תשרי ט' תשרי - יום פטירת הבריסקער רב (1 צופה)

[גרינפלד]

סיפר הגה"צ רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ״ל: לאחר חורבן יהדות אירופה על כל מבצרי התורה שהיו בה, נתעוררו כמה אברכים משארית הפליטה לעשות פעולה, להקים מחדש בארץ ישראל ישיבות ומרכזי תורה על שם הישיבות שהיו שם וחרבו.

אבל כדי להקים מספר כה רב של ישיבות, דרוש הרבה כסף, וזקוקים לאנשים שיעבדו על התוכנית הזו. לצורך כך דרוש להקים ״ועד״, ולהקמת ״ועד״, נחוץ לקיים קודם ״אסיפה גדולה״, כדי להתחיל בהפעלת כל התכנית.

ובכן, נכנסו היוזמים לכמה רבנים כדי להתייעץ עימם, ובאחרונה נכנסו להרב מבריסק זצ״ל, ולמה רק באחרונה?… כי ידעו שהרב מבריסק — סמל האמת והזוהר ללא כחל ושרק – הוא חשדן גדול, ועדיף לבוא לפניו, עם דבר שהוא כבר מגובש ככל האפשר.

שמע הרב מבריסק על אודות תוכניתם לכל פרטיה, ואזי אמר להם: ״אם הולכים לערוך אסיפה, צריך גם שיהיה מי שישב בראש האסיפה, אבל מאז פטירת החפץ חיים זי״ע כבר אין לנו יושב ראש של אסיפה… כי בזמנו של החפץ חיים, כאשר הוא ישב בראש והחליט, הרי אם יצא מאותה אסיפה דבר שתרם לחיזוק הדת – מה טוב ומה נעים, אבל גם אם לא יצא מאומה – לפחות ישבו ביחד עם החפץ חיים, ושמעו מפיו דברי אלוקים חיים, אבל עכשיו שאין לנו את החפץ חיים — גם אין לנו יושב ראש… וכשאין יושב ראש ועושים אסיפה, יוצא מזה רק ״עגל הזהב״, וכך חוששני שיהיה, אם תעשו אסיפה בלי יושב ראש״״.

אולם אותם האברכים לא השתכנעו, וסברו כי הרב מבריסק מגזים בחשדנותו, ולכן קיימו בכל זאת את האסיפה — ולבסוף אכן יצאה תקלה חמורה, כשהודות לאסיפה הוקם מוסד שאין רוח חכמים נוחה הימנו.

לימים כאשר נוכח אחד האברכים שאכן יצא מכל הענין ״עגל זהב״… נכנס למרן הגרי״ז זצ״ל כדי לבקש ממנו מחילה. אמר לו מרן הגרי״ז זצ״ל: ״דע לך, שעוד לא קרה פעם אחת שהתעורר אצלי חשד על דבר מסוים — ולא יצא מזה כפי שחשדתי… כי אין אצלי חשדות יותר מכפי השיעור שצריך לחשוד״!״. [הובא בספר ״ואלה תולדות יצחק״, קורות חייו של הגאון רבי ברוך יצחק לוין זצ״ל, עמ׳ קס״ד]
​

(עובדות והנהגות לבית בריסק ח"ג עמ' קצג)​

 

[גרינפלד]

'בקדושה ובטהרה', מדוע בברכת מעין שלש בלבד?

שאול נשאל הגרי"ז מבריסק זצ"ל, הלמאי לא נמצא נוסח שכזה בברכות אחרות; רק בברכת מעין שלש אנו אומרים, "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה", מדוע?

'לאכול מפריה' – פירות מעשר שני ונטע רבעי

אף הוא ענה בשאלה, הלא הברכה עוסקת בירושלים עיר הקודש, "ובנה ירושלים עיר הקודש
במהרה בימינו, והעלנו לתוכה, ונאכל מפריה…". וכי ירושלים מניבה פירות, הלא אין "עושין בה גנות ופרדסות" (בבא קמא דף פב/ב) על כרחנו, כוונת הברכה היא לפירות מעשר שני ופירות נטע רבעי, שאינם נאכלים אלא בירושלים, ולפיכך הם נקראים "פריה" של העיר, שנאכלים בשטחה בלבד. בקשתנו, היא, איפוא, כי נזכה לעלות לירושלים הבנויה, ונאכל מפירות אלו, מעשר שני ונטע רבעי, והכל יהא בקדושה ובטהרה ."בקדושה" היינו: בתוך חומת ירושלים המקודשת, ו"בטהרה" היינו:
ללא חשש טומאה, שאין לאכול מעשר שני ונטע רבעי בטומאה. ("משמר הלויים", ברכות, סי' מ"ד, ופרק השנה פרק י"ד).​

 

[גרינפלד]

לפי חוקי עיריית בריסק, היתה שחיטת הבהמות נערכת אך ורק בתחומי בית המטבחיים העירוני. העירייה, אשר גבתה מס עבור שחיטת כל בהמה, הקפידה על חוק זה, כדי שתוכל לפקח על כמות הבהמות הנשחטת. קצבים מסוימים, אשר רצו לחסוך מעצמם את תשלום המס, החלו להזמין את השוחטים לשחוט ברפתות הפרטיות שלהם. תופעה זו לא היתה לרוחו של מרן הרב מבריסק, מטעמים שהיו עמו, והוא קרא לכנס את השוחטים לביתו כדי להתריע בפניהם על חומרת הדבר.

בשעה היעודה התאספו השוחטים בביתו של מרן. מרן נכנס לחדר, אך לא החל להגיד את דבריו. עברו עשר דקות, עשרים דקות, ואף יותר מכך, אך מרן עדיין לא פוצה את פיו. משראו הנוכחים כך, החלו נשמטים אחד אחד מן הבית עד שכל הנוכחים התפזרו והאסיפה נתבטלה מאליה.

לאחר מכן שאלו את מרן מדוע לאחר שקרא לאסיפה מיוחדת על ענין השחיטה הבלתי־חוקית, לא מסר את דבריו? ענה מרן; ראיתי, שאותו שוחט שנתפתה לקצבים ושחט באופן פרטי לכמה מהם, הגיע גם הוא לאסיפה, ולכן העדפתי לבטל את האסיפה ולא לביישו ברבים (שמעתי מבני הגרמ״ד׳).

הבה נתבונן, על אף שמרן ראה מכשול גדול בשחיטה ברפתות, עד שראה צורך לכנס לשם כך באופן מיוחד אה כל השוחטים, כל זאת לא עמד כנגד השיקול לבייש שוחט אחד. ואפילו שהמדובר היה באותו השוחט שהוא הוא מקור המכשול, העדיף מרן הרב מבריסק לבטל לגמרי את הכינוס כדי לא לביישה.
​

(במחיצתם)​

 

[גרינפלד]

כאשר הרב מבריסק זצ"ל הגיע לפרקו, הוא קיבל מחמיו העשיר נדוניה אדירה, שבאמצעותה הוא רכש בנין גדול בעיר ורשה. כשמחירי הדירות האמירו, יעצו לרב מבריסק למכור את הבנין. הרב מבריסק קיבל את העצה ונפגש עם מתווך יהודי, שהביא לו קונה פוטנציאלי שהיה מעוניין לרכוש את הנכס. אולם בשל סיבות שונות העיסקה לא יצאה אל הפועל.

כעבור זמן מה פרצה מלחמת העולם הראשונה, והרב מבריסק נאלץ להימלט מעירו. בתום המלחמה, מחירי הבתים הוסיפו להמריא, והרב מבריסק החליט שהגיעה העת למכור את הבנין. כשהרב מבריסק הלך יחד עם הקונים למשרדי הטאבו כדי להעביר עת הנכס על שמם, התברר כי המבנה כבר אינו רשום על שמו ואינו נמצא בבעלותו.

לאחר חקירות ודרישות, התברר כי המבנה נרשם בזמנו על שמו של המתווך היהודי, שניהל את המשא והמתן לפני המלחמה. הרב מבריסק הזמין את המתווך ושאל אותו כיצד התגלגלו העניינים ואיך יתכן שהבנין נרשם על שמו.

להפתעתו של הרב מבריסק הודה האיש במעשה הונאה: 'רב'ה, אני מוכרח להודות על האמת! זייפתי את חתימתך, העברתי את הבית על שמי, מכרתי אותו למישהו אחר והפסדתי את הכסף. האמן לי שאילו היה הכסף ברשותי הייתי מחזיר לך אותו במלואו. אני יודע שעשיתי מעשה אשר לא יעשה, אבל כרגע הדבר היחידי שניתן לעשות זה להלשין עלי למשטרה'.

למותר לציין כי הרב מבריסק לא העלה על דעתו למסור יהודי לשלטונות, וכך הוא קיפח את כספי נדונייתו ונותר בלא משענת כלכלית. התלמידים שלמדו אצל הרב מבריסק באותה תקופה, סיפרו כי מעשה הנוכלות השפיע עליו באופן קשה. הרב מבריסק לקח לליבו את הפסד כספי הנדוניה. אהבתו לא היתה נתונה למבנים בוורשה, אלא לחידושי הרי"ז הלוי על הרמב"ם ולביאורו על התורה. הרב מבריסק ידע שעכשיו כשריחיים על צווארו, תהיה לו פחות שלוה ופניות הדעת לעמול בתורה ולחבר את ספריו.

שנתיים חלפו והמאורע כמעט נשכח מליבות תושבי העיר. באחד הימים לאחר השיעור, פנה הרב מבריסק לתלמידיו ואמר בגילוי לב: 'זוכרים אתם את הדכדוך בו הייתי שרוי לפני שנתיים כשאיבדתי את הבנין שהיה בבעלותי?'

בעוד התלמידים תוהים מדוע רבם מזכיר את הנושא, נגע הרב מבריסק בכפתור חולצתו והכריז: 'האמינו לי שכרגע הדבר משפיע עלי כמו כפתור שנפל מהחולצה!'

'אבל רב'ה!' נרעשו התלמידים, 'איך זה יתכן? הרי בזמנו נגרמה לך עגמת נפש אדירה!'

'אומר לכם כיצד התמודדתי עם ההפסד. קיבלתי על עצמי ללמוד בכל יום בקביעות ב'שער הביטחון' בספר 'חובות הלבבות'. הספר שלא מש מידי במשך שנתיים השפיע עלי עמוקות. אם לפני שנתיים סברתי שעשיר הוא מי שיש לו בית דירות בוורשה, כיום אני יודע שעשיר הוא מי שמחובר בכל ליבו ל'שער הביטחון' ב'בחובת הלבבות".

שנים רבות לאחר מכן, כשהרב מבריסק התגורר בירושלים, הוא החזיק את 'כולל קדשים' והיה עליו לשלם את מילגות האברכים בכל ראש חודש.

באחד הימים הגיע אל הרב מבריסק יהודי עשיר מארצות הברית. העשיר פנה לרב מבריסק ואמר כי ה' זיכה אותו בממון רב, וברצונו להיות שותף במפעלו של הרב ולתרום עבור החזקת 'כולל קדשים'. העשיר ביקש להעניק לרב מבריסק לאלתר סכום גדול, שהיה בו כדי לכלכל את אברכי הכולל במשך מספר חודשים. אולם להפתעתו הרבה סירב הרב מבריסק לקחת את הכסף ונימוקו עימו.

'במשך כל החודש אני מתפלל לקב"ה שישלח לי את הכסף כדי שאוכל לשלם לאברכים את המילגות במועד. התפילות הנרגשות שאני נושא מחברות אותי לבורא יתברך ונוטעות בי אמונה וביטחון בקרבת ה'. אולם החודש הזה כבר שילמתי את המילגות לאברכים, בראש חודש שחל לפני שבוע. אם המשכורות של החודש הבא תהיינה בידי כבר עתה, אאבד את הקירבה לקב"ה שאני חש במשך כל החודש כתוצאה מהתפילות ומהדמעות. אם היית מגיע אליי לקראת ראש חודש, הייתי לוקח ממך את הכסף, אבל כרגע כשיש לפני עוד שלושה שבועות של תפילות חמות, הכסף רק יזיק לי וירחיק אותי מהבורא יתברך'.
​

(מתוך הספר 'לרומם')​

 

[גרינפלד]

פעם כאשר אמר הגרי״ז הלוי מבדיסק זצ״ל ברכת "יישר כח" לגאון רבי יחזקאל סדנא זצ״ל על איזה דבר טובה שעשה למענו, השיב לו הגר״י סרנא שאיננו צריך לומר לו ”יישר כח” מכיון שהוא היה מחוייב לעשות לו את זה, אמר לו הגרי״ז זצ״ל הנה בברכת כהנים אף שהכהנים מחוייבים במצותם זו, אעפ״כ אומרים להם "יישר כח” וכמו שכתב הרש"ש במשניות שביעית (פ"ד מ"ב). (בדידי הוה עובדא – הרב מבריסק).

[ז"ל הרש"ש שם : בית שמאי אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה, ובית הלל אומרים אוכלין בטובה ושלא בטובה. רבי יהודה אומר חלוף הדברים זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

הן לפי הגירסא שלפנינו בעדויות פ"ה והיא גירסת הראב"ד שם, צריך לומר גם הכא בדברי בית שמאי אלא בטובה. ובזה יישבתי המנהג שאומרים לכהנים אחר ירידתם מן הדוכן יישר כוחכם. אשר רבים לעגו על זה כיון שהם מצווים בכך. ועוברים בג' עשין אם לא יברכו. דהא הכא נמי מצווים הבעלים להפקיר, ואפילו הכי מותר להחזיק להם טובה לכולי עלמא].​

 

[גרינפלד]

אחר הניצחון הגדול במלחמת תש"ח, הרגיש מרן הרב מבריסק זי"ע לאחר שיחה עם כמה ממקורביו, כי הם מתרשמים מה'כוחי ועוצם ידי' של ראשי הצבא, אמר להם הרב מבריסק: "וכי אתם סבורים שהתותחים והטנקים נצחו במלחמה? לא ולא! התהילים והתפילות, לימוד התורה וקיום המצות של הג"ר זאב צ'צ'יק זצ"ל והג"ר שלמה בלוך זצ"ל (צדיקי ירושלים באותם ימים) הם אלו שניצחו את המלחמה…

"פשוט הוא, המשיך הרב מבריסק, שאצל כלל ישראל החזית אינה ביבשה, בים או באויר, החזית היא בשמיים, האם יתקבלו התפילות והבקשות או לא, האם יגנו לימוד התורה והמצוות או חלילה לא, רק אם ננצח בחזית האמיתית שם למעלה, ננצח אף כאן בארץ, ואם חלילה נפסיד למעלה, ניפול למטה…

"המלחמה כאן בארץ, היא משחק ילדים שאמנם חייבים לשחק אותו, כמו כל השתדלות, אבל החזית היא למעלה… אם כן, לא הצבא ניצח את המלחמה, רבי זאב צ'צ'יק ורבי שלמה בלוך הם אלו שנצחו…"

"אם הצדיקים הם אלו שניצחו במלחמה" – שאלו התלמידים – "מדוע בכל אופן נפלו קורבנות כה רבים?"

"אספר לכם ספור, ועל פיו תבינו את הענין" – השיב להם מרן הגרי"ז – "אחד מבניו של ה'בית הלוי' בא בברית האירוסין עם בת למשפחה עשירה מאוד, והם הבטיחו סכום כסף גדול מאוד, כדי שהחתן יוכל להמשיך ללון באוהלה של תורה מבלי שיופרע ע"י טרדות הזמן והבלי העוה"ז.

הבית הלוי חשש שהוא יתגאה בנדוניא הגדולה שקיבל, הוא קרא לבנו החתן ואמר לו: "אל יעלה בלבך שזכית לסכום כסף כה גדול בזכותך, אין זה אלא כי משפחה מכובדת זו רצתה להשתדך עם הרב מבריסק, ועל כן הבטיחה ממון רב…"

"הבן שחריף היה שאל את אביו: "אם כך שלכבוד אבא עשו, היו צריכים לתת הרבה יותר!"

"אכן" – ענה לו הבית הלוי – "אך כיון שמכל מקום הכסף ניתן לך, לכך נתנו פחות…"

"כך גם בארצנו הקדושה" – הסביר הרב לתלמידיו – "הניסים הגדולים נעשים בזכות ועבור לומדי התורה המתמסרים על לימודם בכל נפשם, אך כיון שבתווך יש אנשים שחושבים שה'כוחי ועוצם ידי' עשו את החיל הזה, הם מקלקלים…"​

 

[גרינפלד]

מעשה בגה"צ ר' משה אהרן שטרן זצ"ל שהלך לגרי"ז זצ"ל ושאלו שלפי דברי הגר"ח מבריסק שאם לא כיוון בכל השמו"ע שהוא כעומד לפני מלך לא יצא ידי חובתו, נמצא שאם אין עשרה שמכוונים כך חסר לו בתפילה בציבור. והשיבו שתפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה, אבל גוף יש כאן ולתפילה בציבור סגי בגוף.​

 

[גרינפלד]

בספר 'עובדות והנהגות' לבית בריסק, הובא שכאשר היה מרן הגרי"ז זצ"ל בשוויץ לצרכי הבראה, נהגו רבים לנהור לאכסנייתו, ולשוח עמו בדברי תורה והלכה. אחד מהם נשאל בסוף שיחתם לשמו. "שטרנביץ שמי", השיב האיש "שטרנביץ?", שאל הרב, כשמראה פניו משתנה בלא הכר. "האם התגוררת פעם בעיירה פלונית?" האיש השיב בשלילה. "אז אולי לפחות היה לך איזה קרוב בעיירה זו?", המשיך הרב לשאול. "אכן", ענה האורח. "היה לי דוד בשם זה שהתגורר באותה עיירה".

רק שמע זאת מרן הגרי"ז, אורו עיניו כמוצא שלל רב. הוא מיהר וקרא לבעל האכסניה, הרב וולף רוזנגרטן, ואמר: "ר' וולף! ר' וולף! צריכים להכין סעודה! מצאתי את שטרנביץ!".

ומרן הגרי"ז הסביר את פשר שמחתו הגדולה: זמן קצר לפני המלחמה שהה בעיירת הנופש 'קריניץ', תוך כדי כך נודע על המלחמה המתרגשת ובאה. החלו לברוח. במהלך נסיעתו, באחת התחנות, נתברר למרן הגרי"ז ולבנו הגרי"ד זצ"ל, שאין להם די כסף כדי להמשיך בדרכם. היה זה מקום שומם מיהודים, והגרי"ד הציע לו שיגשו לעיירה סמוכה, ללוות סכום כסף מאיזה יהודי. "אין צורך", אמר הרב, מתוך תחושת האמונה והביטחון שאפיינו אותו, "עד שתגיע הרכבת יגיע הכסף!". לאחר מספר רגעים, עבר יהודי במקום והציע להם עזרה. כששמע על מצוקתם, הלווה להם סכום כסף מספיק. הרב שאל לשמו, והוא השיב 'שטרנביץ מעיירה פלונית'. הגרי"ז הבטיח להחזיר לו את הכסף מיד כשיגיע לביתו.

באותם ימים, עוד לא ידעו כי המלחמה תארך, ועל כל החורבן המתרגש ובא, וכך חשב הרב שמיד כאשר יגיע לבריסק, ישלח לו עם שליח את הסכום. אך במצוקת העיתים של ימי הזעם, לא איסתייעא מילתא.

המשיך מרן הגרי"ז לספר: "מיום שהגעתי לארץ ישראל ועד היום, מזה כחמש עשרה שנה, אין לי מנוחה מזה. כל אדם חדש שמגיע לביתי, מכל קצווי תבל, אני שואלו אם הוא מכיר משפחה בשם 'שטרנביץ'. לאחר מכן בקשתי, שאולי ינסו לאתר רשימה של פליטי הקהילה ההיא ומקום מגוריהם, אך לא השגתי מאומה.

"חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. כמה עגמת נפש היתה לי מכך. כל פעם שנזכרתי בכך, לא הייתי יכול להירדם! הייתי חולה מזה! מחשבתי היתה כיצד אני אגיע לבית דין של מעלה, כשבידי חוב שלא פרעתי? והנה עתה, אני מוצא את שאר בשרו של שטרנביץ, זה שגמל עמי חסד, ויש בידי סוף סוף ההזדמנות לקיים מצוות פריעת בעל חוב! והיאך לא אשמח??"

האורח המופתע סיפר, כי כל משפחת דודו נהרגה בימי השואה, והוא נותר יחיד שנשאר בחיים. מרן הגרי"ז זצ"ל קם בשמחה, ואמר: "אם כך, אתה הוא היורש!". מיד חישב את הסכום שנלקח, ופרע את החוב.​

 

[גרינפלד]

בוקר אחד, כאשר חזר מרן הגאון רבי אהרן לייב שטינמן זצ"ל מתפילת ותיקין בבית הכנסת "איצקוביץ", אמר אחד המלווים למרן זצ"ל: "אני מוטרד".

מרן תמה: "מה מפריע לך? איזו סוגיא אינך מבין?"

האיש שתק, לבסוף שאל: "זה דבר שלא היה בהיסטוריה. אבא, בן ונכד, שלושה דורות שהם גדולי הדור, מנהיגי ישראל: ה'בית הלוי' רבי חיים מבריסק, והרב מבריסק, איך זה?!"

מרן זצ"ל עצר מהילוכו, היה נראה כי הוא חושב עמוקות, ואז אמר: "הבית הלוי ספג בזיונות רבים והמשיך לעבוד את ה' בשמחה, על אף הבזיונות, והקשיים. על דבר כזה זוכים לשכר הרבה!…"
​

(אוצר פנינים ועובדות – נר לשולחן שבת)​

 

[גרינפלד]

כאשר הגיע הרב מבריסק ארצה בשנת תש"א, הגיע לנמל חיפה בעירום ובחוסר כל והיה צריך לשלם שם מס נמל של כמה לירות ולא היה בידו.

אלו שבאו לקבל פניו לא הבינו למה הנוסעים יוצאים ואילו הרב מבריסק לא מגיע. הלכו וביררו ואמרו להם שאין לרב דמי נמל ולא יכול לצאת מהספינה. ביקשו רשות להכנס שיוכלו ליתן לו הכסף והרשו להם. באו לפניו ואמרו לו שישלמו עליו מס הנמל, אמר הרב: 'שונא מתנות יחיה' ואיני מקבל. לא ידעו מה לעשות ולבסוף עלה בדעת אחד רעיון ואמר להרב: רבי, אני הרי בן קהילת בריסק לשעבר, והרב הוא הרב שלי גם כשנמצא בארץ אחרת, והרב משועבד לבני קהילתו ומצד שני בני הקהילה משלמים מס שממנו נותנים לרב המשכורת. והנה בעקבות המלחמה הרב כבר לא קיבל המשכורת יותר משנה, ואם כן, הדמי נמל שאני נותן, זה בתור בן העיר בריסק המחוייב במשכורת לרב ואין כאן מתנה כלל.

שמע הרב, סבר וקיבל והבעיה נפתרה.
​

(הרב מבריסק ח"א עמ' 530)​

 

[גרינפלד]

שח הגאון רבי שלמה שמשון קרליץ זצ״ל: סיפר לי הגאון הגדול רבי יוסף דב הלוי זצ״ל, ששמע מאביו מרן הגרי״ז זצ״ל, שפעם אחת אמר מרן הגר״ח זצ״ל חידוש מסוים לפניו ולפני אחיו הגאון הגדול רבי משה הלוי זצ״ל, והוקשה להם קושיא עצומה על זה, ושאלו אותו…ושוב חזר מרן הגר״ח זצ״ל על החידוש, בהסברה כה נפלאה וברורה, ומאליה נפלה הקושיא, עד שמרן הגרי״ז זצ״ל אמר שהוא התבייש בכלל ששאל את הקושיא…
​

(עובדות והנהגות לבית בריסק)​

 

[גרינפלד]

אירע פעם שהרב מבריסק הוטעה בקשר לאחד מתלמידיו המובחרים שהיה מקורב אליו ביותר, שכביכול נהג אותו תלמיד שלא כשורה בדבר שנגע למרן זצ״ל עצמו. הוא קרא אליו את התלמיד וגער בו על כך, אולם לאחר זמן הוברר כי לא היו דברים מעולם והיתה זו עלילת שוא.

בערב יום הכיפורים של השנה הסמוכה לאותו מעשה, קרא אליו את אותו תלמיד, ומשהתנצל בפניו על חשד השוא, הוסיף להרבות עליו דברים ולהפציר בו כי יסלח לו על כך.

לא נחה דעתו עד שמסר לאותו תלמיד באותו מעמד מערכות חידושיתורה משלו, שעד אז לא מסר אותם בפני שום אדם, לקיים את דברי הגמרא בברכות (לא:) ״אמר רבי אלעזר מכאן לחושד את חבירו בדבר שאין בו שצריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לברכו, שנאמר ואלוקי ישראל יתן שאלתך״.
​

(הרב מבריסק)​

 

[גרינפלד]

היה נגר מחסידי בויאן בשם ר' יחיאל מאיר. לימים קראו הרב מבריסק וסיפר לו שבשבת שעברה כמעט ונכשל באיסור בורר, בזמן שרצה לקחת גרביים מהארון, ולכן מבקש שידפוק מסמרים בתוך הארון ויוכל לתלות כל גרב על מסמר ולא יבוא לחשש בורר.

הסתכל הנגר על הארון ואמר לו: "רבי אני נגר, ונגר אינו מקלקל ארון טוב, אל תבלבלו לי את המוח עם 'איסור בורר' – ארון טוב לא מקלקלים!". נהנה הגרי"ז מתשובתו.
​

(מתוך הספר מידות והנהגות טובות)​

 

[גרינפלד]

מספרים שפעם בא אחד למרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל וסיפר לו בהתפעלות שראה מכשיר טלפון וממש פלא הוא מדברים בחיפה ושומעים בירושלים, ואמר לו הגרי"ז זצ"ל, יש לי התפעלות זו כבר מזמן שהרי אתה יושב ממולי ומדבר ואני שומע, איך זה?! אלא מה שרגילים לראות כבר לא מתפעלים ממנו האם מבינים עין רואה אוזן שומעת פה מדבר ואיך שהכליות עובדות כן מבינים אלא כל זה בריאה של הוא אמר ויהי.​

 

[גרינפלד]

סיפר הרה"ג רבי משה מינצברג שליט"א:

כשהגעתי לגיל בר בר מצוה הלכתי עם זקני הרה"צ רבי עמרם בלוי זצ"ל ועם אבי ז"ל להתברך אצל מרן גאב"ד בריסק זצ"ל. ושאל הגרי"ז זצ"ל את אבי אם יש באמתחתי פלפול לדרשת בר מצוה, ענה אבי: "כן".

פנה אלי הגרי"ז זצ"ל ואמר: "איני מרגיש בטוב, אבל קצת מה'תורה' שלך אשמע".

פתחתי בדברי ה"שאגת אריה", הוא הקשיב ושאלני על דברי קושיא אחת, עניתי לו, והוא המשיך לשמוע. כעבור זמן מה, תחב את שתי אצבעותיו לשתי אזניו, ואמר: "איני רוצה להיות בגדר דובר שקרים, הלא אמרתי שאיני מרגיש בטוב ואשמע רק מעט מן הדרשה, והנה תיכף אתה משלים את דבריך, על כן איני רוצה לשמוע עד תום…"
​

(אוצר פנינים ועובדות – "שיח זקנים" – הובא ב"תורה דיליה" עמו' תר"צ)​

 

[גרינפלד]

סיפר מרן הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל ראש ישיבת באר יעקב, מגדולי תלמידיו של מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל:

כאשר עלה מרן הגרי"ז לארץ ישראל, כנראה היה לו איזה ספק בדין 'הרואה ערי יהודה וירושלים', ועל כן נזהר שלא לראות את חומת ירושלים. פעם הלכנו ברחוב שמואל הנביא, ועדיין לא היה בקי בדרכי התנועה, וחזרנו לביתו באוטובוס מס' 2, ונדמה היה לו תוך כדי הנסיעה ומראה הבתים, כאילו אנו מתקרבים לירושלים העתיקה. הוא ביקשני לגשת לנהג ולשאול, והלה אמר לי שאינו עובר דרך שם.

"אולם המשך הנסיעה שוב הטיל בו ספק אולי כן, וניגשתי שוב לנהג, ואמר שלא.

"מי שלא ראה אז את מראה פני הרב, בפחד מבהיל ונורא כעומד באימת סכנה ממש, ומסתובב מצד לצד – לא ראה מה זה פחד מנדנוד חשש דרבנן!

"רק בהגיענו לרחוב יפו, בהכירו את המקום, נחה דעתו. אבל כשעה ארוכה אחרי זה עוד ניכרו בפניו סימני האימה שעבר"…
​

(עובדות והנהגות לבית בריסק)​

 

[גרינפלד]

סיפר לי הרב הגאון רבי אברהם יעקב כהן שליט״א: בצעירותי כאשר למדתי בחיידר ״מאה שערים״, התחלתי לכתוב ביד שמאל ,אולם הרבי בכיתה, שלימד אותי, כפה עלי לכתוב אך ורק ביד ימין, ואכן כך התחלתי לכתוב.

לאחר שנים רבות כאשר הייתי בחור, הרגשתי עדיין כי יותר קל ונוח עבורי לכתוב ביד שמאל, ושוב התחלתי לכתוב ביד שמאל, והיה זה אכן יותר קל ונוח עבורי. מכיון שכך, התעורר בליבי הספק, מה עלי לעשות בנוגע להנחת תפילין, שכן כאשר נהייתי ״בר מצוה״, עדיין הייתי כותב ביד ימין, עפ״י הוראת הרבי שהיה לי בחיידר, ועל כן קנה לי האבא זצ״ל תפילין רגילות ליד שמאל… אולם עתה כאשר חזרתי שוב לכתוב ביד שמאל, אולי אני צריך להתחיל להניח את התפילין ביד ימין, כדין איטר המניח על יד ימיו!…

החלטתי לשאול שאלה זו את מרן הגרי״ז זצ״ל. הגעתי בשעת ערב לבית מרן הגרי״ז זצ״ל, דפקתי על הדלת, ופתח לי את הדלת מרן הגרי״ז זצ״ל בכבודו ובעצמו, ושאל אותי לרצוני, אמרתי שברצוני לשאול איזה שאלה… שאל אותי מרן הגרי״ז ״באיזה ענין השאלה״… ואמרתי שהשאלה היא בעניו תפילין… אמר לי מרן הגרי״ז זצ״ל ״וועגן תפילין נישט איצטער״… ״בענין תפילין לא עכשיו״…

לאחר מכן הסביר לי [כדי לפייסני] בנו הגאון הגדול רבי רפאל הלוי זצ״ל, כי הגעתי לבית בדיוק בשעה שחזר מרן הגרי״ז זצ״ל מהליכתו לצורכי בריאותו, וראה את הלבנה, שאפשר לקדשה, ועוד היה לפני תפילת מעריב, ועל כן היה צריך עוד להספיק להתפלל ״מעריב״, וכן לקדש את הלבנה, ועל כן אמר לי ״בענין תפילין לא עכשיו״…

לאחר כמה ימים הגעתי שוב לבית מרן במוצאי שבת, והיה נוכח בשעת מעשה ד״ר אהרונוב ז״ל, ושאלתי את שאלתי, והוספתי לומר, שבאופן כללי הרגשתי היא, שאני שולט יותר ביד שמאל, הרבה יותר חזק מאשר ביד ימין…אמר לי מרן הגרי״ז זצ״ל להושיט את שתי הידיים לפנים, ולמתוח אותן בכוח רב ובעוצמה, והסתכל לראות איזה משתי הידיים ארוכה יותר, ואכן הוא ראה שיד שמאל שלי, היא ארוכה יותר מאשר יד ימין שלי, דבר המצביע על כך שהיא החזקה יותר…והורה לי להניח את התפילין, ולעשות הברכה החל מהיום, ביד ימין, שהיא ה״יד כהה״ אצלי, ולאחר התפילה כאשר אני אוחז ב״אשרי ובא לציון״ להניח גם על יד שמאל בלי ברכה. וכך אכן אני נוהג מאז ועד היום, כפי שהורה לי מרן הגרי״ז זצ״ל.
​

(עובדות והנהגות לבית בריסק ח"ג)​

 

[גרינפלד]

יום ראש השנה, בבית מדרשו של הרב מבריסק, הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל. מקורביו כבר הורגלו בכך, אך אורחים שזו להם השנה הראשונה הופתעו לגלות כי הגאון הגדול, רבן של ישראל, עוסק בכל רגע פנוי לאורך כל היום באמירת תהלים. 'והלא – כבוד הרב יכול לעסוק בסוגיות חמורות בגמרא בעיון ובעמקות. מדוע הרב עוסק כל היום כולו אך ורק באמירת תהלים?' שאלו – הגאון מחרקוב זצ"ל .

השיבו הרב מבריסק: 'ראה נא. בראש השנה, העולם כולו מתאפס, כל יצורי אנוש חוזרים לרגעי הבראשית, בהם אין להם לא עושר ולא נכסים, אפס ידיעות ואפס אמצעים. באותם רגעים כל אחד מחפש להתחיל לרכוש לעצמו ידע חדש, להתחיל לקנות נכסים – חדשים, ולפיכך גם אני בצעירותי הייתי עוסק בתורה במשך ימי ראש השנה, כדי לקנות נכסים תורניים חדשים בשנה החדשה.

אחר כך גיליתי, הוסיף הרב מבריסק שלמעשה, תוך כדי העיסוק בתורה מתבזבזים רגעים קטנים, זעיר פה וזעיר שם. פעמים אני צריך לדפדף, או לקום מהכסא להביא ספר. לפעמים שואלים אותי שאלות, ואז אני ממתין לרגע. אך ביום ראש השנה אין רגע לבזבז, אי אפשר לוותר על אף שניה, וזה אפשרי רק באמירה רציפה של תהלים, בלי לאבד אף רגע!'
​

(פניני פרשת השבוע)​

 

[גרינפלד]

אצל הגרי"ז מבריסק אירע פעם שלא היה כהן שישא את כפיו, הגרי"ז הרעיש שיביאו מבחוץ כהן להפסיד ברכת כהנים.

משנשאל מה כל הרעש, הרי אינו חיוב לשמוע ברכת כהנים, ענה הגרי"ז אילו היה נודע לכם כי צדיק גדול יושב באיזה מקום בחו"ל שברכותיו מתקיימות בוודאות, האם הייתם נוסעים ומטריחים עצמכם לבוא עד לביתו להתברך מאתו , ואיך לא ארעיש עולמות עבור ברכה שתתקיים בוודאות, כדכתיב 'ואני אברכם', שהקב"ה בעצמו הבטיח לברכנו על ידי ברכת הכהנים.
​

(באר הפרשה)​

 

[גרינפלד]

לאוזני מרן החזון איש גונבה שמועה, כאילו מרן הרב מבריסק נפל למשכב מרוב צער וכאב על הקמתה של המדינה הציונית, הזדרז החזון איש ושיגר שליח לומר לו כי אל לו לחוש יתר על המידה מגזירה זו, שכן כלל נקוט בידינו ״גזרה עבידא דבטלה" והמדינה לא תחזיק מעמד זמן רב. נענה הרב מבריסק זצ״ל ואמר, הן אמת שגזירה עבידא דבטלה, אולם במה דברים אמורים, כאשר הציבור רואה בכך גזירה רעה, ואילו במקרה שלפנינו, חוששני שהציבור אינו מתייחס למדינה כאל גזירה, ואדרבה, אף יהודים משלנו מביטים עליה בחיוב, ולא זו בלבד אלא שרשעה זו של המדינה וראשיה עלולה לינוק כח מהקדושה שלנו, מן הישיבות ומוסדות התורה, ואו אז תהא זו גזירה מרה עבורנו. ובכן, סיים הרב מבריסק, לכו ואמרו לו, כי חוששני שגזירה זו תמשיך להתקיים!

אף מרן החזון איש הביע דעתו עם כינונה של המדינה, כי החשש העיקרי איננו מפני הגזירות שתגזור המדינה על הדת, אלא בעיקר ״שמא יערב טעמה על יהודים שומרי תורה״.
​

(הרב מבריסק ח"ג עמ' 323)​