תשרי י"א תשרי - יומא דהילולא של רבי אשר פריינד זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

מנקיי הדעת בירושלים.

נפטר בי"א תשרי תשס"ד.

הערך עליו במכלול:

רבי אשר פריינד – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

מעשה היה אצל הגה"צ רבי אשר פריינד זצ"ל שהזמין כמויות אדירות של עופות בכדי לחלקם לעניים (וכידוע כמה גדולים מעשיו בגמילות חסדים, ומ'אשר' שמנה לחמם של דלים ואביונים), ובאותו הזמן לא היו לו מעות לשלם, על כן לווה ממון ודמים בכדי לשלם על העופות.

בעזהשי"ת הגיע ה'משלוח' ואברכים חשובים העמיסו את העופות בתוך מכולה המשמשת כ'מקרר', אך היה שם אחד אשר מסיבות שונות שאין כאן המקום לפרטם חרה אפו והלך וניתק את זרם החשמל, והימים ימי קיץ לוהטים, תוך כמה שעות נדף ריח נורא בכל המקום, ונגלה השבר הגדול, כי כל הכמות הגדולה של העופות הבאישה והוכרחו להשליך את הכל לאשפה… וגם כל הכסף הלך לטמיון…

שמע רבי אשר על אשר אירע, ומיד ביקש מהנהג שיוליכו ברכבו עד היער, שם ציווה על הנהג להמתין לו, והוא העמיק בגפו למעמקי היער, סקרנותו של הנהג גברה עד מאד מה מצא לו רבו לעשות שם, ודווקא עתה, על כן התקרב אל מקום עמדו, הסתתר ושמע את כל 'שיחתו' לפני ה', ושמע איך שר' אשר שופך נפשו בקולי קולות, וחוזר על דבריו פעמים רבות עד אין מספר, 'ריבונו של עולם, ס'איז נישט ער, ס'איז דו, ס'איז נישט ער, ס'איז דו. (ריבונו של עולם, זה לא הוא, זה אתה.. זה לא הוא, זה אתה..) כאומר, לא מי שניתק את הזרם במו ידיו הוא שקלקל את העופות, והוליך לטמיון השקעות של רבבות ואלפים, אלא אתה אבי שבשמים עשית זאת לטובה וברכה. (רבי אלימלך בידרמן)

 

[אחד יחיד]

הרה"צ רבי אשר פריינד זצ"ל סיפר יום אחד לבני חבורתו: "היום היתה לי שיחה עם הבורא, אמרתי לו שאני צריך שני מיליון דולר בשביל הוצאות בנייה…"

שאלו אותו: "נו, ומה הקב"ה ענה לך?"

אמר: "הקב"ה אמר לי: 'אתה צודק, באמת מגיע לך שני מיליון דולר, כי אתה עושה עם זה דברים טובים לאנשים.

"אבל – אמר ה' – אתה הרי לא צריך את כל הכסף עכשיו ממש, אז היכן תניח את הכסף בינתיים? בבנק, נכון?! וכך בכל פעם שתזדקק לכסף תרשום צ'ק ותוציא את הכסף. לא כך?!… נו – אמר לי הריבונו של עולם – האם אני פחות נאמן עליך מאשר הבנק?!! בוא נעשה דבר כזה: הכסף יישאר אצלי, ובכל פעם שרק תצטרך, תקבל מיד!!

"ואכן" – אמר להם ר' אשר – "קיבלתי את ההצעה…

"ואתם יודעים למה?" – הוסיף, "כי רק כך אני אזכור את הקב"ה. אבל אם הכסף ישכב בבנק, אזי לא אזכר בו, לא רק כשייגמרו לי השני מיליון, אלא עד שלא יהיה לי מינוס של שני מיליון אני לא אזכר בו!! לכן העדפתי שהכסף יישאר אצלו".

(מהימנותא, ספינקא)

 

[אחד יחיד]

"פעם סבלתי מאבנים בכליות, מי שמכיר יודע שזה כאב נורא ואיום. הייתי מאפיר מרוב כאב. לימים שמעתי מאחות בחדר מיון, שאמרה שאצלם בעבודה יש כלל ידוע שאם רואים חולה שאינו סובל מפציעה כלשהי, ומתייסר בייסורים נוראיים, בכאב חזק יותר מכל סוגי הכאבים המוכרים, סימן ברור הוא שהוא סובל מאבנים בכליות… וזה בדיוק מה שהרגשתי אז.

"הלכתי לר' אשר ואמרתי לו, "סבא כואב לי, זה כנראה אבנים בכליות. מה עושים?".

"ר' אשר השיב לי שאקח כוסית עם שמן זית, על זה אטפטף מעט מיץ לימון, ואשתה אותה על קיבה ריקה בבוקר כשאני קם, וכך עלי לעשות במשך ארבעה ימים.

"שמעתי לדבריו, למחרת בבוקר מילאתי כוסית עם שמן זית, טפטפתי מיץ לימון ושתיתי. הטעם של זה היה כל כך גרוע שפשוט התחלתי להקיא. ההרגשה היתה כל כך רעה, שהחלטתי לוותר על הטיפול הזה, ולא המשכתי לשתות.

"עברו כמה שבועות ושוב תקף אותי כאב נוראי, חזרתי לסבא ואמרתי לו שהכאבים חזרו, שיברך אותי שהכאב יחלוף כלעומת שבא.

"סבא הסתכל עלי ואמר לי: "יאיר, האם עשית מה שאמרתי לך? שתית שמן זית עם מיץ לימון במשך ארבעה ימים, או לא???".

"אמרתי לו את האמת. ניסיתי פעם אחת, זה היה נורא, ולא חזרתי על זה שוב… "אתה מתחכם", הוא אמר לי, "אתה מתחכם ויש לך טענות. תשמע מה אני אומר לך ותעשה בדיוק כמו שאני אומר לך, קח כוסית, שים שמן זית, על זה תשים כפית מיץ לימון ותשתה על קיבה ריקה. לאחר מכן שתה כמה כוסות מים, וכך תעשה במשך ארבעה ימים רצופים, מדי בוקר!".

"הפעם כבר למדתי את הלקח, שתיתי את ה'תרופה' הזאת ארבעה ימים, וביום הרביעי יצאה האבן מעצמה בצורה טבעית, אבן גדולה מאוד, יצאה לבדה מהגוף, בגלל כמה טיפות של לימון עם שמן זית…". (נכדו הרב יאיר ווינשטוק)

 

[אחד יחיד]

"פעם אירע לי מקרה מצער מאוד", מספר הרב וינשטוק, "התפללתי שחרית בשטיבלך, כדרכי מדי בוקר, וכשחלצתי את התפילין עשיתי איזו תנועה לא מוצלחת, והתפילין של ראש עפו לי מהיד ונפלו על הרצפה רח"ל. החבטה היתה חזקה ואחת הפינות של התפילין שקעה פנימה, הייתי צריך לתת את התפילין לתיקון באותו יום, כי הן ממש איבדו את צורת הריבוע שלהן, שזה כידוע דבר שמעכב מבחינה הלכתית ואי אפשר לצאת ידי חובה בכאלו תפילין.

"כולנו יודעים שכשנופלים תפילין על הרצפה צריכים לצום. אני הצטערתי צער רב על כך שאירע לי מקרה שכזה, ותוך כדי נזכרתי שיש בהלכה גם פיתרון לפדות את התענית בצדקה. בו במקום הוצאתי את הארנק, לקחתי שטר של חמישים שקלים, סכום שהיה אז גדול מאוד, יכלו לקנות עם זה ארוחה למשפחה שלמה, ויותר. הכנסתי את השטר לכיס האחורי כדי להקצות אותו לצדקה באופן מיידי, ותכננתי שכשאעבור דרך ביתו של סבא ואכנס אליו לברכת 'בוקר טוב', אשאל אותו אם אני יכול לצאת ידי חובת תענית בצדקה, ואם סכום של חמישים שקלים הנו סכום מספיק בכזה מקרה.

"האמת שלקחתי סיכון מסוים, כי ר' אשר היה מאוד מחמיר בצומות. כשמישהו היה שואל אותו אם הוא יכול לצום בתענית ציבור לנוכח מצבו הרפואי שאולי לא מאפשר זאת, ר' אשר בדרך כלל היה מורה לצום והיה לוקח על כתפיו את האחריות שלא יארע מזה כל נזק.

"אני עצמי באתי לשאול אותו פעמים רבות בשמם של הורי המנוחים, שניהם היו חולי לב, אבל ביום כיפור הם כן רצו לצום והיו שולחים אותי מדי שנה לר' אשר, לשאול אותו אם הם יכולים לצום. דומני שבמשך עשר שנים הם צמו 'על הכתפיים' של ר' אשר.

"בהתחשב בכך, ידעתי שייתכן מאוד שהתשובה שלו תהיה שאני צריך לצום, ולא לפדות את התענית בכסף.

"באותו יום היו לי ארבעה דברים חריגים… כשהגעתי ראיתי שהחצר שמסביב לביתו היתה ריקה מאדם… 'זה ממש מופת' חשבתי לעצמי'… בדרך כלל יש אנשים שממתינים בחצר. כשנכנסתי הביתה ראיתי שגם הבית ריק, אין אף אחד שממתין. עוד מופת… לא זו בלבד אלא שלא היה אף גבאי, גם זה מאוד חריג, ומעל לכל ר' אשר ישב לבד בחדרו בלי אף אחד והדלת היתה פתוחה, הוא ישב והביט נכחו כאילו הוא מחכה לי.

"ברגע שנכנסתי לחדר, עוד לפני שפתחתי את פי והצגתי את שאלתי הוא פנה אלי ואמר לי: "הו יאיר, טוב שבאת, אני בדיוק צריך חמישים שקלים לאיזה עניין של צדקה. יש לך חמישים שקלים לתת לצדקה?", אל מול עיני הנדהמות הוא גם הרים את ידו והצביע על הכיס האחורי שלי, שבו הנחתי מקודם שטר של חמישים שקלים כדי לתת לצדקה אם הוא יורה לי לנהוג כך…

"כבר לא הייתי צריך להציג את השאלה. קיבלתי את התשובה החדה וברורה. שלפתי את השטר ונתתי לו בשמחה גדולה". (נכדו הרב יאיר ווינשטוק)

 

[אחד יחיד]

אם בצומות עסקינן, אני רוצה לספר דבר נורא ששמעתי מפיו של בעל המעשה עצמו: אדם זה היה מתלמידיו של ר' אשר. הוא הגיע אליו ושפך את מררתו וצערו העצום על כך שאחד מילדיו אינו הולך בדרך הישר. הוא ניסה לדבר על לבו של הבן, לקרב אותו בכל דרך, אבל הוא אוטם אוזניו משמוע, ומתדרדר מדחי את דחי.

ר' אשר שמע אותו, השתתף בצערו, נאנח עמוקות, ובירך אותו שיזכה לראות נחת מכל ילדיו, ובכללם גם הילד הזה שיזכה לחזור לדרך הישר.

עברה תקופה ושום דבר לא השתנה לטובה, בכל הקשור לאותו ילד. הוא שב לר' אשר ובכה לו בדמעות שליש, ושוב ר' אשר נאנח, השתתף בצער, בירך ואיחל, וגם הפעם לא חל שינוי ניכר לעין.

אחרי כמה פעמים שהוא בא והתחנן על נפשו ועל נפש בנו, התפרץ אותו יהודי בשאלה נוקבת.

"הרי אני מכיר את שמעון שמעונוביץ (שם בדוי), אני זוכר שלפני שנים רבות הוא התרחק מאוד מדרך הישר והטוב, ואתם, ר' אשר, הצלחתם להחזיר אותו בתשובה שלימה, והיום הוא אברך משי בן עלייה של ממש. למה רק לשמעון שמעונוביץ יכולתם לעזור ולבן שלי אתם לא יכולים? אני רוצה שכמו שהחזרתם אותו בתשובה תחזירו בתשובה גם את בני, שגם אני אזכה לראות אותו עולה ומתעלה בדרך התורה והמצוות.

נאנח ר' אשר עמוקות והשיב לו בשאלה: "ואתה חושב שזה בא לי בקלות??? ארבעים תעניות התעניתי בשביל שמעון שמעונוביץ עד שמשכתי אותו מתהום החטא והחזרתי אותו בתשובה שלמה.

"אז הייתי צעיר, היה לי כח להתענות 40 תעניות. היום אני כבר זקן, ואין בכוחי לעשות זאת…". (נכדו הרב יאיר ווינשטוק)

 

[אחד יחיד]

"אחד מתלמידיו של ר' אשר היה רב גדול ומוערך שהתפרסם בזכות עצמו, אבל כשהוא היה בא לר' אשר, הוא היה מקבל יחס כמו כל אחד מאנשים הפשוטים שבאו משוק מחנה יהודה או מכל מקום אחר.

"לא פעם הגיע אותו רב יחד עם אשתו הרבנית להתברך מפי ר' אשר ולהתייעץ עמו. את הרבנית היו מכניסים מיד, מפני כבודה, היא לא המתינה אפילו רבע שעה. אבל הרב עצמו? הוא היה צריך לחכות, לר' אשר היה עניין מיוחד בזה, להביא אותו למצב של 'ביטול היש' כדי שיזכה בישועה.

"אותו רב ידע היטב מדוע ר' אשר 'מייבש' אותו, והוא הבין שזה לטובתו. מעולם לא התרעם על כך, הוא עמד בחצר והמתין שם כמו כולם, אנשים היו עוברים ברחוב הסמוך ומזהים אותו עומד ומחכה כאחרון הפונים, זה לא היה נעים, אבל הוא הבין שזה לטובתו וקיבל זאת בשמחה.

"פעם אחת הגיע אותו רב עם בנו החתן, ביום החופה, כדי להתברך מפיו של ר' אשר. הוא אמר לגבאים שאמנם תמיד הוא מחכה בשמחה כמה שר' אשר קוצב לו לחכות, אבל הפעם הוא מאוד ממהר, יש להם חתונה מחוץ לעיר, והם צריכים להגיע בזמן. זו היתה חתונה גדולה שהוזמנו אליה אנשים רבים, כולל רבנים ואדמו"רים, ובכלל, אף אחד לא רוצה שהוא ובנו יאחרו לחתונה של הבן…

"הגבאים העבירו את המידע לר' אשר, ו… ר' אשר לא הגיב. נתן להם לחכות. הם חיכו חצי שעה, שעה, שעתיים, מועד החופה הלך והתקרב, הלחץ התגבר, האבא כבר ממש הזיע מרוב לחץ. לבסוף הוא ניגש לגבאים ואמר להם שהוא דורש שיכניסו אותו לר' אשר. הוא רק רוצה ברכה.

"הגבאים נכנעו, מדובר באישיות מורמת מעם, רב חשוב מאוד שאנשים אחרים עומדים אצלו בתור כדי להתייעץ אתו ולהתברך מפיו.

"הכניסו אותו לר' אשר, והוא התנצל מאוד על כך שהפר את הכללים ולחץ שיכניסו אותו… "אני מאוד מתנצל", אמר, "אבל כמה אפשר להמתין, יש לנו חתונה מחוץ לעיר!".

"ר' אשר השיב לו בקול שקט… "כשמחכים פה בחוץ, חוסכים המתנה במקומות ובדברים אחרים". לאחר מכן בירך אותם, והם מיהרו לנסוע לחתונה.

"סיפר לי את הסיפור הזה יהודי ששמע זאת בעצמו מפיו של אותו רב, ואמר לי שלאותו זוג שהתחתן באותו ערב לא נולדו ילדים, שנים רבות אחרי החתונה. הרב ההוא אמר שרק אחרי זמן רב הוא הבין מה ר' אשר אמר לו באותו יום… "אם הייתי נכנע לרצונו של ר' אשר, ההמתנה מורטת העצבים שם, היתה חוסכת מהבן שלי את הציפייה ארוכת השנים לפרי בטן…". (נכדו הרב יאיר ווינשטוק)

 

[אחד יחיד]

בשנת תשנ"א, עבדתי אצל שלוחא דרבנן הרב מנחם פרוש. כתבתי עבורו את הזיכרונות שלו. העבודה הזאת נמשכה כשנה וחצי, ובאותה עת הייתי משוחח אתו רבות, על אביו הרב משה פרוש, על חייו שלו, גדולי ישראל שזכה להכיר, ופעלו לאורך השנים.

באותה עת סיפר לי ר' מנחם, שבצעירותי הוא היה מתלמידו של ר' אשר פריינד: "כשהיינו צעירים, כל בחור ירושלמי ידע שמי שמבקש להתעלות ברוחניות, מקומו אצל ר' אשר. גם אני הגעתי אליו ודבקתי בו לאורך תקופה.

"אם הייתי נשאר בצלו של ר' אשר", אמר לי ר' מנחם פרוש, "הייתי נראה היום אחרת לגמרי, הייתי זוכה להיות בן עליה של ממש, אבל החיים גררו אותי למקומות אחרים, ומשמים הועידו לי עשייה ציבורית".

באותה הזדמנות הוא סיפר לי, שלא פעם הוא התלווה לר' אשר, אותו הגדיר 'צדיק הדור', לתפילות בקבר רחל ובמערת המכפלה בחברון: "הוא היה מגיע לשם בלילות, פותח ספר תהילים, ובמשך שעות זועק את פרקי התהילים בקול בכיה ותחנונים. היה זה מחזה נורא הוד לראותו מתפלל בכזאת דבקות והשתפכות הנפש, מעולם לא ראיתי אדם שהתפלל כמו ר' אשר", אמר לי ר' מנחם פרוש, "מעולם לא ראיתי אדם כזה". (נכדו הרב יאיר ווינשטוק)

 

[אחד יחיד]

"חמותי היתה אז עוד לפני החתונה שלה, וכשהגיע חג הפסח היא ידעה שבליל הסדר לא מצפה להם סדר משפחתי כמו בכל המשפחות, כי אביה היה רגיל להזמין בכל שבת, ובוודאי בחגים, את כל הגלמודים והאומללים שהתגוררו באזור, מקרוב ומרחוק, לאכול על שולחנו את סעודות השבת והחג, ולמעשה כבר היתה קבוצה של אנשים קבועים, שהגיעו לביתם, כל אחד מסיבותיו שלו.

"ליל התקדש החג. אחרי שהתחיל היה ר' אשר מחלק מצות לכל מי שהתפלל אצלו. שלוש מצות לכל אחד, בסבלנות ובמאור פנים. גם אני עצמי זכיתי לקבל מידיו כמה וכמה פעמים מצות לליל הסדר, והיה בהן טעם מיוחד, טעם של נתינה מכל הלב.

"אחרי שסיים לחלק את המצות וכל המתפללים התפזרו איש איש לביתו, נכנס ר' אשר לערוך את ליל הסדר בביתו. כולם רוצים כבר להתחיל בעריכת הסדר, אבל הוא עדיין לא אוחז שם… יש לו משהו שהוא צריך לבדוק קודם לכן… הוא סוקר את פני האורחים, עובר אחד אחד, ושם לב שמישהו חסר. 'אשר', 'אשר' הזה הגיע לארץ מפרס והוא היה דמות מעניינת מאוד. הוא היה ירא שמים בצורה לא רגילה, ולמרות היותו פרסי מדורי דורות, הוא החזיק את עצמו לחסיד גור… הוא בהחלט לא היה אדם שגרתי.

"אני רואה שאשר לא הגיע", אמר ר' אשר לבתו, חמותי, תלכי בבקשה לשכונת מאה שערים, לשטיבלך, שם תחפשי במדרגות, תמצאי אותו יושב שם, ותגידי לו שאני אמרתי שעד שהוא לא מגיע לכאן, אני לא אקדש על היין, וכל האורחים שלנו מחכים לו!".

"אבא שלה נתן לה פירוט מדויק, איפה היא תמצא אותו, ומה הן המילים המדויקות שישפיעו עליו, כמי שרואה באספקלריא המאירה איפה נמצא כל אחד, ויודע לצפות בדיוק נמרץ מה יגרום לו לציית להוראה ולבוא לשולחן הסדר.

"היא הלכה ל'מאה שערים', פנתה לשטיבלך, ומצאה את אשר הפרסי יושב על המדרגות, בדיוק כמו שאבא שלה אמר לה. היא ביקשה ממנו לבוא להסב אצלם בליל הסדר, הוא סירב בתוקף, ורק אחרי שאמרה לו את המילים שציווה עליה אביה להגיד לו, הוא קם ממקומו והחל לרוץ במהירות לביתו של ר' אשר!". (נכדו הרב יאיר ווינשטוק)

 

[אחד יחיד]

לר' אשר היתה דרך משלו, ושפה משלו כדי לדבר על הקשר שבין האדם ובוראו. הוא היה אומר שכל דבר שקורה לנו או מסביבנו הוא סיבה, והכל מאת ה' יתברך, כך שהאדם לעולם לא יכול לזקוף לטובת עצמו שום הישג, רוחני או גשמי, כי הכל הוא סיבות מאתו יתברך.

הדוגמה הקלאסית שר' אשר היה נוקט בה כדי להמחיש את השיטה שלו היתה על המקרה הבא.

צועד לו אדם ברחובה של עיר בשעת לילה מאוחרת, הוא מגיעה לסמטה צדדית, אין איש רואה ושומע, והנה הוא רואה חלון ראווה של חנות תכשיטים ממש מול עיניו. מעבר לזכוכית יש כמה יהלומים יקרים, ואם הוא יצליח להעביר אותם לרשותו, זה מאוד יעזור לו, בתחומים רבים. כל מה שמפריד בינו ובין היהלומים זה קיר של זכוכית דקה, וממש ליד יש אבן שהוא יכול להרים, להטיח בזכוכית ולנפץ אותה בקלות.

כמובן שאם יש בו מעט יראת שמים או אפילו סתם אנושיות בסיסית, הוא יבין שזה מעשה שלא ייעשה, אבל במקרה שלו הוא נמצא בקושי כלכלי גדול והניסיון הופך יותר ויותר משמעותי. הוא חולף על פני החנות, ולאחר מכן חוזר בשנית ובשלישית, מסתכל על הזכוכית, על היהלומים שמאחוריה, על האבן המונחת במרחק קטן מאוד ממנה, ועוד רגע הוא נופל ברשתו של היצר הרע, אבל אז מהבהבים פתאום אורות כחולים של ניידת משטרה שחלפה במקום, ממש ב'מקרה', והרתיעו אותו מלעשות את המעשה הרע. האיש נמלט מהמקום, וממהר לביתו, לפני שישיאו יצרו פעם נוספת חלילה.

למחרת בבוקר הוא מגיע לבית הכנסת, מנופח מגאווה. היה לו ניסיון קשה והוא הצליח להתגבר…

בא אחד מידידיו שהשקיף אתמול מחלון ביתו וראה את הכל, ולוחש על אוזנו… אל תהיה כל כך מרוצה מעצמך, אלמלא האור הכחול שהבהב פתאום בסמטה הצדדית, היית עכשיו סופר יהלומים גנובים…

והאמת, אומר ר' אשר, החבר ההוא שהשקיף מהחלון צודק. ברור שהאורות הכחולים הללו הם שהרתיעו את האיש והחזירו אותו לדרך המוטב, אבל מי שלח את הניידת לשם בדיוק באותו רגע גורלי? האם זה אכן היה מקרה? ברור שלא. משמים שלחו לו חיזוק, משהו שיעזור לו להתגבר על הניסיון. ר' אשר היה מכנה את זה 'סיבה', הוא אמר שכל מה שקורה סביבנו זה 'סיבות', והסיבות הללו מובילות אותנו בדרכנו. התלמיד חכם השקדן, הגיע למה שהגיע בגלל סיבות רבות שניווטו אותו לשם, ואין לו שום סיבה להתגאות. כך גם העשיר הכי גדול, המחנך הכי מוצלח, הרופא הכי טוב, כולם הגיעו למקומם לאחר אינספור סיבות שדחקו אותם קצת לפה וקצת לשם, קצת קדימה וקצת אחורה, עד שבסופו של דבר הגיעו לאן שהגיעו.

ר' אשר היה חי כך, עם כזאת אמונה תמימה ופשוטה. שום דבר, אבל ממש שום דבר, ממה שהשיג בחייו, לא השיג בכוחות עצמו. הכל בזכות הסיבות שהבורא שתל בדרכו, כל כך הרבה סיבות שהובילו אותו בדרך זו.

כך הוא גם לימד את תלמידיו, לחיות עם ההרגשה הזאת, ואכן מי שמכיר יודע שתלמידיו הנאמנים של ר' אשר, והם באמת אנשים כאלו ענווים ושפלי ברך, הם יכולים להיות ברומו של עולם, הן ברוחניות והן בגשמיות, ולהרגיש שהם לא שווים כלום מצד עצמם, זה הכל בזכות הסיבות שהבורא יתברך הניח להם לאורך כל הדרך. (נכדו הרב יאיר ווינשטוק)

 

[אחד יחיד]

בשבת אחת הגעתי לבקר את סבא, בשעות אחר הצהרים. באנו לביתו של ר' אשר, וראיתי שהוא יושב מהורהר, אפילו קצת כאוב. אני ידעתי מה מעיק עליו, יום או יומיים קודם לכן הוא קיבל דרישת תשלום גדולה מאוד, מאיזה אדם שהוא עזר לו באופן אישי פעמים רבות, חילץ אותו מחובות נתן לו סכומי כסף אדירים, העניק לו כל טוב וטוב, ואותו אחד , היה כפוי טובה גדול וכל הזמן היה יורק בבאר שממנה הוא שותה. ר' אשר לא נרתע מה'יריקות' הללו. הוא המשיך לתת לאותו אחד עוד ועוד, אבל באותו שבוע ההוא תבע את ר' אשר בבית המשפט על סכום כסף גדול מאוד.

מאחר וידעתי שהוא לקח את זה לליבו באופן מאוד קשה, התחלתי לדבר עם ר' אשר בעקיפין על הנושא, והוא אכן השיח את לבו ואמר לי שהוא לא מבין למה אותו יהודי עושה לו כזאת וכזאת, הרי כל כך הרבה הוא נתן לו והשקיע בו והשתדל לעזור לו בכל כוחו, ואחרי כל זה הוא מגיע עם כזאת חוצפה ותובע בבית המשפט סכומי עתק, בתואנות שונות ומשונות שברור לכל בר דעת שבסופו של דבר לא ייצא מהן כלום?

פתאום, באמצע השיחה, אני רואה שהוא מתנתק ממני. שוקע במחשבות, ואז מתנער משרעפיו: "אח! איך נפלתי!", כך הוא אמר, "הקב"ה שלח לי ניסיון, סיבה! זה נועד לרומם אותי, ללמד אותי לסמוך רק עליו יתברך ולדעת שהכל מאתו, ובמקום זאת אני נפלתי והתמרמרתי למה בשר ודם קרוץ מחומר עשה לי רעה, כאילו שמישהו יכול לעשות לי משהו מבלעדי הקב"ה???"

אחרי שאמר את הדברים הללו, הוא החל לשיר שירי שבת בהתרגשות ובשמחה גדולה, התחזק באמונה זכה וברה, ופניו לא היו לו עוד.

פעם אמר לי ר' אשר בענוותנותו הרבה: "אני עומד באותם ניסיונות שאתם עומדים, אין שום הבדל. ניסיונות יש לכולם! השאלה היא רק אם נופלים מהניסיון או שקמים ממנו ומתרוממים אתו למקום גבוה יותר". (נכדו הרב יאיר ווינשטוק)

 

[אחד יחיד]

מעשה נפלא שמעתי מאחד מבאי ביתו הקרובים ביותר של ר' אשר, שסיפר לי שבדידו הווא עובדא, אבל הוא גם ביקש שלא אפרסם את שמו ברבים.

הלה היה ממונה מטעם ר' אשר לנהל את אחד מסניפי 'יד עזרה', רשת צרכניות חסד שהקים ר' אשר, ושרבבות משפחות בישראל נהנו מהרווחה גדולה בתקופה שהן פעלו, כי יכלו לעשות קניות גדולות בזיל הזול, שכן הרשת כולה עבדה שלא למטרות רווח והמוצרים נמכרו במחירי עלות.

לא איש כר' אשר יחזיק צרכנייה כזאת ויסתפק רק בחסד כלכלי עם המשפחות. הוא היה אלוף העולם באיסוף זכויות ובגמילות חסדים, ולכן הוא החליט שאם כבר מחזיקים רשת עם צרכניות ועובדים, זה בדיוק המקום שבו אפשר להעסיק עובדי קשי יום שלא שפר עליהם גורלם, ושאין להם שום סיכוי למצוא עבודה במקום אחר. כך יהיה החסד כפול ומכופל, גם עם העובדים וגם עם הלקוחות.

אותו מנהל סניף הבין את השליחות הגדולה שבעסקתם של אנשים אלו, ולא התלונן. זה לא היה קל להפעיל אותם, צריכים לדבר איתם בדרכי נועם, לעודד אותם לעבוד, להוציא אותם מהדיכאון שהם נופלים אליו לפעמים, או להרגיע התקפת זעם… לנקות אחריהם לפי הצורך ולסדר את המדפים שהם כבר סידרו כי הסדר שלהם לא תמיד באמת מסודר…

"עם רוב העובדים הסתדרתי פחות או יותר", הוא מספר, "אבל היה אחד שהיה קצת יותר מדי חריג, והיחס שלו ללקוחות היה מאוד פוגעני. הייתי צריך כל הזמן 'לכבות שריפות' ולהסביר ללקוחות שהוא לא עושה את זה מרוע לב חלילה, אלא ממצוקה קשה ומחוסר יכולת נפשית להתנהג כמו אדם מהשורה.

"אבל הגעתי למצב שכבר ממש התפוצצתי. פעם אחת היה זה כשהעובד עמד על סולם, וסידר במדף העליון שקיות של קמח. הגיעה אשה אחת שבאה לחנות כדי לעשות קניה, והיא ביקשה ממנו בעודו עומד על הסולם, שיביא לה שקית קמח. העובד לא חשב פעמיים, לקח שקית קמח, פתח אותה לרווחה ו… רוקן אותה על ראש הלקוחה. כמובן שקמה שם צעקה גדולה, אנשים מאוד כעסו והתנפלו עלי בגערות, איך אני מחזיק כזה עובד חסר דעה, ואני באמת לא ידעתי איך אוכל להצטדק מפניהם… הם צודקים, זה באמת לא הגיוני להחזיק כזה עובד. הייתי צריך לפייס את הגברת שהיתה פגועה עד עמקי נשמתה, להשתדל לפצות אותה ולהרגיע את הרוחות, וכמובן גם לנזוף בעובד כהוגן, בתקווה שזה יעזור והוא לא יחזור על ההתנהגות הזאת פעם נוספת.

"לא עברו ימים אחדים, והוא עשה לי 'פיגוע' נוסף. הפעם היה זה לקוח נכבד שהגיע, אדם שהיה 'בעל מידות' גם ברוחניות וגם בגשמיות. הוא ביקש מאותו עובד שיעזור לו למצוא איזה מצרך שמכרו בחנות, והעובד הסתכל עליו במבט ממושך, והחל לשאול אותו בקול גדול: "למה אתה אוכל כל כך הרבה? לא שמת לב שנהיית שמן! זה לא בריא. תפסיק לאכול כל כך הרבה, תראה איזה שמן אתה…". הלקוח החליף צבעים, וכל האנשים מסביב מאוד כעסו על העובד שככה משפיל לקוחות, ובאו אלי כמנהל החנות בזעקות, אי אפשר לקנות אצלכם, תראו איך העובדים שלכם מתנהגים, בושה וחרפה. ושוב, מה אומר ומה אדבר… האמת שגם אני חשבתי שהם צודקים. אסור להעסיק כזה עובד בחנות שמשרתת לקוחות. הוא פוגע בהם ומתנהג לא יפה, אנחנו רוצים שאנשים יוכלו לקנות מצרכים בהרחבה ובזול, לא שיצטרכו לעבור כאן כאלו השפלות וביזויים חלילה…

"אבל אני ידעתי היטב, שההחלטה אם לפטר אותו או לא, אינה בידי. אני רק שליח של ר' אשר לנהל את החנות, הוא הבעל הבית והוא שיבץ את העובד הזה באופן אישי בחנות שבניהולי. כבר אמרתי לו כמה פעמים שאני מאוד לא מרוצה מהעובד הזה ושצריכים לשקול את החלפתו, והוא לא אבה לשמוע. אולי עכשיו, אחרי שני המקרים החמורים האלו, הוא יסכים לבקשתי ויאשר לי לפטר את העובד…

"באתי לר' אשר, הייתי מאוד כאוב ונסער על הצער הגדול שגרם לי העובד המדובר, לי וללקוחות כמובן. אמרתי לר' אשר שעם כל הכבוד לרצון שלנו לגמול חסד עם אנשים שלא יוכלו למצוא עבודה בשום מקום אחר, לפעמים צריכים להודות שהם באמת לא כשירים לעבודה בשום מקום, והראיה, התנהגות כזאת מחפירה שאי אפשר להסכים לה בשום אופן!".

"ר' אשר שמע בכאב גדול את התיאור על מעלליו של העובד, והסכים איתי שזה באמת גורם נזק עצום לחנות וללקוחות… אבל כשדיברתי על הרעיון של פיטורין, הוא השיב לי בשאלה אחת נוקבת: "ואם זה היה הבן שלך???".

"נותרתי פעור פה, עם לסת שמוטה. ר' אשר שאל שאלה, ואני קיבלתי תשובה. אכן, אם זה היה הבן שלי, הייתי נושך שפתיים וממשיך להעסיק אותו, כי כשזה הבן שלי, אני אתגבר על כל הקשיים, על כל האתגרים, גם אם הם גדולים במיוחד, ובלבד שאוכל לתת לו תעסוקה שתביא לו מעט מזור לנפשו האומללה. יצאתי משם עם ראש מושפל, איך בכלל עלתה על דעתי כזאת מחשבה פסולה לפטר עובד ממקום עבודתו! ואם זה היה הבן שלי?!?!?!".
(נכדו הרב יאיר ווינשטוק)

 

[אחד יחיד]

מדמויות ההוד בירושלים של מעלה, היה הגה"צ רבי אשר פריינד זצ"ל. דמות מופת רחימאית של צדיק נשגב, שעסק במסירות נפש בקירוב יהודים לאביהם שבשמים ובמעשי חסד נאצלים, שאת רובם עשה הרחק מעין רואים. הוא נהג לקרב יהודים קשי יום, לדאוג לכל מחסורם, להרעיף עליהם טללי עידוד ונוחם, ולסייע להם להתפרנס במלאכה המתאימה להם.

אחד מאותם יהודים שקירב, הפך ל'קבלן השיפוצים' האישי שלו. למען הסר ספק, רבי אשר לא נזקק לשיפוצניק תמידי, ביתו היה חף מכל גינון של שיפוץ או הדר. תפקידו של השיפוצניק היה לגשת לבית אלמנות ונזקקים, לתקן את הדרוש תיקון, לצבוע, לסייד, להתקין, להחליף ולחדש. אחת לשבוע, ביום שישי לפני חצות, היה מגיע השיפוצניק ליטול את שכר עבודתו ועבודת הפועלים הערבים בגין עמלם באותו שבוע, שאם לא כן – הרי זו בחינת סכנת נפשות ממש מהפועלים…

ויהי באחד מימי השישי, עלה השיפוצניק לביתו של רבי אשר, ערך עמו את החשבון, והנה – הסתבר שעלות השבוע החולף היתה גבוהה מהרגיל. רבי אשר חיטט בכיסו, אך לא מצא בו אלא כמה מאות דולרים בודדים, הרחק הרחק מעשרות אלפי השקלים הנדרשים. רבי אשר מחפש גם בארונות, במגירות ובכל פינה נסתרת, ועם כל חיפוש שהסתיים באכזבה – השיפוצניק שלצידו הלך ונלחץ. היטב הבין כי הוא חייב מיד את הכסף, לבל יאונה לו רע מהפועלים הערבים הממתינים…

הדקות מוסיפות וחולפות, רבי אשר מחייך את חיוכו הטוב, ומתחיל לדבר דברי אמונה וביטחון, 'הלא בורא עולם יודע היטב כי אני זקוק לכסף הזה' – הוא מסביר לשיפוצניק במאור פנים, 'ואין לו כל בעיה לשלוח לי את הכסף כאן ועכשיו. כל שעלינו לעשות הוא להתחזק באמונה ובביטחון בבורא הכל יכול, ותיכף נראה כי הסכום החסר יבוא גם יבוא…'

השיפוצניק מתעודד קמעא, אך הזמן מוסיף לחלוף, וכסף אין. רבי אשר מסרב להילחץ, אף עננה קלה של דאגה לא נראית על פניו המאירות. 'אין עוד מלבדו, אפס זולתו!' – הוא קורא בהתרגשות, 'בורא עולם בוודאי רוצה שיגיעו עשרות האלפים הדרושים לנו!' – הוא קובע בביטחון ובאמונה, 'ולכן בוודאי ישלח אותם. עלינו רק לבטוח בו ולהאמין בישועתו!'

חלפו כחמישים דקות, שעת חצות התקרבה, ולפתע – נקישה בדלת. בפתח עמד יהודי נשוא פנים מבני ברק, ממקורביו של רבי אשר, ומיד בכניסתו הוא מוציא מחיקו מעטפה תפוחה ובה עשרות אלפי שקלים, אותם הוא מושיט לרבי אשר. 'גביר פלוני מבני ברק שלח זאת אל הרבי', אומר המקורב, 'באתי במיוחד מבני ברק להביא את הכסף…'

עיניו של רבי אשר נרגשות, שוב ראה כי ישועת ה' כהרף עין, הוא סמך על בורא עולם – ובורא עולם אכן שלח את הכסף. הוא סופר את הסכום, מוסיף את כמה מאות הדולרים שהיו בידו קודם לכן, והנה – זהו הסכום המדוייק הדרוש לתשלום עבור השיפוצים השבוע, שקל לא יותר ושקל לא פחות!

רבי אשר נפעם, ומושיט את צרור הכסף התפוח לידי השיפוצניק, שממהר לצאת ולשלם לפועליו. ואז, פונה רבי אשר למקורבו ושואל, 'אמור לי בבקשה, מה טעם באת דווקא בשעה לא שגרתית זו, ובנסיעה מיוחדת מבני ברק? האם אותו גביר ביקש להעביר את הכסף דווקא היום, דווקא עכשיו?'

'לא ולא!' – משיב המקורב ומספר, כי פגש את אותו גביר כבר בליל אמש, והלה העניק לו את הסכום וביקש שיעבירנו לרבי אשר. 'חשבתי לעצמי', הוא מוסיף ומספר, 'שהרי ממילא אני עולה לירושלים בשבוע הבא, אעביר אז את הכסף. ולפתע, היום, פתאום תקפוני נקיפות מצפון קטנות. אולי סכום כה גדול יכול לסייע בדחיפות, למה לעכב את העברתו בכמה ימים? ולפיכך, ולמרות המאמץ המיוחד הכרוך בכך, גמרתי אומר לעלות לירושלים במיוחד ולמסור את הכסף כאן ועכשיו!'

רבי אשר מקשיב וחיוכו מתרחב, ואז הוא שואל: 'אולי תוכל לשער, מתי בדיוק התעורר בך הספק, שאולי כדאי להזדרז ולהעביר את הכסף מיד?'

רבי אשר שם אוזניו כאפרכסת, הנה מגיעה ה'תגלית הבטחונית' המרעישה, עד כמה מידת הביטחון חוללה מהפך: 'לפני כחמישים דקות!' – משיב המקורב ואומר, 'ממש עכשיו, דקות לפני שיצאתי, חשבתי על זה ומיד יצאתי לדרך, שאורכה כחמישים דקות נסיעה!'

'לא יאומן!' – רבי אשר נרגש עד כלות הנפש, 'הלא בדיוק לפני חמישים דקות הבנו את עומק הבעיה, אז הבנתי שחסר לי בדיוק את הסכום הזה כדי לשלם לפועלים. יכולתי לדאוג ולהילחץ, אך הנה גילוי שמימי מדהים – שזה היה פשוט מיותר ולא מועיל… ההיפך, ברגע שהתחלנו להתחזק בביטחון בבורא עולם, ברגע שהחילונו לעסוק בדיבורי אמונה והישענות על אבא שבשמים – באותו רגע נפתח שער הישועה והמחשבות עוררו בך את הרצון לקום ולנסוע לירושלים!'

וסיפור נפלא זה, אותו סיפר המשפיע הגה"צ רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א, מאיר לנגד עינינו עד כמה גדול כוחה של מידת הביטחון, עד כמה עוצמתה. הנה כי כן, בכל עת של לחץ ודאגה, אם אנו נתקלים בהתמודדות או בקושי לא פשוט, נראה לנגד עינינו את המעטפה תפוחת המזומנים היוצאת לדרך מבני ברק לירושלים באופן כה לא צפוי ובמאמץ כה גדול, רק כי יהודי התחזק בביטחון שה' ישלח לו את הישועה – ואז ה' באמת שלח את ישועתו!

יהודי יקר! מה לך דואג, מה לך נבוך, מדוע אתה תוהה ומבולבל? נכון, כשעומדת לנגד העיניים שאלה קיומית, חרדה לופתת, בעיה רפואית סבוכה או מינוס חסר תקדים, הדאגה עלולה להשתלט, הלחץ עלול לקנות שביתה, אך דווקא ההישענות על בורא עולם, האמונה בו והביטחון בישועתו – הם שמבטיחים את הישועה האמיתית, הם שמקרבים אותה אלינו בצעדי ענק. הבה נבטח בה' בכל עת, ונזכה לראות בישועתו ובטובתו במו עינינו, בקרוב ממש!

(פניני פרשת השבוע)

 

[אחד יחיד]

הרה"צ רבי אשר פריינד זצ"ל שהה פעם בלונדון בשלהי החורף. "יד עזרה" היתה זקוקה לסכומי כסף כבירים לקראת החלוקה של קמחא דפסחא, והצליחו לסדר לו פגישה עם מיליארדר מפורסם מעשירי לונדון.

הגביר רצה שר' אשר יכבדו ויבוא אליו כנהוג, אבל ר' אשר בשום אופן לא רצה ללכת אליו כי מבחינתו היה בכך סגידה לעגל הזהב.

שבועיים שלמים שהה בלונדון ולא הלך אל העשיר. בסופו של דבר, אותו גביר אדיר, שכל לונדון רעדה מפניו, בא אל ר' אשר לאכסניה שלו. כנראה היתה לו גם בעיה אישית ומאד רצה להתייעץ עם ר' אשר.

הם ישבו ושוחחו. תוך כדי השיחה אמר לו ר' אשר בשלווה: "אני לא צריך לא אותך ולא את הכסף שלך". כמובן שאחרי מילים כאלו, העשיר הפגוע לא נתן לר' אשר אפילו פאונד אחד. נתפרדה החבילה. הגביר חזר ברוגז רב לביתו ור' אשר חזר לארץ ישראל.

לאחר שחזר ארצה, הלכתי לקבל ממנו שלום, ושאלתי אותו, אתה צריך בערך 100 אלף דולר, והעשיר היה נותן לך לכל הפחות עשרת אלפים דולר. למה היית צריך להרגיז אותו ?'

ר' אשר התקיף אותי קשות. "אתה מסתובב אצלי כבר 15 שנה ואין לך עדיין מושג מה זאת אמונה. אתה מבין שאם הרבש"ע רוצה לתת לי כסף – הוא יתן לי את זה רק באופן שאני אכרע ואשתחווה לבן אדם? כך אתה מבין?!"

אבל הרי אתה צריך את הכסף?! לא יכולתי להבין.

"נכון, אני צריך כסף, אז אני מבקש מהקב"ה והוא נותן לי".

(ר' אשר, מפי תלמידיו)

 

[אחד יחיד]

אחד מתלמידי הרה"צ ר' אשר פריינד זצ"ל סיפר שבאחת הפעמים שהוא שוחח עמו, התאוננתי בפניו כאברך צעיר: החברים שלי יושבים בכולל, ואני נמצא בשוק, ובשוק מסתובבים לצערי הרב אנשים ברמה של עולם תחתון.

ר' אשר הסביר לי כי אם רוצים ואם מחפשים את הבורא עולם, אז הוא מצוי בשוק לא פחות מאשר בכולל, ואם לא מחפשים את הבורא עולם, אפשר לשבת בכולל ואין בורא עולם, רק האדם והאגואיזם שלו. תחפש את הבורא עולם בשוק היה אומר לי שוב ושוב. ואני הייתי משתאה איך באמת ראיתי את הבורא בשוק, לפעמים הייתי יכול לחפש פלפלים בכל השוק ולא מצאתי, ופתאום כשעברתי בחנות מסוימת רק בשביל לקצר את הדרך ולעשות בה קפנדריה, פתאום ראיתי שם בצד בדיוק את הסחורה שאני מבקש, תוך כדי הליכה מהירה ותציית החנות כדי לצאת מצידה השני. ר' אשר היה אומר לי גם לְלַמֵּד אמונה את כל מי שאני נתקל בו בדרכים, בשוק, להגיד לאנשים מילים של אמונה, אף פעם אי אפשר לדעת אצל מי זה ייקלט, כך עשיתי במשך כל השנים. (מתוך הספר ר' אשר)

 

[אחד יחיד]

תלמיד אחר סיפר: פעם בימי הקיץ נכנסתי לר' אשר בעת שאכל אבטיח, הוא כיבד אותי בחתיכת אבטיח, ואח"כ שאל אותי האם אתה מוצא לפעמים את הקב"ה? עניתי בשאלה איך מוצאים את הרבש"ע? זה כה פשוט ביאר ר' אשר, הנה האבטיח הזה הוא טעים, איך יש לו טעם? הרי זה דומם כמו עפר, איך דומם נעשה ערב לחיך? אלא שיש בו ניצוצות אלוקיים והם נותנים בו טעם, והנה לך את הקב"ה בתוך האבטיח. (מתוך הספר ר' אשר)

 

[אחד יחיד]

נכנסתי אל ר' אשר ביום שבת קודש -שח הרה"צ רבי נחום כהן שליט"א- הוא אך ראני ומיד אמר לי בשמחה: הלילה מצאתי את הקב"ה בתוך שק של סמרטוטים. השתוממתי על הדברים ושאלתי אותו מה כוונתו? ר' אשר סיפר לי שבאמצע הלילה סבל מיסורי שבר איומים, הוא חיפש רצועת בד לחבוש את מקום הכאב, אולם בגלל החושך לא מצא מאומה, אור נרות השבת כבה כבר מזמן, שלא לדבר על אור המנורות ששעון השבת הפסיק אותם מזה שעות. פתאום ה' הכניס לי מחשבה במוח לחפש בצד. איני יודע איך זה קרה, אבל היה שם שק מלא סחבות נקיות מיועדות לניקוי אבק וכדומה, מיששתי בידי בתוך השק ותוך זמן קצר מצאתי רצועת בד שכאילו נוצרה בגודל המדויק לחבוש שבר, כך היתה לי הרווחה והוקלו הכאבים החזקים. אז אני שואל אותך, חייך ר' אשר בשמחה של מאמין השמח לגלות את אלוקיו על כל צעד ושעל, האם לא מצאתי את הרבש"ע בתוך שק מלא סמרטוטים? (מתוך הספר ר' אשר)

 

[אחד יחיד]

ר' אשר איבד פעם את הגומייה של הארנק, כרגיל היה כורך את הארנק שלו בגומייה, כעבור יום יומיים מישהו מצא את האבדה והוא שמח עם הגומייה שעולה פרוטה, כאילו מצאו מליון שקל שאבדו לו בגלל שה' גילה את עצמו דרך הגומייה. באותו זמן נדרשו לו שני מיליון שקל עבור מוסדות יד עזרה כדי לעשות איזה פעולה, והוא טען אז: "אין הבדל אצל הקב"ה בין גומייה שעולה פרוטה לבין שני מיליון. כמו שהקב"ה גילה את עצמו דרך הגומייה, כך יכול לגלות את עצמו דרך שני מיליון שקל", וכך דיבר על זה שבוע שלם שאצל הקב"ה אין הבדל בין גומייה לשני מיליון. (מתוך הספר ר' אשר)

 

[אחד יחיד]

"ר' אשר לא הרשה לתלמידיו לכנותו 'רבי', או 'הרב', ובשנים מוקדמות יותר גם לא הסכים שיקראו לו 'ר' אשר', אלא פשוט 'אשר'. רק כשהתבגר מעט הסכים שיוסיפו את הכינוי ר' כי כך מקובל לקרוא לאנשים מבוגרים, בלי קשר למעמדם הרוחני.

"כך גם אם היה מגיע מישהו לנשק לו את היד, זה היה תלוי מאוד מי הוא האיש. אם היה זה אדם אשכנזי, ר' אשר היה נותן לו מכה קטנה עם היד שאותה רצה לנשק, כדי להפגין בצורה הכי חדה וברורה את מורת רוחו מהעניין. אבל אם בא יהודי ספרדי לנשק את ידו, הוא לא התנגד. ולמה? כי אצל בני עדות המזרח זאת מחווה מקובלת שבנים מנשקים את ידי אביהם וזקניהם, וכן מקובל לנשק ידי אנשים מבוגרים, ואילו אצל האשכנזים נישוק היד זאת מחווה שעושים רק לצדיקים. (נכדו הרב יאיר ווינשטוק)

 

[אחד יחיד]

"מעשה נוסף שמעתי מאחד ממנהלי 'יד עזרה'. היה זה בתחילת דרכו של הארגון, הצרכנייה היתה מקום עריכת הקניות של יהודים יקרים מכל קצוות הקשת, ר' אשר היה אבא של כולם בלי שום הבדלים מאיזו קהילה אתה ומה המוצא שלך.

"והנה ביום מן הימים אירע מקרה מאוד לא נעים. שריפה פרצה במחסן של 'יד עזרה', וסחורה יקרה מאוד נשרפה כליל. הנזק היה עצום ואיים למוטט את כל מפעל החסד האדיר שהקים ר' אשר. אומנם המחסן היה מבוטח בפוליסת ביטוח מסודרת, אבל כשעשו את הביטוח לא חשבו שתהיה במחסן הזה סחורה בהיקפים כאלו, והפוליסה לא עודכנה בהתאם כשהארגון החל לצמוח ולהתפתח, כך שהביטוח היה על חלק קטן מאוד מהסחורה שנשרפה.

"מאחר ומפעל החסד הזה החזיק כל כך הרבה משפחות ברוכות ילדים, החליטו רבני בני ברק שחייבים להציל את הארגון ואסור לתת לו לקרוס בגלל השריפה הזאת. החליטו רבני העיר לעשות מגבית מיוחדת ל'יד עזרה', כשבשבת הקרובה כל רב ידרוש בבית הכנסת שלו אודות חשיבות התמיכה בארגון שעוזר לעניים לקנות את כל צרכיהם במחיר מוזל מאוד. ר' אשר שמח מאוד על העזרה, ונקבע יעד של 200 אלף לירות שאותו אמורים היו רבני העיר לגייס לטובת כיסוי החובות של ר' אשר.

"ביום חמישי של אותו שבוע הלך אחד האנשים של 'יד עזרה' והתראיין לעיתון, שם סיפר על פעולותיו של הארגון, על השריפה והנזק החמור שהיא גרמה, ועל המגבית הצפויה להתקיים בשבת. מטרת הריאיון הייתה להכין את הציבור לכך שבשבת ישמעו דרשות ויצטרכו לקבל על עצמם לתת סכומי כסף נכבדים לטובת העניין.

"כשראה ר' אשר את העיתון חשכו עיניו. פרסומת? חלילה וחס. ארגון 'יד עזרה' עוזר למישהו? ר' אשר פריינד עוזר לאנשים? זה הכל מאת ה' יתברך, אנחנו רק שליחים שלו ועושים את רצונו.

"הודיע ר' אשר שהוא מבטל את המגבית! העובדה שהוא זקוק לסכומי כסף אדירים לא השפיעה עליו בעניין הזה. הוא מתנגד לפרסום בכל תוקף, ואם היה מעורב פרסום בעניין, הוא רוצה ללכת בדרך שונה לחלוטין. המגבית מבחינתו מבוטלת: "הקב"ה לא צריך שנעזור לו, הוא יכול למצוא לבד את הדרכים כדי לעזור לנו", כך אמר ר' אשר והמגבית אכן לא יצאה לפועל.

"אבל זאת יש לדעת, שר' אשר לא ברח מהפרסום בגלל עצם הפרסום. הסיבה לבריחה שלו היתה נעוצה בגישה שלו לחיים. הרי הוא לא החזיק טיבותא לנפשיה בשום אופן, מבחינתו הוא בכלל לא עשה כלום, זה הכל הקב"ה עשה ושלח לו סיבות ומחשבות כדי שהוא יעשה זאת, ולכן הוא לא מבין איך אפשר לפרסם אותו על משהו שהוא לא עשה בכלל?

"יהי רצון שנזכה ללכת בדרכיו ולהידבק במורשת המפוארת שהנחיל לנו, הן במסירות הנפש שלו למען הזולת במעשי חסד וכו', והן בהתבטלות המוחלטת שלו לרצון ה', והעובדה שאף שהוא הקים מוסדות אדירים ועשה כל כך הרבה למען הכלל והפרט, הוא החזיק מעצמו אדם פשוט כמו כולם, בלי שום הבדל בינו ובינם." (נכדו הרב יאיר ווינשטוק)