האזינו ישראל מזכירין את השם לאחר ב' תיבות (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו (לב ג)

בספרי פיסקא ש"ו, מצינו שלא הזכיר משה שמו של הקב"ה אלא לאחר עשרים ואחד דבר, ממי למד ממלאכי השרת, שאין מלאכי השרת מזכירים את השם אלא לאחר שלש קדושות שנאמר "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות", אמר משה דיי שאהיה בפחות משבעה כמלאכי השרת. וקשה שבחולין צא: חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממלאכי השרת וכו', וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, ע"כ. מבואר דישראל עדיפי מהמלאכים לענין זה.

ובמשך חכמה כאן תירץ, דכלל ישראל מזכירין את השם לאחר ב' תיבות, דקריאת שמע היא מסורה לכל הכלל, אבל משה רבינו לבדו שהוא יחיד, אינו מזכיר אלא לאחר כ"א תיבות.

ויש ליישב עוד דרק בקריאת שמע דזהו ציווי מהקב"ה לומר לשון זו, יש לנו רשות וחיוב מפורש מאת הקב"ה לומר לאחר ב' תיבות, והוא שחיבב אותנו יותר מן המלאכים, משא"כ משה רבינו כשאומר שירה מעצמו [כדמשמע בספרי שהיה תלוי במשה רבינו, והוא עשה עצמו כאחד מז' במלאכים], אין לו להתגדל יותר מהמלאכים אלא הרי הוא ממעט את עצמו בענוה ואינו אומר אלא כאחד משבעה במלאכים.
​

◆ ◆ ◆​

בתרגום יונתן כאן, "ווי להון לרשיעיא דמדכרין שמא קדישא בגידופין, ארום משה דהוה רבהון דישראל לא הוה אפשר ליה למדכר ית שמא קדישא עד דהוה מחניך פומיה בריש שירתא בתמניין וחמשא אתין דהינון עשרין וחד מלין". מבואר שמלבד הענין של עשרים וחד תיבות שהם פי שבע מהמלאכים וכנ"ל, היה ג"כ ענין שלא הזכיר את השם עד שמונים וחמש אותיות, ויש לעיין מה הטעם למנין זה של האותיות בדוקא. ואולי יש לפרש ע"פ המבואר בגמ' שבת קטו: שספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות כנגד פרשת ויהי בנסוע שהיא נחשבת כספר שלם, מצילין אותו מן הדליקה. מבואר דשיעור שמונים וחמש אותיות הוא דבר חשוב, ועל כן חינך משה רבינו את פיו בשמונים וחמש אותיות של שירה, שהם שיעור דבר חשוב, וכנ"ל.​