אלול ו' אלול - יומא דהילולא של רבי יחזקאל סרנא (1 צופה)

[גרינפלד]

השראת שכינה נוספת שניתן לחוש אותה אף היום, היא השראת השׁכינה הקיימת על תלמידי חכמים וצדיקים, גדולי הדור ומאורי האומה. רק הבטה בפניהם הקדושות או השׁהות במחיצתם, נותנת אפשרות לחוש את השׁכינה החופפת עליהם, על עצתם וברכתם, ובמקרים רבים גם את 'רוח הקודש' כפשוטו השׁורה עליהם.

בספר 'דליות יחזקאל' (כב, שיג) הגדיר מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, את העניין כך: "הצדיקים עיניהם של ישראל, עיני העדה, כי גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ועל ידם זוכים לגילוי זה. יש עניינים גדולים שהם תלויים רק בשיקול הדעת, וצריכים לחותם האמת של הקדוש ברוך הוא, ושרי התורה הם שומרי החותם".​

 

[גרינפלד]

סיפר הגה"צ רבי ראובן קרלינשטיין זצ"ל:

שמחת נישואיו של רבי יחזקאל טויב זצ"ל, תלמיד ישיבת חברון, התקיימה בירושלים. הוא התחתן עם בתו של רבי חיים טודרס הרשלר זצ"ל. באותו ערב התקיימה חתונה נוספת בתל אביב, של בחור מהישיבה, והגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל היה אמור לסדר קידושין אצל שניהם, קודם בתל אביב ואח"כ בירושלים.

והנה מחמת עיכובים בלתי צפויים איחר הרב סרנא לבוא לירושלים והחופה התעכבה שעה ארוכה. הכל המתינו לבואו, והוא מתאחר. בין הממתינים הרבים היה גם הגאון מטשעבין – רבי דב בעריש ווידנפלד זצ"ל. שכן רבי חיים טודרס גר בקרבתו כתושב שערי חסד.

רבי חיים לא יכול היה לסבול שבחתונת בתו הוא גורם לרב מטשעבין להמתין ולהמתין. הוא הרגיש מאד לא נעים לעכב כך את גדול הדור. הצער והמתח הרב שהיו מנת חלקו ניכרו היטב בפניו, וגם הרב מטשעבין עצמו שם לב לכך.

לפתע ניגש אליו הרב מטשעבין ואמר לו בחיוך: "אני מבין שראש ישיבת חברון אמור להגיע לחופה… אגלה לך שזו טובה גדולה בשבילי שהוא מאחר. כי מה אני עושה כל היום? יושב בבית ולומד קצת ב"ה, אבל משעמם לי. אין אנשים… וכאן ב"ה הריני יושב בחתונה עם אנשי ירושלים היקרים. יהודי אחד בא ושואל שאלה, יהודי אחר אומר מלה טובה, או ווארט יפה. מצדי, אם ראש הישיבה יבוא עוד שעתיים, טוב לי עוד יותר… כי מה יהיה? מיד אח"כ אלך לביתי ושוב אשב לבד. כעת זה ממש א-מחי-ה"…

לימים סיפר רבי חיים טודרס: "הרב מטשעבין אמר את הדברים בצורה טבעית כל כך כדי להרגיע ולשמח אותי, עד שהיתה שניה אחת שחשבתי שאולי באמת קצת משעמם לו בבית… בכל מקרה, דבריו המרגיעים הורידו את המתח כליל והרוגע והשמחה חזרו ללבי".
​

('ליקוטים וסיפורים נפלאים')​

 

[גרינפלד]

מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ראש ישיבת 'חברון' בירושלים, היה מרבה לחזור בישיבה על דברי הרמב"ן בפרשת יתרו, על דברי הפסוק בתהילים "הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן" – אומר הרמב"ן: כמו שתחילת הפסוק, שנאמר על קריאת ים סוף והירדן, הוא אמת לאמיתה, ולא נכתב בלשון משל ושנינה, שהרי כולנו יודעים שהיתה קריעת ים סוף והירדן, וקרה שינוי הטבע הענק הזה, כמו כן סוף הפסוק – "ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן"- שנאמר על זמן קבלת התורה – הוא אמת לאמיתה, ולא משל ושנינה!

היה ר' יחזקאל זצ"ל חוזר ואומר: תראו איזו שמחה גדולה היתה בעולם! כל ההרים והגבעות בכל רחבי העולם, האוורסט בנאפל, האלפים בצרפת, הרי אורל ברוסיה, יחד עם החרמון והתבור בישראל, פצחו כולם בריקוד אחד ענק ומשותף, פשוטו כמשמעו! 'הורה'! וכן כל הגבעות ברחבי העולם עשו 'טאנץ' אחד גדול מרוב שמחה! לדמיין מה היה בעולם באותו זמן? הידיעה הזו דיה, בשביל לחזק בלבנו את הרצון והשמחה, במה שזכינו שהקב"ה נתן לנו את התורה, ונותן לנו בכל שנה ושנה מחדש את האפשרות לקבל את התורה!​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל ביקר פעם אצל פרופסור גדול לעיניים, ואמר לו כי הגר"א זי"ע אמר שע' בגימטריא שבעים, משום שיש שבעים עצבים בעיניים, והפרופסור ממש נדהם לשמוע זאת, כשהוא מפטיר: "הרי את העצב השבעים גילו רק בשנים האחרונות!", ואילו הגר"א כבר ידע מזה בקדושתו וגדלותו בתורה, לפני כמאתיים שנה.​

 

[גרינפלד]

בלבו של משגיח ישיבת סלבודקא, הגאון הצדיק רבי משה טיקוצ'ינסקי זצ"ל, התעורר חשש שמא אינו מטפל כראוי בבעיותיהם החינוכיות של בני הישיבה, משום שלא למד מעולם את תורת החינוך והפדגוגיה.

פעם אחת ביקר בישיבה ראש ישיבת חברון, הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, והרב טיקוצ'ינסקי שטח בפניו את הרהוריו אודות החסר המקצועי שלו בעבודתו, ענה לו ר' יחזקאל: "האם אתה אוהב את התלמידים? אם הינך אוהב אותם, אינך זקוק ללימוד פסיכולוגיה ופדגוגיה, או כל תורה ושיטה אחרת, כי מי שאוהב את תלמידיו מובטח שיצליח לחנכם ולהגיע איתם להישגים גבוהים ביותר".​

 

[גרינפלד]

בהיותו אך בן 11 שנים נכנס ללמוד בישיבת "אור החיים" בסלבודקא אח"כ למד בישיבתו של הגאון ר' זלמן סנדר כהנא שפירא שבמאלטש וכן ב"כנסת בית יצחק" בסלבודקא ובישיבת טלז, בהמשך שב לסלבודקא והצטרף לישיבת כנסת ישראל בראשותו של הגאון ר' נתן צבי פינקל, ה"סבא מסלבודקא" שהיה מגדולי תנועת המוסר, והפך לתלמידו המובהק. לימים תיאר את השפעתו של 'הסבא' על עיצוב דמותו הרוחנית "הכל ממנו ובלעדו הייתי כעיוור וכחרש, ורק על ידו זכיתי שנפקחו מעט עיני ונפתחו מעט אוזני…" בהמשך נישא לביתו של ראש הישיבה הגאון ר' משה מרדכי אפשטיין, לאחר פטירת חמיו כשעלתה הישיבה לארץ ישראל, וקבעה משכנה בחברון, נבחר לעמוד בראשותה.​

 

[גרינפלד]

הרה"ג רבי שלמה שטרן סיפר לנו מעשה מופלא שהתרחש בישיבת חברון לפני יובל שנים.

יום אחד התדפקו בני זוג מבוגרים, עולים חדשים, על דלת הנהלת הישיבה, בתקופתו של מרן הגר"י סרנא זצ"ל. בני הזוג היה ערירים, ולא זכו לילדים, וכשנשאלו לרצונם, השיבו שהם רוצים לעסוק בנקיון הישיבה, וכשכר על זה תבטיח להם הנהלת הישיבה שבבוא יומם ישתתפו בני הישיבה בהלווייתם. העסקה היתה נראית להנהלת הישיבה, ובני הזוג אכן החלו לעבוד בנקיון בחדרי הפנימייה ובבית המדרש.

ערב אחד התקיימה חתונה לבנו של אחד מראשי הישיבה, ומרבית הבחורים נסעו להשתתף בה, שלא לדבר על צוות הר"מים שכולם נכחו בשמחה. והנה, אחד הבחורים המעטים שנשאר בישיבה שומע שהטלפון במשרד מצלצל כל העת ללא הפסקה. הדבר גרם לו לחשוד שאולי קרה משהו, וכיון שדלת המשרד היתה נעולה, השתחל הבחור למשרד דרך החלון והרים את השפופרת. על הקו היה בעלה של האשה, שהודיע בצער שרעייתו נפטרה, והתכנון הוא שהלווייתה תיערך עוד הלילה, ועל פי ההסכם בינם להנהלת הישיבה, הבחורים צריכים להשתתף בהלוויה.

הבחור היה המום, והודיע לבעל שהישיבה ריקה, ומרבית הבחורים נסעו לחתונה. גם הבעל נכנס להלם, אבל הבין שאין הרבה מה לעשות…

ומה היה הסוף? – האשה שהיתה בחדר - המתים בבית החולים, והכל היו בטוחים שנפחה את נשמתה, החלה לזוז… וגילתה סימני - חיים… מיד השיבוה למחלקת טיפול נמרץ, והחלו שוב בנסיונות החייאה. כך במשך כמה שעות, עד שהיא נפטרה 'באמת'… בינתיים חזרו כל הבחורים מהחתונה, והספיקו להשתתף בהלוויה, כפי ההסכם.

כי כשהקב"ה רוצה שהבחורים ילוו את האשה, הכל מסתדר…
​

(קול ברמה – בטאונה של רמת אלחנן בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)​