תמוז ט"ו תמוז - ה'שאגת אריה' (1 צופה)

[אוהב ספר]

הגה"ק רבי אריה לייב ב"ר אשר גינזבערג, אב"ד מיץ.

בעל 'שאגת אריה'.

נפטר בשנת תקמ"ה

ערכים במכלול-

רבי אריה לייב גינצבורג – המכלול

www.hamichlol.org.il

שאגת אריה – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אוהב ספר]

נחשב לאחד מגדולי הדורות האחרונים, שמש כרב וראש ישיבה במקומות שונים בליטא, והיה ידוע בחריפותו ובפלפולו. בשנת תק"י נבחר לרבה של וולוז'ין, ובה חבר את ספרו המפרסם 'שאגת אריה'. בשנת תקכ"ד עזב את וולוז'ין ונדד בערי ליטא וגרמניה, ובשנת תקכ"ו מנה למרות זקנותו לרבה של העיר מיץ שבצרפת, ובה כהן כרב וכראש ישיבה גדולה עוד כעשרים שנה עד פטירתו בשנת תקמ"ה. מספר שכחדש ימים לפני פטירתו הזמין השאגת אריה את לומדי העיר להשתתף עמו בחגיגת סיום הש"ס, והיה שרוי אז בשמחה עצומה ופניו הקרינו זוהרי קדשה, כשהשתוממו המשתתפים לשמחה יתרה מה זו עושה – כי חלק מהם כבר השתתפו בעבר בסיומי הש"ס שלו –גלה להם, ש'היום זכני השם יתברך לסים הש"ס בפעם האלף'.

 

[אוהב ספר]

שאגת אריה - בהיברו בוקס

טורי אבן - בהיברו בוקס

גבורות ארי - בהיברו בוקס

גבורות ארי יומא - בויקיטקסט

טורי אבן מגילה - בויקיטקסט

שאגת אריה - באוצר הספרים היהודי

 

[אוהב ספר]

רבי אריה לייב היה ידוע בחריפותו העצומה, בעוז הגיונו ובגאונותו. עם זאת, היה מהמתנגדים הגדולים לדרך הפלפול שרווחה באותה תקופה, ובדומה לגר"א, שפעל אחריו, חתר לפרשנות ופסיקה על פי פשוטם של המקורות. מאידך, בישיבתו במינסק לימד על דרך הפלפול והחילוקים ואף נאלץ לעזוב בשל מחלוקת עם רב העיר, ר' יחיאל היילפרין בעל ה"סדר הדורות", שדגל בלימוד על דרך הפשט והבקיאות. לא הכניס לתוך ספריו את הפלפולים שנאמרו בישיבה לחידוד התלמידים, עליהם אמר "כי את הכל ישא הרוח, אין זה אלא הבל ורעות רוח". דן בש"ס ובראשונים מדעתו, בלי להיזקק לפרשנותם של ראשונים ואחרונים. לא היסס להתנגד, לעיתים בחריפות, לעמדות מנוגדות, ואף במקום שנהגו הכל להחמיר הוא לא היסס לפסוק לבדו להקל, אם היה ברור לו שהדבר מותר.

 

[אוהב ספר]

מקובל להניח ששם משפחתו היה גינצבורג. אולם, חוקר היוחסין הרב דובעריש וועבער, מראה כי מדובר בטעות שהשתרבבה כתוצאה מחוסר הבנה של דוד מגיד בספרו "לתולדות משפחת גינצבורג". ראה במאמרו של הרב וועבער "נוספות לתולדות קהילת מיץ", ירושתנו ג (תשס"ט), עמ' שנד–שנו.
כונה כך על שם חריפותו ולמדנותו.

 

[אוהב ספר]

הגאון בעל ה'שאגת אריה' היה גאון עצום, חריף מאוד ותקיף, לא חת מפני איש. הוא חי בדורו של הגאון מוילנא, מבוגר ממנו, ובדבריו הוא מסוגל לחלוק ללא מורא, על הראשונים ועל האחרונים, גם כאלו שחיו מאות שנים לפניו. רוב שנותיו היה גולה ממקום למקום. פעם אחת הוא הגיע לעיר, בה כיהן הרב אדלר כרב העיר. הוא התאכסן בהכנסת אורחים שבמקום, יחד עם כל העניים, וישב ועסק בתורה יומם ולילה.

ויהי בחצי הלילה, בעודו עוסק בתורה, התחוורה לו קושיה עצומה שהייתה קשה לו על דברי הרמב"ם, והוא החל לרקוד ולשמוח על התירוץ שמצא, ממש בבחינת "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהילים קי"ט, קס"ב). העניים שלא הכירו אותו החלו לגעור בו, על שהוא מפריע את שנתם וגרשוהו החוצה.

השאגת אריה ישב ברחוב והמשיך לעיין ברמב"ם לאור הנר עד אור הבוקר. בבוקר בדרכו לבית הכנסת, עבר במקום שמשו של המרא דאתרא, הרב אדלר, שהבחין ביהודי שיושב ולומד, ואף שמע מכמה עניים על מה שעבר עליהם בלילה – כיצד הפריע להם היהודי לישון, וכשהוא רוקד ומוחא כפים על תרוץ שמצא על הרמב"ם. השמש הבין שמדובר בתלמיד חכם מופלג, ומיהר לספר על כך לרב אדלר. כששמע הרב את הסיפור, הבין מיד שזהו ה'שאגת אריה', הנודד ממקום למקום, כבר שנים רבות.

הרב אדלר מיהר לצאת לקראתו, וכאשר ה'שאגת אריה' ראה אותו, בלי שום הקדמות, החל להריץ לפניו את התרוץ שמצא על דברי הרמב"ם, כשכולו אש להבה. רק כשסיים את דבריו, פנה אליו הרב אדלר ואמר לו: "אתמול קבלתי מכתב מהעיר מינץ שבצרפת. הם רוצים שאעבור אליהם, ואהיה שם רב העיר. והנה, קשה לי לעזוב את עירי כאן, אולם יכול אני להציע אותך במקומי. אמסור בידך מכתב המלצה לשבעת טובי העיר מינץ, והם בוודאי יתחשבו בדעתי וימנו אותך לרב העיר".

ה'שאגת אריה' נטל בידו את המכתב, שכר עגלון ויצא לדרך. ה'שאגת אריה', שהיה מגודל שיער ופניו כלהבות אש, ישב בעגלה מאחור ועסק בתורה. לפתע הבחין כי העגלה לא נוסעת. מה יש? מה קרה? שודדי דרכים עצרו את העגלון, בידם כלי נשק והם מבקשים לעלות לעגלה ולשדוד את כספם של הנוסעים. העגלון ניסה לשכנע אותם כי מאחור יושב איש עני, בלי פרוטה בכיס, אבל הם התווכחו אתו, וביקשו לעלות לעגלה.

ה'שאגת אריה', שלא הבין למה העגלה לא נוסעת, פתח את החלון, ראה את השודדים, והחל לשאוג: "תסתלקו מפה! אנחנו צריכים עכשיו לנסוע! חבל על כל רגע!". השודדים הסתכלו על הדמות שלפניהם, דמות אריה שואג, ומרוב פחד זרקו את כלי הנשק מידיהם, וברחו מן המקום. כך יכלו השניים להמשיך בדרכם למחוז חפצם.

כשהגבאים וראשי הקהל ראו את ה'שאגת אריה' הם החלו להתלחש ביניהם: "חשבנו שיבוא לכאן רב צעיר, שיוכל להיות לנו לרב שנים רבות, והנה הגיע זה, למלאות לנו את בית הקברות, כאילו הוא חסר"… ה'שאגת אריה' קלט את ההתלחשויות ואמר כי הוא יתייחס לכך, בדרשה שיישא בפני כל הקהל בליל שבת בבית הכנסת המרכזי.

היה זה בפרשת ויגש. ה'שאגת אריה' פתח את הדרשה בשאלה:

בפרשת השבוע, פרעה שואל את יעקב: "כמה ימי שני חייך?". יעקב משיב לו בדרשה שלמה: "ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם". לכאורה קשה: יעקב! שאלו אותך בן כמה אתה? תענה קצר ולעניין: מאה ושלושים. מה זה כל הדרשה הזאת "מעט ורעים היו ימי שני חיי וכו'"?

אלא, באר ה'שאגת אריה', צריך להבין מדוע פרעה שואל את יעקב "כמה ימי שני חייך"? וכי יעקב צריך למלאות טופס נוכחות, עם גיל ותעודת זהות? אלא, שלפרעה הייתה כוונה עמוקה בשאלה. הוא ראה שמיד עם הגיע יעקב למצרים הרעב פסק, המים של היאור עולים לקראתו, מתחיל שפע! פרעה רצה, אפוא, לדעת בן כמה יעקב, כדי לשער כמה זמן הוא עוד יחיה, וימשיך השפע במצרים. פרעה היה מודאג מכך שיעקב מבוגר מאוד והשפע הזה לא ימשך זמן רב.

יעקב, שהבין את כוונותיו, השיב לו: אל תדאג! אמנם אני נראה זקן. אבל זה רק מכיוון ש"מעט ורעים היו ימי שני חיי", אבל באמת איני זקן כל כך מופלג, ובע"ה אוכל להיות במצרים שנים רבות. "אף אני", סיים ה'שאגת אריה' את דבריו, "אמנם נראה אני זקן, אך אל לכם לחשוש. באמת אינני זקן כל כך כפי שאני נראה. כל חיי נדדתי ממקום למקום ולכן נראה אני כפי שהנני נראה, אך בע"ה אוכל להיות כאן רב עוד שנים רבות, בדיוק כמו יעקב אבינו". דבריו התקבלו על לב כולם, ואכן מינו אותו לרב המקום.

(מתוך הספר דורש ציון- בראשית)

 

[אוהב ספר]

כאמור, ה'שאגת אריה' היה בבחינת "אריה שאג מי לא יירא". הוא לא פחד לחלוק על גדולי הראשונים, על מפרשי התורה והש"ס. עם התמנותו לרב במינץ, הוא התנה עם פרנסי הקהילה שיקצו לו חדר מיוחד, ספריה, עם כל הספרים שיצאו על הש"ס. למרות שבאותה עת ספרים היו דבר יקר ערך, הם ניאותו לקיים את תנאו, ורכשו עבורו את כל הספרים שביקש. בצעירותו, היו הספרים יקרי המציאות. לאף אחד לא היה ש"ס שלם בבית. למי שהיו שניים או שלושה כרכים מהש"ס- היה נחשב לעשיר גדול.

היתה אישה אחת שהתחתנה עם בעל ממשפחה עשירה, והיא התנתה עמו שהיא מסכימה להינשא לו בתנאי שירכוש לביתם החדש ש"ס שלם! הבעל כיתת רגליו ממקום למקום, כאן השיג את הכרך הזה, ושם את הכרך הזה עד שלבסוף עלה בידו להשלים את הרכישה, והוא אכן קנה, בהון תועפות, את כל כרכי הש"ס.

האישה הייתה מנהלת גמ"ח: "גמ"ח ש"ס". כל מי שהיה צריך לעיין באיזושהי מסכת, היה בא לביתם ושואל את הכרך לתקופה קצרה. גם ה'שאגת אריה' היה מגיע מידי פעם, ושואל את אחד הכרכים. האישה, בהבחינה בגדלותו, אמרה לו באחת הפעמים: "כבודו לא צריך לטרוח, ולבזבז זמן יקר, לבוא לביתנו על מנת לשאול כרך מן הש"ס. כבודו יכול לשלוח מישהו, לומר לו איזה כרך הוא צריך, ואני כבר אביא לו את הכרך המבוקש לבית המדרש".

וכך אכן נהג ה'שאגת אריה'. כל אימת שהיה נזקק לכרך מסוים היה שולח מישהו אליה, והיא היתה מביאה לו את מה שביקש. ה'שאגת אריה' ברך אותה, שבשכר זה תזכה לשני בנים, האחד שלא יצטרך לש"ס, כי ידע את כולו בעל פה, והשני שידע לפלפל, להקשות ולתרץ, על כל מה שכתוב בש"ס. ואכן ברכתו של ה'שאגת אריה' התקיימה, והאישה זכתה לשני בנים: הראשון – רבי חיים מוולוז'ין שהיה בקי בש"ס, וידע את כולו בעל פה, והשני – אחיו, רבי זלמן מוולוז'ין, שהיה חריף גדול.

(מתוך הספר דורש ציון- בראשית)

 

[אוהב ספר]

שער דפו''ר של ספרו-

 

[אוהב ספר]

תולדותיו מלקטים ומסודרים-

https://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=56832#p=772&fitMode=fitwidth&hlts=&ocr=%D7%A9%D7%90%D7%92%D7%AA%20%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94

 

[אוהב ספר]

סיפר הגרב"צ פלמן זצ"ל-

ה'שאגת אריה' עשה הרבה שנים גלות, הוא לבש בגדים פשוטים כדי שלא יכירו אותו, והיה נודד מעיר לעיר, ובכל עיר היה ישן בבית הכנסת ומתנהג כאחד מהעניים. באחד ממסעותיו הגיע לווילנא. הגאון מווילנא ראה אותו ומיד זיהה אותו, והכיר שאדם זה אינו ככל העניים אלא מדובר בגאון ה'שאגת אריה'. כאשר שני גאונים כאלו נפגשים ומדברים ביניהם, אין צורך לומר שהדיבור הוא בדברי תורה, וכך שניהם עמדו זמן רב ודיברו בלימוד. לא קשה לתאר מה היה באותו זמן, בוודאי היו שם קולות וברקים עד השמים, כאשר השאגת אריה מוכיח בפלפוליו כשיטתו, הגאון בגאונותו מוכיח כדבריו, ובפרט שדרך לימודם שונה. בטח היה שם ששון ושמחה עם ויכוחים סוערים בלימוד, עד שהגיעו לעמק השווה. לאחר שסיימו לדבר בלימוד, הזמין הגאון את השאגת אריה לאכול אצלו את סעודת ליל שבת.

אמר לו השאגת אריה, שהוא קיבל על עצמו שכאשר הוא בגלות ואינו נמצא יחד עם אשתו, שלא לאכול בשולחן שיושבת שם אשה, ולכן הוא מוכן לבוא לאכול אצל הגאון בליל שבת, אבל בתנאי שלא תשב אשה על יד השולחן. (הוסיף הגרב"צ בהתפעלות 'תראה מי זה השאגת אריה, כזה קדוש! כזה טהור! הוא היה בגלות, מופקע מכל תענוגי העולם הזה, וכאשר הגאון בכבודו ובעצמו מזמין אותו לאכול על שולחנו, הוא מסכים לוותר על התענוג הגדול הזה, אם יושבת על השולחן אשה. ובאיזו אשה מדובר? באשת הגאון, שהיא בעצמה היתה צדקת גדולה, והראיה שהגאון בעצמו ישב בשולחן שבו היא יושבת').

אמר לו הגאון: 'בליל שבת זה הזמן היחידי בשבוע שבו אני יושב בשולחן יחד עם האשה, ולכן אני צריך לשאול אותה אם היא מסכימה השבת לא לשבת על יד השולחן בשעת הסעודה, אני לבד לא יכול להסכים לדבר הזה', (ושוב הוסיף הגרב"צ בהתפעלות: 'תראה מי זה הגאון, עד שיש לו הזדמנות לשבת בסעודה יחד עם השאגת אריה ולדבר בלימוד, ולא סתם לימוד, אלא לימוד עם השאגת אריה, ומי יכול לתאר איזה חידושים מופלגים עתידים להתחדש אז בסעודה! ובכל זאת אם זה על חשבון האשה – אז אין שום חשבונות, דבר ראשון צריך לשאול את האשה…) הגאון שאל את אשתו, והיא ענתה שהיא לא מוכנה לכך! כל השבוע היא לא רואה את הגאון, הוא יושב בחדרו ספון וטמון בתורה, ופעם אחת בשבוע יש לה את העונג לראותו – בסעודת ליל שבת, על התענוג הזה היא לא יכולה לוותר בשום מחיר…

(מתוך "שלמים בציון" סוכות תשע"ז)

 

[אוהב ספר]

לשאגת אריה היה יהודי פשוט המשרתו במסירות נפש גדולה ולא רצה שום תשלום עבור כך, אלא השכר ששימש את הרב זה היה ההנאה שלו והזכות הגדולה. עד שהגיע יום ועמד להפטר מן העולם, ניגש לשאגת אריה ואמר לו, "כבוד הרב אתה יודע שעזרתי לך באמונה ובמסירות נפש, כמו שאתה יודע יש לי בן ואין מי שישמור עליו לאחר פטירתי אני רוצה שתיקח אתה אותו ותגדל אותו לתלמיד חכם. אמר לו ה'שאגת אריה', אל תדאג אתה עשית את שלך אני יעשה אני שלי. וכך באמת לקח אותו תחת חסותו, הילד הזה היה כשרוני כולם דברו עליו.
עד שיום אחד הגיע ה'שאגת אריה' לביתו ולא מצא את הילד פשוט נעלם, כל העיירה התחילו בחיפושים ולא מצאו אותו בית אחר בית. ה'שאגת אריה' היה בצער גדול, הילד הזה תחת חסותו. עד שיהודי אחד מהקהל גילה שיש בהעיירה בית נוצרי והתברר שהם לקחו את הילד בגלל ששמעו על כשרונותיו, והילד נמצא שם. ה'שאגת אריה' בכה בכיות נוראיות עד שנרדם, כשקם ביקש שיקראו לאחד היהודים מהעיירה שהיה תופר את הבגדים חליפות לנזירים והיה כמו בן בית אצלם.

אמר לו ה'שאגת אריה' יש לי בקשה מלפניך, הילד הזה שנעלם אני התחייבתי לאבא שלו שאני ישמור עליו ויגדל אותו, ואני יודע שהוא נמצא במנזר והראו לי בחלום איפה בדיוק הוא נמצא, בכניסה בצד שמאל יש חלון והילד יושב שם וכל יום לומד תורה בעל פה, לא מפסיק ללמוד. צד שמאל של הדלת יש חלון ואתה תלך בשעות שלא יהיה בעיה ותיגש לילד ותאמר לו שאני שלחתי אותך. הילד בטוח יחשוב שזה שקר ועוד אחד רוצה לחטוף אותו, לכן אני יתן לך סימן שהסוגיה האחרונה שלמדנו כך וכך ובזה הוא יאמין לך, ולאחר שתוציא אותו משם תיקח אותו לישיבה מסוימת בעיירה אחרת.
אמר לו ה'שאגת אריה' אם תעשה את העבודה הזאת אחרי מאה עשרים שנה אתה תקבר לידי, אבל בתנאי שאתה לא תספר את זה לאף אחד עד יום מותך.
וכך הלך התופר בדיוק בזמן שאף אחד לא ראה אותו דיבר עם הילד ולקח אותו לאותו ישיבה שהרב ביקש. למחרת כולם במנזר השתוללו לאן נעלם הילד הלכו וחיפשו בכל הבתים בעיירה וגם בביתו של הרב ולא מצאו את הילד.

הגיע יום פטירת ה'שאגת אריה' כולם היו בצער גדול, לאחר הקבורה בצד שמאל של הקבר היה ריק. לאחר תקופה כשהגיע יום פטירת התופר ביקש שיקברו אותו ליד ה'שאגת אריה' וכתב את כל הסיפור על שהציל את הילד. אבל החברא קדישא חשבו שהוא השתבש לא התייחסו אליו. אמר להם אני נשבע לכם שכך היה ונפטר מן העולם, אבל עדיין הם לא התייחסו אליו שמעלה מאוד גדולה להקבר ליד ה'שאגת אריה' ודבר זה אינו פשוט. והנה באותו יום של ההלוויה היו גשמים ושיטפונות ומחמת כך לא יכלו להמשיך ללכת למקום הקבורה ואמרו שהקבר הראשון שיגיע שם קוברים אותו כי אי אפשר להמשיך בגשם הזה.
וכך קברו אותו בחשוך ובגשמים והלכו כל האנשים בחזרה לביתם. בבוקר התברר שקברו אותו ליד ה'שאגת אריה' והיה רעש בכל העיר וכולם היו בשמחה על עוצמת ההבטחה של ה'שאגת אריה'.

 

[אוהב ספר]

בעיר וולוז'ין גר גביר גדול בשם רבי יצחק, שהיה מפרנסי הקהילה. לצורך מסחרו היה נודד הרבה ברחבי העולם. תמיד כששב ממסעות אלו נהג לתת לאשתו מתנה נאה כפיצוי על נסיעותיו.

יום אחד, לפני שיצא לדרכו, בקשה ממנו אשתו שהייתה צנועה וחכמה, שבמקום המתנה שמביא לה תמיד כשחוזר, מעדיפה היא שיקנה לביתו ש"ס בבלי שלם. כידוע, בימים ההם ש"ס שלם היה יקר ונדיר מאין כמוהו. הסכים ר' יצחק לדברי אשתו, וחזר לביתו עם ש"ס שלם. אמנם הכריכות היו שונות לא מאותו דפוס ולא באותו גודל, אך הש"ס היה שלם בכל חלקיו! כדי לא להחזיק טובה לעצמם החליטו רבי יצחק ואשתו, שישאילו את כרכי הש"ס לכל מי שחשקה נפשו בלימוד התורה.

מהר מאד התפרסם הדבר בעיר, וכל בן תורה שרצה ללמוד בו היה ניגש לביתם של בני הזוג וביקש כרך מן הש"ס בהשאלה. כאשר גמר אותו אדם ללמוד, שב במהירות לבית הגביר וקיבל תמורתו כרך אחר מאלו שהיו מצויים אותה שעה בביתו. מאחר ורבי יצחק היה עסוק תדיר בנסיעותיו, מינה את אשתו שתנהל את ה'ספריה' הביתית. אצלה היו מפתחות האוצר, והיא הייתה ממונה על רישום שואלי הספרים.

לימים, הגיע לעיר הגאון הגדול בעל ה'שאגת אריה'. הרב התבודד באחד מבתי המדרש שבעיר ושקד בהתמדה רבה על לימודו. גם הוא שמע על ה'ספריה' היקרה שיש בעיר, ומידי פעם נכנס לבית הגביר ר' יצחק, כדי ליטול אחד מכרכי הש"ס והיה משיב את הכרך שהיה ברשותו.

אשתו של ר' יצחק הרגישה שלפניה עומד אדם גדול מגדולי ישראל ממש. ובאחת הפעמים שהזדמן לביתה, אזרה עוז ואמרה לו: "אל לו למר להטריח את עצמו לבוא לביתנו כל פעם, כדי להחליף מסכת במסכת, ביטול תורה הוא! אני אשלח את אחד ממשרתיי בכל בוקר למקום לימודו של הרב, והוא יביא לכבוד הרב את הגמרות הנחוצות לו, לצורך לימודו".

וכך היה. הסידור הזה נמשך תקופה ארוכה. כשנאלץ לעזוב את העיר ניגש אליה ובירכה: "אני מברך אותך שיוולדו לך שני בנים אשר יאירו את עיני ישראל, כיוון שאפשרת לי ללמוד מן הש"ס שברשותך. בן אחד יזכה להקהיל קהילות ברבים, וילמד את צעירי ישראל את הש"ס. ואילו הבן השני לא יצטרך לש"ס, אלא יזכה לדעת את התורה כולה בעל פה".


כעבור זמן, אכן נתקיימה ברכת הצדיק, והאישה ילדה שני בנים שהאירו את עולם התורה ומורשתם משפיעה עד היום. בן אחד היה הגאון רבי חיים מוולוז'ין, שהקים את הישיבה הראשונה, הלא היא ישיבת וולוז'ין, ובנה השני היה רבי זלמל'ה, שהתעלה מעל כל בני דורו כמעט, בידיעת התורה כולה בעל פה.

כמה גדול הוא כח ברכתם של צדיקים שהוא בבחינת 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים'. עוד ניתן ללמוד מכך מהו השכר העצום של אהבת תורה וטרחה למען לומדיה.