יסודו: דעת התרומת הכרי (רסב ד"ה והנראה) שהתורה התירה, ודעת הגרש"ש (שער"י ה, יב, חי' הגרש"ש ב"מ ה, כא) דהוי משום ניחותא. [אמנם אינו מסברא], וכעי"ז בחי' הרי"מ (ב"ק סו. ד"ה ומיושב).
אם הוי הפקר: לתוס' (ב"ק סו. ד"ה כיון) אינו הפקר, ובדעת רש"י (ע' מש"כ בגיטין לט: ד"ה נתייאשתי, ובב"מ כא. ד"ה מעות) יש מבארים דהוי הפקר. (מחנ"א זכייה מהפקר ז, וקצה"ח שסא א, וע"ש במחנ"א שכתב (בדעת רש"י) דאינו הפקרה מדעתו אלא שהתורה התירתו). ויש שסוברים שאין הכרח מרש"י (שיעורי ר' שמואל בב"מ כא. פ' אלו מציאות סי' א[1] אות ב). ונחלקו האחרונים בביאור כונת התוס' במש"כ שאינו הפקר גמור, יש שפי' שאינו אלא היתר זכייה, וכל עוד לא זכה בהם אחר נשאר של הבעלים. (נתה"מ רסב ג[2] וכ"כ בשער"י ה, יב ד"ה ונלענ"ד). [וגם הקצה"ח (תו, ב) כתב שנשאר של הבעלים עד שיזכה, אמנם לא משמע מדבריו שזו כונת התוס'.] והחזו"א (ב"ק יח, א) ביאר שיאוש לא נעשה מדעת האדם אלא הפקעת בעלותו בע"כ. וע"ע בחזו"א שם (ס"ק ג) שחולק על הנתה"מ וכתב שפקעה בעלותו מיד. וכן דעת הבאר יצחק (יו"ד כג, ד) שלכו"ע פקעה בעלותו מיד. (הובא בחי' הגרש"ש ב"ק סי' לח, ובקה"י ב"ק סי' לז).
יאוש ברשות – אם מהני: דעת הרמב"ן (בב"מ כו: בחי' ובמלחמות) דלא מהני, וכ"כ הרשב"א (ב"מ כו. ד"ה בכותל), והר"ן (ב"מ כג: ד"ה אמר) והנ"י. ודעת רעק"א (ב"ק סו.) שתוס' חולקים ע"ז, וכ"ד התרוה"כ (רסב ד"ה אבל), וכתב שגם הרא"ש חולק. (ע' תוס' ב"מ כו. ד"ה וניזיל). אבל הנתה"מ (רנט, א) כתב דלא פליגי, וכ"כ בשער"י (ה, יב ד"ה עוד) שאין הכרח שתוס' חולקים על הרמב"ן.
יאוש ברשות - הטעם דלא מהני: בחי' הרי"מ (ב"ק סו. ד"ה יאוש) כתב דהוי יאוש בטעות[3], וכ"כ בחי' הגרש"ש (ב"מ סי' כ), ובחי' ר' מאיר שמחה (ב"מ כו:). ולדעת הנתה"מ (רנט, א) צריך שיהיה אבוד מבעליו. [והיינו שיהיה מנותק מבעליו גם במציאות וגם בדעתו.] וע' תרומת הכרי (רסב, ה).
יאוש בקרקע: ברש"י (סוכה ל: ד"ה וקרקע) ובתוס' (סוכה ל: ד"ה וקרקע) כתבו שלא מהני יאוש בקרקע. ובתוס' מבואר (ע"פ ירושלמי פ"ז דכלאיים) שאם נשתקע שם הבעלים מהני היאוש (ובכה"ג אנן סהדי שנתייאש). ומבואר בנתה"מ (שעא) דהא דל"מ יאוש בקרקע היינו משום דהוי יאוש ברשות, דקרקע בחזקת בעליה עומדת, ולכן אם נשתקע שם הבעלים מהני, דבכה"ג אינה בחזקת הבעלים, כיון דאין מי שיודע שהיה שלו וממילא אינו יכול להוציאה בדיינים. והחזו"א (או"ח קנ, כא ד"ה ויש, וב"ק טז, יח ד"ה ויש) ביאר דהא דל"מ יאוש בקרקע היינו משום דתלינן שלא נתייאש לגמרי אא"כ נשתקע שמו. וכ"כ בכפו"ת (סוכה ל: ד"ה כתבו עוד התוס' ובירושלמי). ובתרומת הכרי (שעא) השיג ע"ז, וע"ש. ובחי' הגר"ש שקאפ (ב"מ כ ד"ה ובהא) ביאר דיאוש בקרקע הוי דעת שוטים, וע"ע שם בסי' כב אות ב (ד"ה ובזה).
[1] וע"ע בשיעורי ר' שמואל שם (אות א) שלכו"ע אינו הפקרה של האדם אלא התורה הפקיעה והנידון אם חל הפקר גמור או רק היתר זכייה.
[2] בהע' 'יפלס נתיב' על הנתה"מ ציין לעוד כמה מקומות שכתב כן הנתה"מ: קה, ב. פתיחה לסי' ר. רמג, י. רעה, א. מקו"ח תמח, ט. וכתב שכ"כ גם התרוה"כ בסי' רסב. [ועוד ציין לאחרונים שדנו בזה: שער"י ה, יב. דברי יחזקאל מט.]
[3] מש"כ האחרונים דהטעם משום יאוש בטעות – צ"ע מב"מ כו דמבואר דהוי יאוש משום שסובר שא' מחביריו מצאה ונטלה לעצמו, אף שהמוצא יודע שאינו כן, ולכאורה הוי יאוש בטעות. ואולי אפשר לדחוק שכוונת הגמ' שמתייאש ממנ"פ דאם אף אחד לא מצא הרי הוא מתייאש משום שגם הוא חיפש ולא מצא, ואם א' מהם מצא – ג"כ מתייאש. אמנם לא משמע כן בגמ' שם.
אם הוי הפקר: לתוס' (ב"ק סו. ד"ה כיון) אינו הפקר, ובדעת רש"י (ע' מש"כ בגיטין לט: ד"ה נתייאשתי, ובב"מ כא. ד"ה מעות) יש מבארים דהוי הפקר. (מחנ"א זכייה מהפקר ז, וקצה"ח שסא א, וע"ש במחנ"א שכתב (בדעת רש"י) דאינו הפקרה מדעתו אלא שהתורה התירתו). ויש שסוברים שאין הכרח מרש"י (שיעורי ר' שמואל בב"מ כא. פ' אלו מציאות סי' א[1] אות ב). ונחלקו האחרונים בביאור כונת התוס' במש"כ שאינו הפקר גמור, יש שפי' שאינו אלא היתר זכייה, וכל עוד לא זכה בהם אחר נשאר של הבעלים. (נתה"מ רסב ג[2] וכ"כ בשער"י ה, יב ד"ה ונלענ"ד). [וגם הקצה"ח (תו, ב) כתב שנשאר של הבעלים עד שיזכה, אמנם לא משמע מדבריו שזו כונת התוס'.] והחזו"א (ב"ק יח, א) ביאר שיאוש לא נעשה מדעת האדם אלא הפקעת בעלותו בע"כ. וע"ע בחזו"א שם (ס"ק ג) שחולק על הנתה"מ וכתב שפקעה בעלותו מיד. וכן דעת הבאר יצחק (יו"ד כג, ד) שלכו"ע פקעה בעלותו מיד. (הובא בחי' הגרש"ש ב"ק סי' לח, ובקה"י ב"ק סי' לז).
יאוש ברשות – אם מהני: דעת הרמב"ן (בב"מ כו: בחי' ובמלחמות) דלא מהני, וכ"כ הרשב"א (ב"מ כו. ד"ה בכותל), והר"ן (ב"מ כג: ד"ה אמר) והנ"י. ודעת רעק"א (ב"ק סו.) שתוס' חולקים ע"ז, וכ"ד התרוה"כ (רסב ד"ה אבל), וכתב שגם הרא"ש חולק. (ע' תוס' ב"מ כו. ד"ה וניזיל). אבל הנתה"מ (רנט, א) כתב דלא פליגי, וכ"כ בשער"י (ה, יב ד"ה עוד) שאין הכרח שתוס' חולקים על הרמב"ן.
יאוש ברשות - הטעם דלא מהני: בחי' הרי"מ (ב"ק סו. ד"ה יאוש) כתב דהוי יאוש בטעות[3], וכ"כ בחי' הגרש"ש (ב"מ סי' כ), ובחי' ר' מאיר שמחה (ב"מ כו:). ולדעת הנתה"מ (רנט, א) צריך שיהיה אבוד מבעליו. [והיינו שיהיה מנותק מבעליו גם במציאות וגם בדעתו.] וע' תרומת הכרי (רסב, ה).
יאוש בקרקע: ברש"י (סוכה ל: ד"ה וקרקע) ובתוס' (סוכה ל: ד"ה וקרקע) כתבו שלא מהני יאוש בקרקע. ובתוס' מבואר (ע"פ ירושלמי פ"ז דכלאיים) שאם נשתקע שם הבעלים מהני היאוש (ובכה"ג אנן סהדי שנתייאש). ומבואר בנתה"מ (שעא) דהא דל"מ יאוש בקרקע היינו משום דהוי יאוש ברשות, דקרקע בחזקת בעליה עומדת, ולכן אם נשתקע שם הבעלים מהני, דבכה"ג אינה בחזקת הבעלים, כיון דאין מי שיודע שהיה שלו וממילא אינו יכול להוציאה בדיינים. והחזו"א (או"ח קנ, כא ד"ה ויש, וב"ק טז, יח ד"ה ויש) ביאר דהא דל"מ יאוש בקרקע היינו משום דתלינן שלא נתייאש לגמרי אא"כ נשתקע שמו. וכ"כ בכפו"ת (סוכה ל: ד"ה כתבו עוד התוס' ובירושלמי). ובתרומת הכרי (שעא) השיג ע"ז, וע"ש. ובחי' הגר"ש שקאפ (ב"מ כ ד"ה ובהא) ביאר דיאוש בקרקע הוי דעת שוטים, וע"ע שם בסי' כב אות ב (ד"ה ובזה).
[1] וע"ע בשיעורי ר' שמואל שם (אות א) שלכו"ע אינו הפקרה של האדם אלא התורה הפקיעה והנידון אם חל הפקר גמור או רק היתר זכייה.
[2] בהע' 'יפלס נתיב' על הנתה"מ ציין לעוד כמה מקומות שכתב כן הנתה"מ: קה, ב. פתיחה לסי' ר. רמג, י. רעה, א. מקו"ח תמח, ט. וכתב שכ"כ גם התרוה"כ בסי' רסב. [ועוד ציין לאחרונים שדנו בזה: שער"י ה, יב. דברי יחזקאל מט.]
[3] מש"כ האחרונים דהטעם משום יאוש בטעות – צ"ע מב"מ כו דמבואר דהוי יאוש משום שסובר שא' מחביריו מצאה ונטלה לעצמו, אף שהמוצא יודע שאינו כן, ולכאורה הוי יאוש בטעות. ואולי אפשר לדחוק שכוונת הגמ' שמתייאש ממנ"פ דאם אף אחד לא מצא הרי הוא מתייאש משום שגם הוא חיפש ולא מצא, ואם א' מהם מצא – ג"כ מתייאש. אמנם לא משמע כן בגמ' שם.
