרשת האזינו) "וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כסית" ויאה עניותא ליהודאי.

 

[אחד יחיד]

כתב בקומץ המנחה לרבי צדוק הכהן מלובלין (ח"א אות י) בביאור מחלוקת בית הלל ובית שמאי בכל מקום, שיסודה הוא כמבואר בזוהר (פר' פנחס דף רמה ע"א) שב"ש מקורם ושורשם הוא ממידת הגבורה והדין, ולכן לפי שיטתם יש לנהוג לחומרא בכל דבר עד לקצה האחרון האפשרי, אמנם בית הלל הם משורש מידת החסד והרחמים, ולכן בדרך כלל דעתם היא להקל.

 

[אחד יחיד]

רבי צדוק הכהן, הכהן הגדול מאחיו, חיבר עשרות חיבורים בנגלה ובנסתר, והיה בעל ראש חריף מאין כמוהו. הוא חישב את עתיו ורגעיו בדקדוק בצורה נפלאה. לפני ראש השנה היה רושם בפנקס את כל סדרי הלימוד שלו לפרטים למשך השנה הקרובה כולה.

באחת השנים נכנס לביתו בראש השנה באיחור של כעשרים וחמש דקות ואמר: "נראה שהשנה לא נוכל לאכול את האפיקומן לפני חצות".

סובביו לא הבינו את דברי ההייליגער רבי צדוק. והוא הסביר, כי סדר יומו תוכנן בקפידה. משהגיעה ההפסקה נכנס לחדר במטרה ללמוד ולשנן את הכוונות הראויות בתקיעת שופר, והנה נשמעו דפיקות בדלת. תחילה חשב לא לפתוח, אך כאשר הנוקש לא חדל מדפיקותיו פתח.

אל החדר נכנס יהודי וביקשו: "רב'ה, הלב שלי שותת דם. אני רוצה שהרב'ה ישמע אותי".

ר' צדוק רצה תחילה לדחותו לזמן מאוחר יותר, הרי מוכרח הוא להתכונן לתקיעת שופר. אך הוא התבטא: "הייתה לי סייעתא דשמיא שלא אמרתי לו את המילים האלו, אלא הכנסתיו ושמעתי אותו".

שיחתם ארכה עשרים וחמש דקות, "ועל כן מעכשיו עד אפיקומן כל הפנקס שלי נדחה בעשרים וחמש דקות".

ורבי צדוק הסביר: "בראש השנה מבקשים אנו 'זכרנו לחיים, כתבנו לחיים'. אם חלילה לא הייתי שומע אותו, והייתי מבקשו לבוא ליום המחרת, כשהייתי מבקש מהקדוש ברוך הוא בתקיעת שופר שישמע סדר מלכויותינו היו אומרים לי משמים: ר' צדוק, אולי מחר נאזין לך, כפי שאתה אמרת ליהודי…"

אנחנו מבקשים מה' "עננו ה', עננו", מתחננים אנו "יהיו לרצון אמרי פי", "תקבל ברחמים וברצון את תפילותינו"… יש לנו עצה נפלאה – בזה שנשמע את זולתנו נזכה שמשמים ישמעו אותנו.

(מתוך: כבודם של ישראל)

 

[אחד יחיד]

בתורה מתוארת עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, אשר אחד המרכיבים החוזרים ונשנים בה הוא הטבילה לפני כל חלק בעבודה, וכפי שפירשו חז"ל שהיה הכהן הגדול טובל בכניסתו לעבודה, וכן בכל פעם שהחליף את מקום עבודתו בין פנים המקדש לעזרה, ובסך הכל היו חמש טבילות ביום זה.

בשו"ת תפארת צבי להגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין כותב שמצאנו בתורה טבילה לשלוש מטרות: האחת - טהרה מטומאת הגוף, כגון טומאת מת ושרץ; השניה - טהרה מטומאת הנפש, וזוהי טבילת הגר כשמתגייר; והשלישית - תוספת קדושה, וזוהי טבילת הכהן גדול ביום הכיפורים, וכן - לפי דעה אחת בגמרא - חובת הטבילה של כל אדם הנכנס למקדש. ואכן כך כתב החזקוני בפרשתנו, על טבילות הכהן הגדול: "דרך ארץ לעובד לפני המלך, לרחוץ את בשרו ולטהר עצמו בכל פעם".

ומוסיף רבי צדוק וכותב כי אומנם הטבילה לכבוד קדושת המקום אינה קיימת בזמן הזה, שבית המקדש חרב בעוונותינו, אך יש לה 'ענף' הקיים גם בזמננו, והוא - הטבילה לכבוד קדושת הזמן, דהיינו הטבילה בערבי שבת ויום טוב לכבוד קדושת היום הנכנס. ומאריך שם בדברים להראות בדברי חז"ל והגאונים, את שורש מנהג הטבילה בערבי שבת ויום טוב.

 

[אחד יחיד]

טעם נפלא מדוע מעשר הוי סגולה לעשירות, כתב הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין (קומץ המנחה ח"ב אות י), דמה שאמרו "עשר תעשר בשביל שתתעשר", דכאשר מנצח תאות העושר על ידי מעשר וחלוקה לעניים, שאינו חפץ כלל בעושר, על ידי זה יוכל להשיג עושר, על דרך כל הבורח מן הגדולה – הגדולה בורחת [רודפת] אחריו.

 

[אחד יחיד]

כתב הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע (רסיסי לילה, אות נ"ב):" ראש ברכות התפילה בשנים עשר אמצעיות, שהן בקשת צרכים, הוא חנינת הדעת, שזהו ראש ועיקר כל צרכי האדם בעולם הזה, ולכך נברא להשכל וידוע אותו יתברך, וזהו על ידי התורה, אלא דהא בלא הא לא סגי, כמו שאמרו בנדה (דף ע' ע"ב) דאף שירבה בישיבה צריך גם כן לבקש רחמים ממי שהחכמה שלו. והיינו דזהו עיקר החכמה דישראל, כשמכירים שהכל מהשם יתברך, וגם החכמה מה' יתברך ד'יהיב חכמה לחכימין'".

 

[אחד יחיד]

שבת חזון היא עת רצון גדולה. שכמו שבזמן מנחה של שבת קודש, מפני שהיא עת דין, השבת קודש מהפכת הדין לרחמים, ולכן זהו זמן רעוא דרעווין – כך כל השבת קודש הזה, ע"י שהזמן הוא עת דין, כל השבת קודש היא בחינת רעוא דרעווין (רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע).

 

[אחד יחיד]

נולד בכ"ג שבט ה'תקפ"ג בקריזבורג (ליטא).

מילדותו התפרסם כעילוי ובגיל 13 סיים ללמוד את כל התלמוד הבבלי. לאחר שנפגש עם אדמו"ר רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצה שקד על לימוד החסידות ובשנת ה'תר"ג עבר להתגורר בלובלין.

סרב להצעת אנשי הקהילה לתמוך בו כלכלית והתפרנס מחנות קטנה שאשתו פתחה. נהג ללמוד בקול רם ובעמידה ולא הפסיק את הלימוד אלא לעניין של פיקוח נפש.

למרות הפצרות אנשי הקהילה סרב לשמש כרב בעיר לובלין וזוגתו תמכה בסירובו למרות שהיו עניים מאוד כדי שיוכל להמשיך לשקוד על לימוד התורה. לאחר פטירת ר' לייבלי אייגר מלובלין בשנת ה'תרמ"ח מונה לאדמו"ר בעל כרחו ושנה לאחר מכן זוגתו נפטרה. בשעת הלוויה ביקש ממנה מחילה ולחש לה 'חצי מן העולם הבא שלי אני נותן לך, כי ממך כל תורתי'.

הזהיר שיהודי אינו צריך להתיאש משום דבר - היפלא מה' דבר? אין לחקור למה ה' עשה כך, ה' יכול לעשות הכל וכל בניין עם ישראל מיוסד על אברהם ושרה שבגיל מאוד מבוגר ולאחר שנים רבות הולידו את יצחק.

לא זכה להוליד ילדים ובשנת ה'תר"ס השיב את נשמתו ליוצרה.

 

[גרינפלד]

בסוגיא העוסקת בחילוקי הדעות שהיו בין שמאי והלל ותלמידיהם, האם לגזור גזירות מסויימות מחמת החששות המוזכרים בגמרא, ומבואר שם, שבאותו יום שבו היו תלמידי בית שמאי הרוב, והיה בידם לפסוק את הדין כשיטתם, גזרו י"ח דברים.

הגמרא מתארת את מה שאירע באותו היום: "נעצו חרב בבית המדרש, אמרו, הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. וגזור שמאי והלל ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו גזור וקבלו מינייהו".

ראשית, נציין כאן דבר מופלא, עמוד זה, מסכת שבת דף י"ז עמוד א', נלמד השבוע בסדר הלימוד "העמוד היומי" שנקבע על ידי "דרשו", ביום שלישי בשבוע, שהתאריך שלו הוא ט' אדר. יום זה, הוא היום שבו נחלקו בית שמאי ובית הלל, וכפי שהוזכר הדבר בשו"ע (או"ח סי' תקפ סעיף ב) בו נכתבו רשימת הימים שבהם אירעו צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם, היום האחרון ברשימת ימים אלו, הוא יום ט' אדר, שבו נחלקו בית שמאי ובית הלל.

ידוע מרבותינו האחרונים, כי מאורע בו ללא תכנון מראש נקלע הלימוד בסוגיית הגמרא בדיוק ביום השייך לענין זה, הוא סימן ואות לכך שלימוד זה רצוי לפני ה'. גם מרן רבן של ישראל הגר"ח קניבסקי זצ"ל, שהיה לו סדר לימוד קבוע לכל הש"ס במשך כל שנה, סיפר כי בכמה וכמה תאריכים במהלך השנה היה מזדמן לו לפי סדר לימודו ללמוד ביום מסוים הלכה השייכת לאותו יום. והוא הביע קורת רוח מכך, שהדבר מראה שתוכנית לימוד זו רצויה בעיני השי"ת.

ב"ה גם אנו זוכים עתה במסגרת העמוד היומי ללמוד ביום זה את העמוד המדבר על מה שאירע באותו היום בדיוק, ולראות בכך סימן שתוכנית לימוד זו מקובלת ורצויה בשמים, וכמובן הדבר יכול לחזק אותנו להמשיך את לימוד "העמוד היומי" בקביעות כפי הסדר שנקבע בברכת גדולי ומאורי הדור שליט"א.

וכעת, נתבונן בדברי הגמרא שלמדנו, דברים הדורשים ביאור רב, ונראים לכאורה סתומים וחתומים.

תחילה יש להתבונן, מה פשר הצער הגדול כל כך במה שפסקו כדעת בית שמאי, עד כדי שדימו חז"ל יום זה שבו הכריעו כדעת בית שמאי, ליום שנעשה בו העגל רח"ל, הרי לפני ההכרעה ישבו חכמי ישראל ודנו בדבר, ואם שקלו והבינו שכך יש לנהוג, והכריעו כך על פי הרוב, הרי מחובתם לנהוג כהכרעה זו, ומה מקום יש לציין יום זה כיום שאירע בו דבר קשה לישראל, ולא עוד אלא שדימוהו חז"ל ליום שנעשה בו העגל.

וביותר יש להתפלא, על כך שיום זה נקבע מאז כיום הראוי לתענית יחידים בגלל דבר זה, מדוע רואים את המאורע כקשה ונורא כל כך, עד כדי שראוי לזוכרו לדורות עולם כיום המועד לפורענות.

היה אפשר להעלות על הדעת, שחומרות אלו שרצו להנהיג בכלל ישראל, הם חומרות קשות שאי אפשר לעמוד בהם, והם עלולות לגרום נזק בהמשך הזמן. אולם לא כך הם פני הדברים, כי אף שמבואר בגמרא שבאותו דור כשגזרו שמאי והלל לא קיבלו הציבור חומרא זו על עצמם, מ"מ לאחר מכן בדור הבא כשבאו תלמידיהם וגזרו, התקבלו הגזירות ע"י הציבור, ולא ביטלו אותם לאחר מכן. הרי ששקלו חכמי ישראל ומצאו שגזירות אלו יכולות להתקיים, ואכן גם הציבור קיבלו אותם עליהם, א"כ מדוע יום זה שבו נגזרה הגזירה הוא יום קשה כל כך.

בנוסף יש להבין מה פשר הדבר המוזכר בגמרא שאף שהושוו שמאי והלל בדעתם והחליטו כפי הכרעת הרוב לגזור את הגזירות הנזכרות בגמרא מ"מ לא קיבלו ישראל מהם, ולא הסכימו לנהוג כן. ורק לאחר מכן בדור הבא, כשבאו תלמידי שמאי והלל ורצו לקבוע גזירה זו, הסכימו הציבור לקבל את הגזירה ולנהוג כן. ויש לעיין כיצד קרה הדבר, הרי רגילים אנו לכך שהדורות יורדים הלוך וחסור, וכיצד אירע כאן שהוכשרו הדורות, שכאשר שמאי והלל עצמם גזרו לא רצו הציבור לקבל את הגזירה, אבל מ"מ קיבלו אותה כאשר נגזרה בדור הבא ע"י תלמידי שמאי והלל.

ביאור נפלא בדברי הגמרא, המיישב קושיות חמורות אלו, חידש הגאון רבי חיים ברנשטיין זצ"ל, בספרו "יקרא דחיי" על התורה (במאמר שבפתיחת הספר על סדר הנהגת הבריאה אות ה).

תחילה הוא מקדים לבאר את המחלוקות המצויות במשנה בין שמאי והלל ותלמידיהם, שבדרך כלל דעת בית שמאי היא להחמיר, כמו בגזירות אלו שבהם הלכו שמאי ותלמידיו לחומרא. ומביא מה שכתב בקומץ המנחה לרבי צדוק הכהן מלובלין (ח"א אות י) בביאור מחלוקת בית הלל ובית שמאי בכל מקום, שיסודה הוא כמבואר בזוהר (פר' פנחס דף רמה ע"א) שב"ש מקורם ושורשם הוא ממידת הגבורה והדין, ולכן לפי שיטתם יש לנהוג לחומרא בכל דבר עד לקצה האחרון האפשרי, אמנם בית הלל הם משורש מידת החסד והרחמים, ולכן בדרך כלל דעתם היא להקל.

ואיתא בספרים (כ"כ האריז"ל בשער מאמרי חז"ל מאמר הפסיעות, וע"ע שער הפסוקים יחזקאל פרק ב, וכ"כ רבי אברהם בן הגר"א בפירושו לברכות קריאת שמע בשם הגר"א, ורבי צדוק הכהן מלובלין בספר פרי צדיק בראשית עניני חנוכה אות ח) שאף שההלכה נפסקה כדעת בית הלל, מ"מ בעולם הבא תהא הלכה כבית שמאי, כי אז תהיה שולטת ההנהגה השייכת למידתם. והטעם לזה הוא, שבהנהגת העולם הזה הוצרך הקב"ה בתחילת הבריאה לשתף את מידת הרחמים למידת הדין, ולולי זה לא היה קיום לעולם, כי לא כל אדם יכול לדקדק על עצמו ולנהוג במידת הדין בכל מעשה ובכל פרט, ולכן כאן ההלכה היא כבית הלל. אבל לעתיד לבוא הלכה כב"ש, כי בעולם הבא אין יצר הרע קיים, ואין צורך לשתף את מידת הרחמים, ועל כן ודאי שם הראוי להתנהג בשלימות היותר אפשרית, ומדת הגבורה ומדת הדין הם המכריעות שם את צורת ההנהגה הנכונה, ולכן בעולם הבא תהיה ההלכה כדעת בית שמאי.

ועפי"ז מבאר הגר"ח ברנשטיין זצ"ל את דברי הגמרא בסוגייתנו, שאותו היום שבו היו תלמידי בית שמאי רבים יותר מבית הלל, והיה הלל יושב כפוף לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והוכרעה ההלכה בין החכמים כדעת שמאי הזקן ותלמידיו, היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. כי היה מקובל ביד החכמים שהנהגת העולם צריכה להיות בשיתוף מידת החסד והרחמים, ואין בידינו להחמיר כל כך על ישראל, כי אין הנהגה זו יכולה להתקיים בעולם לכל אדם בכל זמן. ואף שעצם הגזירות הפרטיות שרצו ב"ש לגזור באותו שעה לא היו קשות כל כך לקיום, וכמו שמוכח ממה שאח"כ קבלום ישראל עליהם ונהגו כן, מ"מ עצם העובדה שבמחלוקת העקרונית בין ב"ש וב"ה כיצד לנהוג, האם ע"פ מידת הדין או ע"פ מידת הרחמים, תוכרע ההלכה כשמאי, ויהיה הלל יושב כפוף לפני שמאי, ויוכרע שיש חובה על כל אדם לדקדק במעשיו ככל יכולתו, היה דבר קשה לכלל ישראל, כי היה מקובל בידי החכמים שאי אפשר שכלל ישראל יעמדו בהנהגה זו ויגיעו לידי קיום שיטה זו של דקדוק וחומרא בכל מעשה ומעשה כפי מיצוי הדין. ועל כן היה קושי גדול לקבוע שתהיה ההלכה כשיטת בית שמאי. עד כדי שנקבע יום זה לישראל לדורות כיום שאירע בו מאורע קשה שראוי ליחידים שבדור להתענות עליו.

ואכן, כך מדוקדק מלשון הגמרא, שעיקר הקושי בגזירות אלו, לא היה מה שקבעו דין בהלכה מסויימת כזו או אחרת, אלא הקושי היה בעצם העובדה שהלל הזקן ישב כפוף לפני שמאי, והתקבלה סמכותו ופסיקתו של שמאי כדעה אחרונה שאין עליה עוררין.

על פי זה, הוא מוסיף ומבאר את מה שאמרו בגמרא שכשגזרו שמאי והלל על פי הכרעת רוב מנין חכמי ישראל באותו מעמד לא קיבלו הציבור עליהם גזירה זו, ורק לאחר מכן התקבלה הגזירה ע"י תלמידיהם, ומפרש שטעם הדבר הוא, שהדור של הלל ושמאי לא רצה לקבל את גזירתם, לא מפאת הקושי הפרטי שבגזירות י"ח דבר, אלא משום שחששו שפסיקת הלכה זו תגרום שינוי יסודי בכל ההנהגה בישראל, שמעתה ייקבע להלכה שיש חובה לנהוג לחומרא ולדקדק בכל מעשה כפי מידת הדין. ואם כי בגזירות פרטיות אלו יכלו לעמוד, מ"מ חששו שתהיה בזה הכרעה כללית לדורות שההנהגה בכללותה צריכה להיות כשיטת בית שמאי, ולכן לא התקבלו גזירות אלו בשעתם כהכרעה במחלוקת שמאי והלל. וממילא, לא היה קיום להכרעה זו שהסכימו לה שמאי והלל, כי גזירה שגזרו על הציבור ולא נתקבלה בשעתה אינה חלה על הציבור. ורק לאחר מכן בדור הבא, אחרי שכבר הוקבעה ההלכה בכללות כדעת בית הלל, שהיא דרך ההנהגה הראויה בעולם הזה, שיכולים הציבור לעמוד בה, והתבטל החשש מפני חשש שינוי ההנהגה הישראלית בכללות התורה, שוב יכלו לקבל תלמידי שמאי והלל לגזור בדור הבא את י"ח הגזירות הללו בתור גזירות פרטיות, ולא כהכרעה בעיקר המחלוקת בין ב"ש וב"ה לפסוק כדעת בית שמאי בעיקר שיטתם, אלא כבר יצאה בת קול ונפסקה ההלכה בכללותה כדעת בית הלל, ולכן אז כבר לא היתה מניעה מלפסוק בפרטים מסויימים אלו כדעת בית שמאי.​

 

[גרינפלד]

מספרים על רבי צדוק הכהן כי את ארוחתו הראשונה ביום היה אוכל רק לאחר שסיים לימודה של מסכת בתלמוד הבבלי, ואז היה מקיים סעודת מצווה לסיום הלימוד. כמו כן, מספרים על הרב כי בשבת היו פניו קרונות בשל קדושת השבת והוא דרש שעות בדברי תורה. מוסיפים ואומרים כי בצאת השבת היה כמתעלף בשל הקושי להיפרד ממנה וכדי להשיב את רוחו נהגו להזליף עליו מי בושם.​

 

[גרינפלד]

הוכיח הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע (צדקת הצדיק, אות ס"ו) שאי אפשר להשיג את השפע המוכן עבורו בלא תפילה, בב' ראיות, א. מאליהו הנביא, שהשי"ת הבטיחו לפני עליייתו להר הכרמל שידו תהיה על העליונה, וינצח את נביאי הבעל, ואעפי"כ הוצרך אליהו הנביא להתפלל 'ענני ה' ענני', ב. ממעשים בכל יום, שאף שבראש השנה כבר נגזר על כל אחד ואחד השפע לכל השנה, עדיין אנו שופכין לפניו שיח בכל יום, כי על אף הבטחת הטובה עדיין חסרה לו התפילה.​

 

[גרינפלד]

'אשרי האיש הלומד תהילים, שהרי ביקש דוד שאמירת תהילים תועיל להציל מדמיוני היצר. וכך פירשו בכתוב: 'יהי לבי תמים בחוקיך': 'אמר דוד, ריבון העולם, כשאני עוסק בחוקיך לא יהיה רשות ליצר הרע להציץ בי, שנאמר: 'הורני ה' דרכך אהלך באמתך'. ונראה פירושו, 'הורני ה' דרכך', אימתי, 'כשאהלך באמתך" (רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו 'צדקת הצדיק').​

 

[גרינפלד]

בעניין ל"ג בעומר
יום מסוגל לזכות לאור תורה: רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו 'פרי צדיק' כותב: "היות וביום זה נתגלו אורות התורה, ביד כל אחד לזכות לאור התורה שבעל פה בו ביום".

יום מסוגל לתשובה ויראת שמים: ה'חידושי הרי"ם' אומר, ומביא את דבריו ה'שפת אמת' זיע"א, כי יום ל"ג בעומר מסוגל לקנות יראת שמים. על כך כתב רבי צדוק הכהן מלובלין על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש, שאף החוטא הגדול ביותר, אם ישוב בתשובה – בשעה אחת יכול לזכות לכל המדרגות. רבי בונם מפשיסחא היה אומר, כי כוח זה של תשובה הוא מיגיעתו של רשב"י בתורה.​

 

[גרינפלד]

רבי צדוק הכהן מלובלין מגדיר את חומש בראשית כ'דרך ארץ שקדמה לתורה'! בהסתמך על דברי הרמב"ן (בהקדמתו לחומש בראשית) שמרחיב בדבריו כיצד כל עניינו ומטרתו של ספר זה הוא להקנות לנו אורח חיים ויסודות באמונה, ולהנחות את האדם בדרכו בעולם הזה.

תיאור הבריאה המופיע בתחילת הפרשה מלמד ומשכיל אותנו את עקרונות האמונה שהעולם אינו קדמון, ושנוצר במחשבה תחילה בידי הבורא לתכלית ברורה.

חטאם של אדם וחוה, חטאו של קין, דור המבול, דור ההפלגה והפיכת סדום, כל אלו חידשו לנו את הענין של גמול על המעשים, שכר ועונש. מי שחוטא וממרה את פי התורה ורצון הבורא נענש. בד בבד עמם התחדש גם המושג של תשובה – "אם תיטיב שאת" (ד, ז), הנהגה של לפנים משורת הדין.

לעומת זאת מי שהולך בדרך התורה והמצוות כפי שהילכו האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב וקיימו את תכליתם בעולם, זכו לברכה ולקירבה אין קץ מהקדוש ברוך הוא, הטעימם מעין עולם הבא, וכרת עמם ברית של אהבת עולם להם ולדורותיהם הבאים אחריהם.

האבות הקדושים טבעו לנו בהנהגתם גם שאר מידות ותכונות טובות; כוח של מסירות נפש; אברהם מול נמרוד וכבשן האש. יצחק שנעקד על גבי המזבח. שמירת התורה של יעקב בבית לבן במסירות נפש. כמו כן הם לימדונו מידת החסד מה היא, מידת היושר והאמת מה היא, ועוד כהנה וכהנה יסודות עצומים, שכל חיינו הרוחניים והגשמיים נשענים ותלויים בהם.

ערכי יסוד אלו מקנה לנו חומש בראשית, וככל שההשקעה בהם רבה יותר כך התוצאות איתנות וחזקות יותר. לכן בשלב זה התורה אינה חוסכת במילים, היא לא מצמצמת סיפורים. כאן היא מרחיבה את הדיבור בצורה מופשטת ובהירה, כדי שכל יחיד ויחיד יוכל להחיות את נפשו, לעמול על הנקודות הטובות, וללמוד את אורחות החיים ואת יסודות התורה והאמונה שמסוגלות להשכיל ולהעצים אותו. כל יחיד לפי אופיו, לפי טבעו, לפי הלך מחשבתו.

וייתכן שזאת כוונת חז"ל במה שאמרו: "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים" (הובא ברש"י כד, מב). לא משום ששיחתן של עבדי אבות חשובה יותר מתורתן של בנים, אלא משום ששיחתן של עבדי אבות היא היא היסוד האיתן עליו עומדת תורת ישראל, ויפה אצל הקדוש ברוך הוא שנרחיב ונעסוק בהם בהרחבה, כי כאמור ביסודות יש להשקיע את עיקר המשאבים.​

 

[גרינפלד]

רבי צדוק הכהן מלובלין אומר שהרחמים שאנחנו מרחמים על בנינו, הם מעט מזעיר מעין הרחמים הגדולים שהקב"ה מרחם עלינו. הוא מסביר שהקב"ה רצה שנדע עד כמה הוא מרחם עלינו ואוהב אותנו, אז הוא האציל לנו ממרומיו מעט מן המעט, משהו שבמשהו דומה לרחמים שהוא מרחם עלינו, וזאת האהבה שאנחנו מרגישים כלפי הילדים שלנו. כדי שנדע מה זה אהבת אב לבנו, ומזה נוכן להשכיל ולהבין כמה גדולה ועצומה אהבתו של הקב"ה אלינו.​

 

[גרינפלד]

מובא בספרים הק' שלדרוך בקשת ביום ל"ג בעומר הוא סגולה להיוושע בבנים, והרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע מביא סימוכין לסגולה זו על פי הפסוק בדברי הימים (א' ח, מ) "ויהיו בני אולם אנשים גיבורי חיל דורכי קשת ומרבים בנים ובני בנים".​

 

[גרינפלד]

כתב השו"ע בהלכות ראש חודש (סימן תכח סעיף א) בענין סדר קביעת המועדים: 'לעולם ביום שיהיה פורים יהיה ל"ג בעומר'.

רמז נפלא לשייכות בין שני ימים אלו הקשורים זה בזה, הביא הגאון הגדול רבי דוד כהן בספרו מזמור לדוד (ח"א עמוד שפא אות ב) ששני ימי אלו הם ימי ההשפעה של תורה שבעל פה, שביום הפורים הרי קבלו את התורה שבעל פה באהבה, והביא מדברי רבי צדוק הכהן מלובלין בשם פרקי היכלות וז"ל: אמר רבי ישמעאל, כך אמר רבי עקיבא משום רבי אליעזר הגדול, מיום שניתנה תורה לישראל עד שנבנה הבית האחרון, תורה ניתנה, אבל הדרה ויקרה כבודה וגדולתה ותפארתה אימתה פחדתה ויראתה, עושרה וגאותה זיעתה וזיותה, עוזה ועזוזה ממשלתה וגבורתה, לא ניתנו, עד שנבנה הבית האחרון ולא שרתה בה שכינה. והתבאר שם שהשורש וההתחלה של כל הגילויים האלו היה קודם בנין הבית שני בנס פורים שמתוכו צמחו הגילויים האלו בתורה שבעל פה.

והנה גם יום ל"ג בעומר הביא רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (ח"ג פט, א), שענינו הוא השפעה של סודות התורה שבע"פ וז"ל: יום זה נקרא 'הילולא דרשב"י' מפני שבו ביום הוא נסתלק, ומשה רבנו ע"ה שהיה שורש תורה שבכתב, ורבי עקיבא היה שורש תורה שבע"פ, ואיתא במדרש 'ובעלי אסופות' – אימתי נטועים דברי תורה באדם, בזמן שבעליהם נאספים מן העולם וכו', וביום שנסתלק רשב"י אז נקבעו דברי תורתו בלב ישראל תלמידיו, ורשב"י היה תלמיד רבי עקיבא, ויום הסתלקותו נקרא הילולא דרשב"י דכל ישראל שבדורו קבלו בלבם את הדברי תורה שלו וכו', ובכל שנה ושנה כשבא יום זה, יכול כל אדם לזכות לפי כוחו להשיג קביעת הדברי תורה שירד ביום זה בתורה שבע"פ, ולכן קבעוהו למועד.

בזה שייך הקשר והשייכות בין יום הפורים לל"ג בעומר ששניהם חלים תמיד באותו יום בשבוע.​

 

[גרינפלד]

המנהג בכל תפוצות ישראל הוא להרבות בשמחה ושחוק בימי הפורים, ויש מקומות שמתאספים ביום הפורים ואחד מן הקהל משמח בדברים במילתא דבדיחותא.

מנהג זה נהוג כבר מתקופת האמוראים, כמו שכתב היעב"ץ בסידורו בענייני פורים (שער יג, ט אות יז) שעניין ריקודין ושאר ענייני שמחה ושחוק שאין בהם חשש עבירה נמצא כבר בגמרא (סנהדרין סד:) וכפירש"י שם. וכן נהגו בדורות הראשונים, כמובא ב"נימוקי יוסף" עמ"ס מגילה (דף ז:) בשם הרמב"ם, שירבה בשחוק ובמילי דבדיחותא שמתוך כך לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

בטעם מנהגם של ישראל כתב הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל בספרו "ליקוטי מאמרים" (אות טז, עמ' עו), לפי שביום זה נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, וכדרך שנאמר בתהלים (ב, ד) 'יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו'.​

 

[גרינפלד]

יש שכתבו שלפי דברי הפוסקים ש'שלום זכר' נחשב לסעודת מצוה, יש להקפיד שלא להזמין מפורשות, וכמו שנוהגים שלא מזמינים לסעודת הברית. וכן מובא בספר 'נוהג כצאן יוסף': "ומנהג פרנקפורט שאין מזמינים לזכר אלא מכריזים בבית הכנסת אחר קדיש של 'במה מדליקין': כל העולם יבואו על ה'זכר' של פלוני". אמנם בספר הזכרונות (מצות מילה פרק ב) לרבי צדוק הכהן מלובלין כתב: "ונראה לי, הואיל ולא נהגו בסעודה גמורה… והואיל ולא נהגו אלא במיני פירות וכהאי גוונא דלא מיקרי סעודה, אין למחות במי שאינו הולך לסעודה זו, כן נראה".​