"נכנסתי בשעתו כבחור צעיר לישיבת פוניבז'" סיפר תלמיד חכם "בשבועיים הראשונים למדתי מצוין, אבל היה לי קשה. מאד. בשלב מסוים הרגשתי כי אני מתחיל להיאבד בים הבחורים. לא מצאתי את עצמי. יום רודף יום והמים הסוערים החלו לאיים לשטוף…".
הוא חש כאילו הוא שוחה סמוך למערבולות המים, וכמעט טובע. אבוי.
ואז לפתע הגיעה ספינת ההצלה.
והוא סיפר:
היה זה כשבועיים וחצי לאחר תחילת הזמן, בסדר ג'. ניגש אליו ר' בן ציון, שהיה אז בחור חשוב, מבוגר ממנו בכמה שנים, וסיפר לו: "יש לי כאן בעיה קלה בסוגיה. אינני מצליח לסדר לעצמי את המחשבות ולפתור את הבעיה. אולי למדת כבר את הענין. ואם לא למדת, אולי תוכל לסייע לי ותוכל ללבן איתי יחד את העניינים המפותלים מתחילתם. ואולי נלמד מההתחלה את הבסיס של הסוגיה".
ר' בן ציון התיישב לידו והתחילו ללמוד את הסוגיא.
"אני מסביר, ובן ציון חוזר על הדברים שלי, בנעימות ובסבלנות, מנתח פה ושם, ונהנה מאד מההסבר שלי" – נזכר הבחור מאותם רגעים של פתח ההצלה. "בשעה שהסברתי לו כיצד אני מבין את התוספות ודברי הרא"ש, ראיתי כי מרגע לרגע מתבהרת לו הסוגיא טוב יותר, ועוד יותר. וזה נתן לי הרגשה נעימה במיוחד. כאשר נפרדנו הוא הודה לי בשמחה רבה".
"הלילה הזה רומם אותי. ייצב את רוחי והתחיל לעצב את נשמתי. ובעיקר, קיבלתי מרץ וחיות, מעוף ורצון עז שמכוחם אני "עף" עד היום הזה, ברוך ה'".
"לאחר כשבוע שבועיים, שמתי לב משום מה, שבכל לילה בסדר ג' הוא עוזב את מקומו והולך לבחור משיעור א', ועושה תהליך דומה למה שעשה איתי, ואז הבנתי כבר, שהוא לקח על עצמו משימה להתקרב ולקרב, לרומם את הבחורים החדשים הצעירים, הטלאים שעדיין אין מי שמכיר אותם, ושאין ספק שהם ישמחו בהכרה, בידידות ובעיקר בידידות של תורה, התקדמות בלימוד והערכה מהסביבה".
"מידי לילה ראיתי אותו יושב בזווית אחרת בהיכל הישיבה, ליד בחור מהצעירים". זו היתה שיטת חיים.
בעקבות קשריו עם צעירים ממנו, במשך הזמן ניגשו אליו הורים של תלמידים וכן אנשי הצוות עם הצעות ובקשות ללמוד עם בחור זה או אחר, לשכלל אותו בלמדנות והבנה. ולכן גם אחרי נישואיו הוא נצפה כשהוא לומד עם תלמידים, מלבד החברותות הקבועות שרובם היו בחורים מבוגרים מתלמידי הישיבה.
חלפו השנים, וכמה הורי תלמידים בקשו ממנו שילמד עם הבן שלהם והם ישלמו לו.
ועל כך סיפר תלמיד חכם, והקדים.
אחרי נישואיו של הגאון הצעיר ר' בן ציון נוכחתי לראות כי לומד לפעמים עם בחורים, סברתי לומר כי הוא לקח את התלמידים בשביל פרנסה, ואכן, זו הנהגה ראויה ואפילו מחויבת – כדי לזון ולפרנס את בני הבית.
אבל, היה לי מעניין ומרתק לעמוד מקרוב על סוד הענין. ובכן.
לאחד הנגידים, היה בן בישיבת פוניבז'. הכרתי את הגביר ואת הבן, שהיה חלש בלימודים.
האב שהכיר את ה'סחורה' שיש לו – את בנו החלש, החליט שכדאי לנסות לשלב את הבן בלימוד ההלכה, כיון שבתחום ההלכה, יהיה לבן קל ומהר יותר האפשרות למצוא 'טעם' בתורה, ועל ידי כך כבר יפציע דרך נוספת – גם לתוך הבנת סוגיות הש"ס באופן כללי.
האבא הגביר, ביקש ממני שאבקש מר' בן ציון פלמן, ללמוד עם בנו.
עשיתי כרצונו, ושידכתי בין הבחור לר' בן ציון.
רצונו של הגביר היה, שר' בן ציון ילמד עם הבן 'יורה דעה', אבל ר' בן ציון אמר כי הוא מתעתד למסור שיעורים על 'זרעים', ולכן יכול ללמוד אתו 'סדר זרעים' מהסוגיות ועד הלכה למעשה, ולאחר מכן כאשר יסיימו 'זרעים' ילמדו 'יורה דעה'.
הם החלו ללמוד. שעה אחת מידי יום ביומו גם בשישי ובשבת. לאחר שבועיים אמרתי לר' בן ציון: "צריך לבקש תשלום על הלימוד הזה".
"אינני רוצה לבקש כסף, אבל אם הוא יתן אקבל". הוא לא גילה את טעמו מדוע אינו מעוניין לבקש.
כיון שכך, כאחראי על השידוך, ניגשתי בעצמי לאבא של הבחור, הגביר, ואמרתי: דע לך שצריך לשלם עבור הלימוד, כי האיש הלומד עם בנך הוא אברך ת"ח שחי בדוחק, ואם הוא מסכים ללמוד עם בנך, ומקדם אותו, חובה לשלם לו.
וכאן, עשיתי טעות, במקום לנקוב בסכום, אמרתי לו: "תשאל את ר' בן ציון כמה לשלם לו".
ואכן כך הוא עשה, הוא ניגש לרב"צ ושאל בחביבות "מה המחיר, כמה זה יעלה לי, לשלם על הלימוד עם הבן שלי?"
ר' בן ציון אמר, כי בשעה שנתן את הסכמתו ללמוד עם הבן לא הייתה מטרתו הכסף, רק כיון ששמע כי הוא חלש בלימודים, לכן הסכים ללמוד אתו 'הלכה' כדי להכניס בו אהבת תורה על ידי לימוד ההלכה בעיון. "משום כך, אני משקיע בו כעת, להראות לו כיצד מהסוגיה מגלים ושואבים את מסקנות ההלכה, ואם כן, לענין הכסף, עשה כהבנתך וכרצונך".
לאחר כמה שנים נודע לי, סיפר המתווך, כי מעולם לא הצביע לשואלים על סכום מסוים, לא היו לו "תעריפי לימוד" עם בחורים. כיון שעיקר הלימוד היה לשם מצוה ללא תעריפים. אבל וודאי שכיון שהיה זקוק נטל את מה שנתנו.
כמו כל גביר וסוחר, הבין אבי הבחור, כי בענייני כסף לא מחביאים אלא מדברים על השולחן, מבקשים או תובעים ללא עדינות וללא בושה.
לכן, היה ברור לו כי נושא הכסף לדידו של רבי בן ציון, הוא ענין שולי ביותר. כי הרי הרב פלמן אמר את דבריו בכנות מקסימאלית, שהוא לא חשב בכלל על כסף כאשר התחיל ללמוד אתו וניכרים דברי אמת, וכיון שכך הוא יתן לו משהו סימלי – לכבוד ולהערכה. שהרי אם באמת היה רוצה כסף, היה מדבר ברור. בביזנעס חייבים לדבר. ואם לא, אז לא.
ואכן כך. האב שלח לו מידי חודש משהו סמלי כאות הערכה לאברך תלמיד חכם הלומד עם בנו סדר 'זרעים' בעיון.
הסכום היה, פחות ממה שמקבל אברך סטנדרטי הלומד עם נערים לימוד פרטי.
הצטערתי. הדבר הפריע לי מאד כיון שהייתי השדכן בין הבחור לר' בן ציון. התקשרתי במיוחד לגביר הנ"ל, ואמרתי לו שזה לא מקובל לתת סכום זעום כזה.
האיש הדף את הדברים: "תשמע טוב, הרב פלמן אמר לי מפורשות כי הוא לא לומד אתו בשביל כסף, אז מה הבעיה?!" ככל שניסיתי להסביר לו שבכל זאת יתן, לא הבין אותי. מה לעשות. לא היה לו בכלל מושג שקיימים בעולמנו אנשים שבאמת מתכוונים לקדם בחורים, בלי להתכוון לכסף, גם בשעה שהם זקוקים לפרנסה ומשוועים לה, וכי אפשר שלא לחשוב על הכסף כאשר באמת זקוקים לכסף?! ו"אם הוא אומר כי הלימוד אינו למטרה של ממון, מה פתאום שאני אזרוק כסף לפח?! מי שזקוק לכסף, רוצה ומבקש כסף", ולא הסכים לשלם כדת וכדין.
בלי להתכונן, נצנצה לי דמעה בעין, ונפרדתי ממנו
בינתיים רב"צ למד עם הבן וקידמו במשך רוב חודשי החורף. הבחור התעלה מאד וקיבל 'טעם' בלימוד. ואכן, לא הפריע לו לרב"צ הנושא הממוני. וכפי שאמר.
מתי עמדה לי דמעה בעיניים? מספר בעל המעשה.
היה זה ממש בערב יום טוב של חג הפסח אחרי טבילת מקוה, פגשתי את ר' בן ציון בדרך לתפילת מנחה. שאלתי אותו: כיצד הלימוד עם הבחור?
"אני חושב שקיבל טעם בלימוד, ברוך השם" זו הייתה התשובה.
ביקשתי ממנו להתעכב, ואמרתי לו נחרצות: כבוד הרב, בימי הקיץ אין לכם להמשיך איתו את הלימוד, אלא רק אם האבא ישלם יותר. ואני אקבע עם האבא קודם לכן דברים ברורים לגבי הסכום.
אך ר' בן ציון הגיב לי בהחלטיות: "אינני רוצה שהנושא של הכסף יהיה כאן שיקול".
משום מה, בלי להתכונן, נצנצה לי דמעה בעין, ונפרדתי ממנו. רציתי להישאר ולנגוע בגלימתו הנקייה (תרתי משמע) לכבוד חג הפסח. גם אני בן של גבירים…
הבחור ההוא, שקיבל טעם בלימוד בתחילת אותו קיץ, התחתן והיה לאיש. ילדיו כיום, תלמידי חכמים יקרים – שגם להם 'טעם בלימוד'. והסבא שלהם שנמצא בעולם האמת יודע שם, ומתחרט: אילו הייתי יודע להכיר טובה מינימלית לתלמיד חכם שעשה למעני ולמען צאצאי, למרות שחי מתוך הדחק, עד כמה זכות הייתה יכולה להיות לי. אבל כבר מאוחר.
(מתוך הספר 'ללא שם')
www.hamichlol.org.il