אב י"א אב - יומא דהילולא של רבי יצחק בלאזר (1 צופה)

[אחד יחיד]

מגדולי תלמידיו של רבי ישראל סלנטר.

נפטר בי"א אב תרס"ז.

הערך עליו במכלול:

רבי יצחק בלאזר – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

הגה"צ רבי יצחק בלאזר זצ"ל היה אחד מגדולי הצדיקים ובעלי המוסר בדורות האחרונים. הוא לא רק למד מוסר מתוך ספרים, אלא חי מוסר, נשם מוסר, וכל חייו היו מושתתים על ערכי המוסר הנעלים.

יום אחד החליט שעליו לצאת לגלות. לבש בגדי עניים ועזב את עירו בלי להודיע על כך לאיש – גם לא לתלמידיו. בדרכו השתדל להגיע למקומות שלא מכירים אותו, שם היה מראה את עצמו כעני המבקש נדבה.

באחד הימים הזדמן לבית יהודים רחמנים, שהואילו בטובם להכניס את ההלך העני, ולתת לו מעט מאכל ומשקה להחיות את נפשו. מטבע דברים, הושיבוהו בקצה המטבח, והניחו לפניו צלחות עם שיירי המאכלים שנותרו מסעודתם.

בדיוק באותו זמן עבר שם אחד מתלמידיו ולתדהמתו הוא רואה, לא פחות ולא יותר, את רבו, שנחשב לאחד מגדולי הדור, יושב בפינה נידחת במטבח, מחופש להלך עני, ואוכל משיירי המאכלים של בני הבית…

מפיו נפלטה זעקה: "רבינו!…"

רבי יצחק השתיקו באחת והזהירו: "אם תגלה מי אני – לא אמחול לך!"

"לא אגלה את סודו של הרב", הסכים התלמיד, "אך תורה היא וללמוד אני צריך, מה פשר הנהגה זו של רבנו?"

ורבי יצחק זצ"ל הסביר: "רציתי לטעום טעם של עניות מה היא, כדי שאבין לנפש העני. אינני יכול לומר לאחרים דברי מוסר בנושא שאינני מכיר ומרגיש אותו באופן אישי. הדברים לא יתקבלו על לב השומעים. רציתי, אפוא, לחוש בעצמי מהי הרגשתו של העני".

 

[אחד יחיד]

רבי יצחק בלאזר זצ"ל, השתתף פעם באסיפה של הרבה מגדולי ישראל, ובראשם הגאון בעל "בית הלוי" זצ"ל, רבה של בריסק.

כשיושבים רבנים יחדיו, על מה הם מדברים? כמובן, בדברי תורה. פתח בעל בית הלוי ואמר: "כבוד הרבנים הגאונים, יש לי קושיה חמורה שברצוני להציג בפניכם". הוא ציטט את דברי הגמרא במקום אחד, והראה כי הם נסתרים מגמרא אחרת במקום פלוני, קושיה! התחילו הרבנים להתפלפל ביניהם, זה מיישב וזה סותר, מלחמתה של תורה.

האסיפה נמשכה למעלה משעה, וכל אותו זמן ישב רבי יצחק בלאזר בשקט, לא דיבר מילה, לא ניסה לחוות דעה בענין, כלום!

הרב מבריסק הביט לעברו מדי פעם, לראות אולי יגיב – אבל שום דבר, רבי יצחק נותר דומם.

בסופו של דבר, הרב מבריסק אמר שני תרוצים על הקושיה, כולם היו מרוצים מהקושיה ומהתרוצים, והאסיפה נגמרה.

בדרך הרהר הרב מבריסק במה שארע באסיפה. "אינני מבין", חשב לעצמו, "הלא ספרו על רבי יצחק בלאזר שהוא אחד מגדולי ישראל, בעל מח חריף. והנה כעת, באסיפה, לא ניכרה עליו, לא חכמה ולא חריפות המח. אני חייב לדעת מי באמת, הבן אדם הזה".

כשהגיע לביתו ביקש שיביאו את ספרו של רבי יצחק בלאזר, פרי יצחק, פתח את הספר ומצא שם את הקושיה שהקשה, וגם שני התרוצים שתירץ היו כתובים שם.

נישק הרב את הספר ואמר: "גדלות בתורה יש לאדם זה, אבל יותר מכך גדול הוא במידת הענוה!"

בדרך כלל כשאדם אומר לחברו חידוש שהלה כבר מכיר, יפסיקו החבר באמצע המשפט, ויאמר לו: "כן כן, אני מכיר את השאלה, והתשובה עליה היא כך וכך, נכון שזה מה שהתכוונת לומר?…"

ראיתי פעם מישהו שהגדיל לעשות… הוא שמע את חברו בסבלנות, אך כשסיים הלה את דבריו, שנמשכו כרבע שעה, לא התאפק השומע ואמר: "הלזאת יקרא חידוש, הלא כבר שמעתי את הדברים הללו לפני שנתיים…"

כמה טפשות מונחת בהתנהגות שכזו. הלא כבר שמעת, השקעת בכך רבע שעה, למה להרוס כעת הכל?

בודדים הם בעלי המידות שיתנו לדובר לסיים את דבריו, ויודו לו בחום על החידוש הנפלא שהשמיע להם, מבלי לעדכנו שכבר הכירוהו מקודם.

מידת הענוה איננה דבר פשוט. היא אחת מקנייני תורה כי צריך לזה קנין, עם כל המשתמע.

(מתוך הספר 'אבות ובנים' על מסכת אבות)

 

[אחד יחיד]

רבי יצחק נולד בא' באדר תקצ"ז, בעיירה 'שניפישוק' ליד וילנה. כבר בילדותו ניכרו בו כישרונות גדולים, וכשהיה בן ארבע עשרה שנה בלבד, כבר הדפיס אביו קונטרס גאוני שכתב על מסכת בבא קמא.

בצעירותו דבק במורו ורבו הגאון רבי ישראל סלנטר זיע"א, היה לבחיר תלמידיו, והפיץ את תורת המוסר שלו לכל דורש.

בשנת תרכ"ב התקבל רבי יצחק לרבנות 'פטרבורג', ובמשך שש עשרה שנות כהונתו בה, תיקן וייסד את היהדות בעיר, ולחם בה כארי נגד תנועת ההשכלה וראשיה, ששלחו שם טלפיהם ההרסניות.

מאשתו הראשונה לא היו לו ילדים, ולאחר פטירתה נשא אשה צעירה, ונולדו לו ממנה בנו הג"ר שלמה ובתו מרת בריינה, ולימים נישאה להגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצ"ל.

לאחר נישואיו עבר להתגורר ב'קובנה', הוא התפרנס מבית מזיגה שניהלה אשתו, והוא לימד תורת רבו רבי ישראל סלנטר בבתי המוסר בעיר ובישיבות באזור.

בשנת תרנ"ח, עם פטירת ה'סבא מקלם' הגאון רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל, נתמנה למנהלה הרוחני של ישיבת קלם.

בשנת תרס"ד, זכה להגשים את חלום חייו לעלות לארץ ישראל, והתגורר בחצר שטרויס בירושלים, שם נפגש עם חבריו מצעירותו, הגאון רבי נפתלי אמסטרדם זצ"ל והגאון רבי צבי לויטן זצ"ל.

רבי יצחק נפטר בירושלים בי"א באב תרס"ז, נטמן בהר הזיתים.

 

[אחד יחיד]

"'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', רבי אומר: למה נאמר? לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך', איני יודע כיצד אוהבים את המקום, תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', תן הדברים האלה על לבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, ומדבק בדרכיו" [ספרי, הובא ברש"י בקיצור]

הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל מבאר את דברי הספרי נפלא: מדת הכרת הטוב טבועה בלב כל אדם, לאהוב את מי שמיטיב עמו, אך מכל מקום, מדת האהבה שירכוש אדם למיטיבו, היא לפי מדת ההטבה שייטיב עמו. למשל: משרת העובד אצל בעה"ב עשיר, אם בעל הבית מעמיס עליו עבודה רבה, וקפדן הוא, ובכל דבר קט שיכשל המשרת יכעס עליו וישפוך עליו את כל זעמו, וגם את שכרו אינו משלם כהוגן, אזי גם אם יכיר לו המשרת טובה, על כך שבכל זאת מעסיק אותו, בוודאי תהיה היא פחותה מזו של משרת שבעל הבית נוהג בו בטובת עין מרובה, אינו מכביד עליו עבודה רבה, ולעולם אינו מקפיד עליו, אף אם יטעה בעובדתו, ואף את שכרו הוא משלם לו כהוגן, ותמיד שמח הוא בשמחת משרתו ומשתדל בכל עת להיטיב עמו יותר, בוודאי שמדת הכרת הטוב ואהבתו לאדונו, תרבה ותגדל לעין ערוך מזו של המשרת המתענה תחת אדונו.

לא כן הוא, אומר הגר"י בלאזר זצ"ל, בדרכי הצדיקים והרשעים. הרי הרשעים סבורים כי הקב"ה אינו מכביד עליהם כלל, לפי דעתם הוא אינו דורש מהם להיות כחמור למשא וכשור לעול כל היום, בהוויות דאביי ורבא. בדמיונם, ה' דורש מהם רק שלא יעשו רע לאיש, ולא יותר. חלקם אף יאמרו שהמצוות המעשיות כגון תפילין וכו', מיותרות הן, וכי מה רווח לו לקב"ה במצוות אלו?

וכנגדם הצדיקים, הרי יודעים את האמת, שהקב"ה דורש מאיתם לחיות עפ"י מצוותיו והלכותיו בכל רגע ורגע, ואדרבה התורה היא עול ומשא, ואין היהודי יכול להשילם מעל גבו, אף לא לרגע קט…

ואם כן בדרכי העולם, צריך היה להיות שהרשעים יאהבו את הקב"ה יותר, כי הרי בטעותם משול הוא לאדון המיטיב ואינו דורש הרבה ממשרתיו. ואילו הצדיקים, המשולים למשרתים המתענים תחת דרישות והקפדת אדוניהם, ולפי אמונתם הרי הקב"ה אינו רוצה שהם ייהנו מתענוגות העולם הזה בלי גבול, צריכים לאהוב אותו פחות. ובכל זאת המציאות היא ההיפך, שהצדיקים, אשר כביכול מתענים תחת הקב"ה, אוהבים אותו מאוד, ומחפשים תמיד לעשות רצונו עוד ועוד, ואילו הרשעים הנהנים מתענוגות העולם באין מפריע, ועושים ככל העולה על רוחם, רחוקים הם מהי"ת…

אלו הם דברי הספרי, מבאר רבי איצלה זי"ע, כשאמרה תורה 'ואהבת…' אי אתה יודע כיצד לאהוב, כלומר: שמא תחשוב כי מתחילה עליך לאהוב, וממילא, מרוב אהבתך, תלך בדרכיו, תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה על לבבך…' אדרבה, כאשר יהיו הדברים האלה, היינו עבודת ה', על לבבך, היא תביא לידי אהבת הי"ת.

וכן הוא ביראת ה', ע"י שמירת התורה ישיג האדם יראת ה', וכן היראה מביאה לידי מעשה, והמעשה מביא לידי יראה.

 

[אחד יחיד]

מסופר שבאחת מנסיעותיו של רבי איצלה, עם תלמידו הגאון רבי יעקב כץ אב"ד זגר, ישבו בספסל האחורי כמה חצופים, ובעזותם לא בחלו לדבר בקול רם בגנות רבי איצלה.

כאשר עמד רבי יצחק לרדת מהרכב, אמר למלווהו: "כמה שמח אני על שדבריהם לא עשו עלי רושם כלל…"

 

[אחד יחיד]

כאשר הספיד פעם את אחד מגדולי הדור, עורר את העם לתשובה, ודבריו יצאו מן הלב ועשה רושם שהם גם נכנסו היטב ללב השומעים.

לפתע החל רבי איצלה לעשות תנועות משונות, הסיט את ידו לאחור והחל מגרד את כתפיו, ויהי הדבר לפלא בעיני הקהל.

לאחר ההספד, הסביר רבי איצלה את מעשיו לאחד ממקורביו: "חששתי שמא תתגנב אל ליבי רגשות של כבוד מהדברים שדיברתי ברבים, ומההערכה הרבה שהציבור רחש להם, ולכן נהגתי כך למעט בערכי…"

 

[אחד יחיד]

סיפורי ענווה רבים הביאו עמם הבחורים שזכו ללכת במצוות רבם הסבא מסלבודקא זי"ע, לחבורת המצות של רבי איצלה. הבחורים נבחרו בקפידה ע"י הסבא, ורק המתמידים הגדולים ובעלי המוסר הידועים זכו לכך…

וכך הם ספרו: רבי איצלה עצמו היה עומד על יד הקערה שבה לשו את העיסה, ופעם אירע שאחד הבחורים פנה לחבירו: "יצחק! מה השעה?". רבי איצלה שמע את השאלה, הוציא את השעון מכיסו והראה לבחור השואל את השעה, תוך כדי שהוא אומר לו: "אם אתה ממהר לישיבה, לך… אל תתעכב בגללי…!".

הבחור התבייש מאוד ואמר: "כוונתי היתה לשאול את חברי ששמו יצחק… חלילה לא התכוונתי לשאול את רבינו…"

"מאי נפקא מיניה" – ענה לו רבי איצלה בענווה – "איזה יצחק עונה לך, חברך או אני?", ומיד שב לזרז את הבחורים לכוון לשם מצות מצוה.

הבחורים מעידים כי הם התרגשו מאוד מעוצמת הענווה של רבי איצלה, עד כדי שהיה עליהם להיזהר לבל ירטיבו דמעות ההתרגשות את המצות.

כשסיימו לאפות אמר רבי איצלה לבחורים: "ביטלתם תורה בשבילי, אבל אולי טוב, שתתרגלו על יד זה בהכנת מצות ואפייתם לשם מצוה, ובמעשי גמילות חסדים לאנשים כמוני שאין להן עוזרים…".

 

[אחד יחיד]

"וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (ו ו)

"לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה". [רש"י]

חוקי התורה הקדושה, מבאר הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל, אינם דומים לחוקי המדינה. בחוקי המדינה כאשר יחוקק חוק חדש, על כל נתיני המדינה לקיימו ככתבו וכלשונו, כל עוד הוא לא ישתנה ולא יתחלף. פעמים שהמחוקק, אשר בסך הכל הוא אדם, כבר אינו חפץ בחוק שחוקק וכבר שינה את רצונו, והסיח דעתו ממנו. ובכל זאת, אם החוק לא בוטל או שונה, יהיה על תושבי המדינה לקיימו, והכל מכח הרצון הראשוני של המחוקק…

חוקי התורה הקדושה אינם כך, התורה אשר נתנה לנו מזמן מתן תורה, היא רצונו של הקב"ה בכל רגע ורגע, כאילו הוא עומד בכל יום ומצווה עלינו שוב את תורתו. בכל עת שמזדמנת לנו מצוה, בזה הרגע רצונו יתברך שנקיימה, ואין אנו מקיימים את חוקי התורה מחמת הציווי הראשון שהיה במתן תורה, אלא הציווי והרצון הוא בכל יום ויום, ואינו משתנה לעד…

אלו הם דברי רש"י ודברי המדרש 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים', כי רצונו הלא הוא כל יום ויום, וממילא צריך שיהיה חביב אצלנו כציווי בשעה הראשונה!

על מה אבדה הארץ? שאלו לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, על שלא ברכו בתורה תחילה, והיינו שלא היתה חשובה בעיניהם לברך עליה.

הראשונים מדייקים מדברי הגמרא שעל אף שלא כבדו את התורה, מכל מקום הם עסקו בה, כי אם לא היו עוסקים בתורה, הם לא היו מסתפקים על מה אבדה הארץ, הם היו מבינים שהארץ אבדה על שלא עסקו בתורה.

עפי"ז מבאר רבי איצלה ששאלת חז"ל 'על מה אבדה הארץ?' היתה שהרי אמרו חז"ל 'בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין', אם כן כיצד עסק התורה שלהם, לא הציל אותם מהעבירות החמורות שבעבורן נחרב בית המקדש?

ותשובת הקב"ה היתה 'על שלא ברכו בתורה תחילה!' כי המזלזל בכבוד התורה, אין סגולתה יכולה להועיל לו להצילו מיצר הרע, כמו שמצינו אצל דוד המלך, שמפני שביזה את הבגדים, ע"י שכרת את כנף מעילו של שאול במערה, הם לא חיממו אותו. וכן הדבר בתורה הקדושה, שהיא סגולה רוחנית נגד היצה"ר, אך מי שהתורה אינה חשובה בעיניו, לא תפעל פעולתה להיות כתבלין נגד היצה"ר.

על פי הדברים הנ"ל מבאר רבי איצלה את מאמר חז"ל (ברכות ה) 'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, נצחו מוטב, ואם לאו, יעסוק בתורה, נצחו מוטב, ואם לאו, יקרא קריאת שמע!', כי לכאורה קשה, כיצד יתכן הדבר שלמד תורה ולא נצחו, הרי התורה היא תבלין ליצר הרע, כמאמר חז"ל: 'בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין'?

אלא, כדברינו, כדי שהתורה תהיה תבלין נגד היצר הרע, לא די ללמוד אותה, צריך גם לכבדה כראוי ולברך עליה תחילה, ואם למד ועדיין לא נצחו, כנראה שלא כיבדה דיו, ועל כן יקרא קריאת שמע, וישים הדברים על לבבו 'היום', שיהיו בעיניו כחדשים, כדיוטגמא חדשה, ועי"ז היא תהיה חשובה בעיניו, וממילא היא תהיה תבלין נגד היצר הרע.

 

[אחד יחיד]

'אלול' של רבי איצלה, חניך תנועת המוסר, היה עובר עליו בחיל וברעדה בלתי ניתנים לתיאור, והרואה אותו בימים אלו, נחרד עד עמקי ליבו, וזכרון חובת התשובה ואימת הדין לא ימוש ממנו במהרה, כפי שאמר הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל: "מודה אני לקדוש ברוך הוא על שזכיתי לשמוע כמה פעמים את הגאון רבי איצלה בלזר בימים נוראים…".

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי יוסף סלנט זצ"ל שבבחרותו התפלל בשבת מברכים 'אלול' בבית הכנסת בירושלים, וביקשו מהגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל שיעבור לפני התיבה בברכת החודש, וכשאמר 'ראש חודש אלול…' געה בבכי זמן רב, עד שכל הקהל התחיל לבכות אחריו…

"ה'שבת מברכים' הזו", אמר רבי יוסף סלנט, "גרם אצלי לחרדת האלול לכל ימי חיי…"

 

[אחד יחיד]

ידוע שגזר על עצמו שתיקה בכל ימי חודש אלול, עד אחר יום כיפור, ואף סיכם זאת עם רעייתו כאשר נשא אותה לאשה, ואף שהוא כבר היה מבוגר והיא היתה צעירה, הסכימה לכל תנאיו.

ומספרים שמעולם לא הפר את נדרו שלא לדבר בחודש אלול, מלבד שנה אחת, כשנולדה לו בת בחודש אלול, ובא לבקר את רעייתו, בירכה בברכת 'מזל טוב', ויותר מכך לא דבר עמה מאומה…

פעם נסע עמה לרופא בחודש אלול, ורבי איצלה שתק והיא דברה בשמו. הרופא שהתפלא למראה עיניו, שאל אותה: "מה ראית לקחת בגיל כה צעיר בעל זקן ואילם…?"

 

[אחד יחיד]

יש בנותן טעם להעתיק את דברי הגאון רבי יחיאל יעקב וינברג זצ"ל בספרו 'שרידי אש':

"דרשה אחת של רבי איצלה בלזר זצ"ל חרותה בזכרוני! זה היה ביום כיפור האחרון קודם עלותו לארץ ישראל. רבי יצחק בלזר ישב ישיבת ארעי בווילנה לשם הכנת עלייתו, ובא לסלבודקה כדי לשאת דרשותיו בישיבת 'כנסת ישראל' בימים הנוראים.

"עטוף בטליתו ובאדרתו הלבנה (קיטל) עמד על הבימה, כשכל גופו רועד מפחד ורעדה, חיוור, רזה, גבוה, דק כשלהבה, פתח במתק קול ממעמקים. פתח בפסוק 'אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כחנו אל תעזבנו'. המשיל משל לחיילים שברחו מעבודת הצבא לחו"ל, מאימת העונש החמור שהוטל על המשתמטים מעבודת הצבא. כעבור עשרות בשנים קם מלך חדש והוציא כרוז חנינה לבורחים, בתנאי שישיבו וימלאו את חובת עבודתם בצבא.

"והנה בא חייל זקן ותש כוח וביקש ליהנות מחנינת מלך זו, והביע נכונותו לעבוד בצבא, אבל הפקידים הממונים שהסתכלו בגוף השחוח מזקנה, לעגו לו ואמרו: 'כלך לך, הנה גבר לא יצלח לכל מלאכה…' בהוציאו מילים אלא התעלף רבי איצלה, וכמעט נפל ארצה מרוב בכי ונהי…

"בשוב רוחו אליו, פנה לתלמידי הישיבה בקול תחנונים: 'טייערע ברידער… אחים יקרים… הנכם אנשים מאושרים, צעירי האונים ומלאי כוח, ויש בידכם לעלות למדרגה גבוהה, רק צריכים אתם לחוס על הזמן היקר מכל יקר, ולהשתמש בו לצרכי עליה והשתלמות.'.. קולו נפסק ונחנק מדמעות… ושוב פנה אלינו במתק קולו: 'אחים יקרים חוסו נא על אדם זקן, שהעביר זמנו לבטלה והגיע לגיל שכמותו לא יצלח לכל מלאכה, הצטרפו נא עמי בתחינה לאבי הרחמים… ושוב חזר בקולו הנעים ובניגון עצוב חוצב כליות ולב על הפסוק: 'אל תשליכנו לעת זקנה…'

"את הרושם אין לתאר בדברים, הרגשנו כאילו זרם חשמלי עבר בתוכנו ולא קמה בנו רוח חיים, ידענו מי המתחנן אלינו, גאון קדמון, שכולו אומר קדושה וטהרה, איש שלא הפסיק ממשנתו אף רגע אחד ושלא שח מימיו שיחה בטלה, והוא מתמוגג בדמעות שלא יצא ידי חובתו כלפי אביו שבשמים…

"כמדומני, שמי שלא זכה לשמוע דרשה מעין זו של רבי יצחק בלזר, אינו יודע טעמו של רגש קודש אמיתי, ולפעמים אני מהרהר בליבי, כי אין צורך בהוכחות לאמיתות הדת, חוויה דתית המחוללת סערה בלב ונפש, היא ההוכחה היותר ברורה והיותר משכנעת…".

 

[אחד יחיד]

מעשה שהיה כך היה: [כפי שהעיד רבי צבי הלוי לוונברג זצ"ל, מראשי ישיבת 'רבי חיים ברלין', בשם בנו חורגו של רבי איצלה, הג"ר משה שצקס זצ"ל]:

ליל שבת אחד, כאשר ישב רבי איצלה על כסאו שקוע בהרהורי קודש, לפתע נתמלא הבית אור גדול.

הרבנית נחרדה חרדה גדולה, והחלה לצעוק שהבית עולה בלהבות. רבי איצלה ננער באחת ממחשבותיו, ואמר לה במנוחת הנפש: "לא קרה כלום, הרבי רבי ישראל נכנס…"

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', נשא פעם שיחה מוסרית אודות חובתו של בן תורה להיראות כך גם בהופעתו החיצונית, בהליכותיו ובפסיעותיו, והדגיש שאפילו גויים יכולים להבחין על הליכותיהם את צדקותם של היראים והשלמים, וסיפר ע"כ סיפור על הגאון רבי איצלה פטרבורגר זי"ע:

כאשר חלה רבי איצלה במחלת הקדחת, הורו לו רופאיו לנפוש בכפר נופש. מכר היה לו לרבי איצלה שהתגורר באזור 'כפר הצאר' – כפר יפהפה טבול בגינות נוי ופרדסים, בו התגוררו משפחות הצאר הרוסי בארמונות פאר וטירות מפוארות.

רבי איצלה היה מטייל מידי יום בגינות הכפר, שואף מאווירן הצח ונהנה מפלאי הבריאה. פעם אחת, בעודו מטייל שקוע בהרהוריו הקדושים, טעה רבי איצלה ונכנס לאזור האסור לכניסה למי שאינו ממשפחת הצאר. לפתע נתקל בצאר הרוסי, אלכסנדר השני, שצעד מולו מלווה בשרים ונכבדים.

עבירה חמורה היא לטייל באזור השייך למשפחת הצאר בלבד, ובמקום שהצאר יורה למשרתיו לאסור את האורח שעבר על החוק בחוצפה, הוא נדהם מפניו הטהורות של רבי איצלה. הליכתו העדינה והאצילה כחניך נלהב של תנועת המוסר, הותירו רושם עז על הצאר הגוי, והוא פנה אליו ושאל אותו בלבביות: "מי אתה?"

רבי איצלה לא הכיר את הצאר, וחשש שמא שהוא שר המשטרה, המנסה לברר אם יש לו זכות לשבת בפטרבורג, כי הישיבה בה נאסרה ליהודים רגילים. "צארסקי!" – השיב רבי איצלה.

בפשטות, משמעותה של המילה 'צארסקי!' היא 'של הצאר' כלומר: "אני ממשפחת הצאר!"

"אני שמח שנוסף לי קרוב משפחה חדש…" – הגיב הצאר בחיוך…

ההסבר האמיתי לתשובתו של רבי איצלה הוא, שכאשר הוא ביקש להתיישב בפטרבורג, ולא היה בידו זכות ישיבה בעיר, פרש עליו חסותו היהודי העשיר 'שמעון צארסקי'. וזו היתה כוונת רבי איצלה כאשר נשאל ע"י הצאר 'מי אתה?' כי הוא חשב שמבקשים לדעת את זהותו בגלל זכות הישיבה בעיר, ולא העלה בדעתו שנכנס כלל לאזור השייך רק למשפחת הצאר.

 

[אחד יחיד]

את הסיפור הבא סיפר הגאון רבי נתן מאיר ווכטפויגל זצ"ל משגיח ישיבת ליקווד: בחול המועד סוכות, שנת תרצ"ו, באחת משיחות המשגיח, הגאון רבי ירוחם ממיר זצ"ל, אותן היה נוהג לשאת במהלך שמחות בית השואבה שנערכו בישיבת מיר, הפתיע את ציבור השומעים ואמר שיש בידו ניגון חדש שקיבל מרבי איצלה… "הלילה" – סיפר רבי ירוחם – "נגלה אלי רבי איצלה בחלום, ולימד אותי ניגון מיוחד על המילים מברכת הזכרונות 'אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך, כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך'". רבי ירוחם שר את הניגון עם התלמידים, כפי שמספר רבי נתן מאיר, שעות ארוכות, תוך שהוא מפליג בשבח הניגון ואומר: "הניגון הזה הוא ניגון טהור אשר נלקח מהיכל הנגינות שבגן עדן…"

כעבר תקופה ניסה רבי נתן מאיר ללמד את הניגון לתלמידיו בישיבת ליקווד, אך בתחילה הוא לא נקלט יפה בליבותיהם, והוא נאלץ לחזור עליו שוב ושוב, עד שקלטו היטב את הניגון, ואף הם שרו אותו שעה ארוכה.

לאחר מכן הסביר רבי נתן לתלמידיו, מדוע בתחילה לא הצליחו לקלוט את הניגון, כיון שראשכם עמוס בניגונים שאין מקורם טהור, לכן הוא לא קלט ניגון שמקורו כה קדוש מעולם היראה…

 

[אחד יחיד]

רבי יצחק בלאזר זצ"ל בערוב ימיו עלה לארץ ישראל. כאשר הגיע לנמל יפו, יצאו גדולי ונכבדי ארץ ישראל לקבל את פניו, אליהם נלוו רבבות אלפי ישראל. וכי קלה היא בעיניך, ארי עלה מבבל! אך גאון המוסר, שסלד מגינוני כבוד, ירד בחשאי מהאניה ונבלע בהמון כאחד העם. כולם יושבים וממתינים לירידתו של הצדיק בכבש האניה, אך לשווא.

בסופו של דבר זיהה אותו אחד המתקהלים והובילו אחר כבוד נגד רצונו אל הבמה שעליה ישבו הנכבדים. נישאו נאומים, נדרשו דרשות, בשבחו של אותו צדיק וקדוש ובזכות הגדולה שבהצטרפותו לחזק את היישוב היהודי בארץ ישראל.

לאחר מכן פנו אליו וביקשוהו שיכבד את הקהל בדבריו. נענה ואמר: "אין זה דבר פשוט לדבר. צריך לדעת מה לומר, ויותר מכך, לדעת מה לא לומר".

המשיך הרב בלאזר: "הקב"ה בחסדו ברא לאדם שני מחסומים, שני שומרים – השיניים והשפתיים, וגם איתם לא תמיד הוא מצליח לעמוד במשימה. לי כבר אין את מחסום השיניים, אם כן שומר אחד חסר. לכן חושש אני לדבר, אולי אפגע במישהו, אולי אומר דבר שאינו הגון ואינו ראוי". (רבי אברהם צבי מרגלית שליט"א- נאה דורש)

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל היה אומר בשם הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל, שהקשה מה חידש רבי חנינא באומרו: "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמים, שנאמר: 'מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה…'" והרי זה דבר פשוט, כי אם לא כן אין בחירה?

ותירץ: שונה 'יראת שמים' מיראה אחרת. כאשר האדם ירא מכל דבר, חיה רעה או ליסטים, אין הדבר תלוי בבחירתו, כי הפחד הוא מצד הטבע. אבל ב'יראת שמים' נתחדש שפחד תלוי ברצונו ובבחירתו של האדם, אם יבחר שלא לפחד מהבורא יתברך, באמת לא יפחד ממנו, ורק אם יחליט להעלות בליבו מורא ופחד מהדין העתיד, רק אז אכן תהיה לו 'יראת שמים'. והגם שמצד השכל לא מסתבר שתהיה היראה תחת שליטת הרצון, מ"מ חידש רבי חנינא שכך גזרה התורה ב'יראת שמים'. (הגר"י ליוש)

 

[אחד יחיד]

הגה"צ רבי יצחק בלאזר זצ"ל, היה מגדולי תלמידי רבי ישראל מסלנט. פעם, בשמחת תורה, נשאו אותו התלמידים על כסא, רקדו עמו, ושרו לכבודו את המילים: "צדיק כתמר יפרח". אחד התלמידים התקרב אליו ושמע אות מפזם את הניגון שניגנו התלמידים, אך במילים אחרות: "סחבו את הנבלה, סחבו את הנבלה"…

 

[אחד יחיד]

סיפר רבי אהרן בקשט זצ״ל מתלמידי הגה״צ רבי יצחק בלאזר זצ״ל, על רבו:

"יום אחד הזמין אותי רבי יצחק לסעוד על שולחנו את ארוחת הצהרים. היה זה בעת אשר שכבה הרבנית חולה על מיטתה, כשבמקומה משמשת מבשלת עניה מבנות קובנא.

בשעה שהיתה המבשלת אמורה להגיש את האוכל לשולחן, נשמע לפתע קולה של הרבנית מחדר משכבה: "האם כבר הגשת את הדגים? האם כבר נתת את המרק? את בשר העוף?"… אחר כל שאלה ושאלה נענתה המבשלת בחיוב… כשבאמת לא הגישה לפניהם אלא רק לחם ומרק, בעוד את הדגים והבשר נטלה לעצמה ולמשפחתה…

נדהמתי לראות את רבי יצחק, ששמע את כל הדו-שיח בין הרבנית למבשלת, אשר לא זו בלבד שישב כמחריש ולא הגיב מאומה, כדי שלא לבייש את המבשלת הענייה, אלא עוד ראיתי את השמחה והעונג שפשטו על פניו, על ההזדמנות שנתגלגלה לפתחו להדבק במידותיו של מקום, לרחם ולהיטיב לענייה אומללה זו ולבני משפחתה, אשר ודאי ישושו על התבשילים וישביעו את נפשם הרעבה…

(ר׳ איצל׳ה, הובא בגיליון 'סיפורים וליקוטים נפלאים')