ענין מיוחד היה, בנסיעתו בכל שנה אל קבר אביו ביאס. נשתמר לנו תיאור מלא, מעדותו של ר' ברוך בלומנפלד, מזקני חסידי שטפנשט. (נתפרסם במסילות, גליון כ"ח, ניסן תשנ"ח).
"כל שנה, ביום שני שלאחר 'שבת מברכים' – חודש כסליו, היה הרב משטפנשט, רבי אברהם מתתיהו, נוסע ליאסי, לרגל היא"צ של אביו רבי מנחם נחום, בנו הרביעי של מרן הסבא קדישא מרוז'ין זיע"א, שנטמן ביאסי. נסיעה זו של רבינו לשם, היתה מלווה ברעש גדול. בכל מקום אשר דבר הרבי ושמעו מגיע, צהלה ורינה להמוני החסידים, שאגב נסיעה זו, זכו כי פמליית הצדיק תעבור דרך עירם. ביאסי היה לחסידי שטפנשט, בית מדרש מפואר במרכז העיר".
וכה היה סדר מסלולם:
"לפנות ערב היה מגיע לסוליצא".
"יהודי שטפנשט היו מלוים את הרבי בראשית הדרך, ואילו כעשרה ק"מ לפני העיירה סוליצא, היו כבר ממתינים שם יהודי העיר, לקבלת פנים, טרם הגיעו לעיר. רבים, רבים, השתרכו ברגל ובעגלות, למקום קבלת הפנים, וכן באו לקראת הרבי, חסידים רוכבים על סוסים ולבושים במדי צבא, כלגיונו של מלך. עד צהרי יום רביעי, נשאר הרבי בסוליצא, אשר הפכה פניה לכבוד הביקור וכל חיי העיירה נסובו סביב הרב ואכסנייתו".
"ביום רביעי בצהריים, יצאה שיירת הרבי ל'פרומושיקה', מרחק שעתיים נסיעה מסוליצא".
"בחצי הדרך, כבר ממתינים יהודי פרומושיקה, לקבל את פני הרבי בתופים ובמחולות ובקול רעש גדול. במקום זה שהה הרבי רק יממה אחת, היינו עד יום חמישי בצהריים, אך היממה הזו נתנה את אותותיה בעיירה, במשך שנה שלימה! ביום ה' בצהריים יצא הרבי להארלוי, המרוחקת 18 ק"מ מפרומושיקה. הדרך כולה היתה סואנת ומליאה ביהודים מפרומושיקה ומהארלוי, שליוו את הרבי ופמלייתו החשובה, ואפילו גויים מאצולת הארץ, כל האינטליגנציה החברתית, ראשי העיר והמשטרה וכו', היו בין מקבלי הפנים. הרבי בירך לשלום, באורך רוח, לכולם, הן לבני ברית והן לשאינם, והיה נשאר בהארלוי לשתי שבתות".
"לפני בית האכסניא של הרבי, היה נמצא משמר כבוד של המשטרה, יום ולילה, כאות הוקרה וכבוד, וגם כדי לשמור על הסדר של הציבור הגדול שהיה מגיע לאכסניית הרבי. מעניינת התייחסותו של הרבי לאותם שוטרים, שהיה מחלק מטבע כמתנה, למשמר, בכל פעם שהיה יוצא מהבית לתפילת שחרית, והשוטרים היו משתדלים להיות בדיוק באותה שעה במשמרת, כדי לזכות במתנת ידו".
"מהנהגתו של הרבי אז, זכורה לי במיוחד העובדה, כי הוא עצמו מעולם לא חילק שיריים. בעת עריכת השולחן בליל שבת קודש באכסניה, היה הרבי מזיז את הצלחת שלו קמעא מלפניו, ומיד היו החסידים חוטפים שיריים, והרבי היה מתבונן ומחייך. רק בשבת בבוקר, הרבי היה עושה קידוש בבית הכנסת הגדול. אך בסעודה ג', מלוה מלכה, וכאמור, בליל שבת קודש, הרבי ערך את שולחנו באכסניה, שהיתה צרה מהכיל את מאות האנשים, שכיסו כל פתח וחלון, כדי לזכות להביט בצורתו הקדושה".
"בשנת תרצ"ג, בעת ביקורו 'האחרון' של הרבי בהארלוי, כחצי שנה לפני הסתלקותו, ראו שינוי בהנהגתו, בעת הקידוש בצפרא דשבתא".
"וכך היה הסדר ה'פראוין', כשהיו נכנסים לחדר קדשו של הרבי, על השולחן היו תמיד, שני פמוטי כסף ובהם שני נרות דולקים. כשהיה בא לבית הכנסת, היה ניגש לפינת בית הכנסת בקרן דרומית מזרחית, שם סגרו לו עם מחיצה, 'דאוין שטיבל', כמנהג בית רוז'ין, והיה יוצא משם, רק כשעלה לתורה 'שלישי', כמנהגו הקדוש".
