שבט י"ב שבט - יומא דהילולא של רבי בן ציון פלמן זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

כאשר החל ר' בן ציון לכתוב את חידושי תורתו – למטרת פרסום בספר 'שלמי תודה', לא היה לו זמן, אבל להיפרד מהחסדים לא יכול. מה עשה?

הגה במוחו רעיון פשוט.

כיון שהתקבצו סביב ר' בן ציון עדרים של תלמידי חכמים צעירים ששמעו את לקחו, ובאופן טבעי שומעי השיעורים שואלים ומעירים, מקשים ומתרצים ומרחיבים את ההבנות כדברי חז"ל: "ומתלמידי יותר מכולם", לכן אחרי סיום השיעורים חקק את ההערות שלהם במחברת הפרטית, בשמו המפורש של האברך התלמיד חכם הצעיר, והרכבת יצאה לדרך. מאותו יום, ההערה היתה נאמרת ברבים בשמו המלא של השואל והמשיב.

כמעט בכל שיעור הוזכרו קושיות, תירוצים וראיות בשם אברכים צעירים ממנו בחכמה ובמנין: "והרב פלוני הקשה על קושיה אלימתא". "לפני שלושים שנה הרב פלוני הסביר את הענין". הוי עובדה שאמר בשיעור: "לפני עשר שנים הרב פלוני הקשה", והפלוני ההוא נוכח במקום, קם ואמר: "כבוד רבינו, שכחתי לחלוטין, אינני זוכר לא את הענין ולא את הקושיה, אבל אם הרב אומר שכך היה, בטלה דעתי מפני דעתו הרחבה…".

בספר 'שלמי תודה' למאות סימניהם, מוזכרים למכביר שמות של תלמידי חכמים מכל התקופות והגילאים. כי ר' בן ציון היה כמו שיכור ליין – להיטיב בעיקר עם אברכים תלמידי חכמים היגעים בתורה. לכבד אברך! לרומם בן תורה!

חייך אברך וסיפר: "ב'שלמי תודה' אני מוזכר כמה פעמים. והנה, באחד הסימנים הוא משלב רעיון מוסרי ומזכיר שם את שמי. אמרתי לו: 'בוד הרב, אין זה הווארט שלי, ומדוע הרב מזכיר אותו בשמי ב'שלמי תודה', שהרי אינני נזכר בשום אופן שאמרתי מעולם כזה רעיון טוב?'. ר' בן ציון צחק, ואמר לי: 'הנח, זה יעזור לך בשידוכים של הילדים… ולגופו של דבר, אם כתבתי מפורש בספר, כנראה שדברים בגו'.

"וכיון שיצא מפי צדיק, אכן כך היה.

"חלפו ימים ושנים ובאחת מהצעות השידוכים לבתי, בקשו לברר עלינו, והעמידו תלמיד חכם לבדוק ולברר. באותם ימים הזדמן לידו של התלמיד חכם ספר 'שלמי תודה' ובו החידוש שכתב בשמי, הוא נהנה מאד, ואמר לעצמו ולמשלחיו: 'אם כך הדבר, מדובר בתלמיד חכם שיש לו בית של תורה'. והשידוך יצא לפועל…

"לימים, נסעתי לאמריקה, ובידי המלצה מהרב שך אודות הכולל שעמדתי בראשותו, אחד הגבירים קרא את ההמלצה והגיב: 'אם הרב שך כותב שאתה תלמיד חכם, בבקשה תאמר 'שטיקל תורה' מספר 'אבי עזרי'…' היה קשה לי מאד באותם רגעים לומר דברי תורה עמוקים, אך נזכרתי בשיעורו של ר' בן ציון בהלכות חנוכה, שבו מביא את חידושו של ה'אבי עזרי' לגבי מי שיש לו רק ב' נרות ביום השלישי של חנוכה. אמרתי לו את הדברים. הגביר לא ויתר: 'הבה נראה שאתה צודק, נפתח יחד את ספר אבי עזרי' – ביקש. פתחנו את ה'אבי עזרי' והראיתי לו. המשכנו לפלפל בידידות. ולפתע אמר: 'השם שלך מוכר לי מאיזה מקום, ואינני יודע מהיכן', התאמץ להיזכר ולפתע נפל ברעיונו: 'אולי ראיתי את השם שלך בספר 'שלמי תודה' האם זה אתה?'…

"הוא פתח את ספר 'שלמי תודה' שבביתו, חיפש חידוש שראה בו לאחרונה, ואכן מצא את הרעיון המוסרי הנ"ל ובו השם שלי. הוא בא על סיפוקו והכריז: 'אם כן, אתן לך פי 10 ממה שאני נותן לכולם!', ונתן…

"מדוע אני מספר סיפורים?" – מסיים האברך בשאלה ומיישב, "כדי לומר: הנה כוח ה'לשם שמים', שעמו חקק ר' בן ציון את שמות האברכים כדי לרוממם, שהמעט הזך, כוחו רב.

"הדלקת נר אחד קטן ב'שמן טהור של חסד' – מאירה למרחקים". (מתוך הספר 'ללא שם')

 

[אחד יחיד]

"ראיתי כמה פעמים בימי חמישי שר' בן ציון ישב עם אברכים, והכין להם 'שטיקל תורה' כדי שיהיה להם מה למסור לשווער בשולחן שבת. וכיון שפחד אולי הענין לא ברור להם לחלוטין, שמא ה'חבורה' לא תיאמר כראוי, וכדי שלא יהיו להם בושות, לכן בדרך כלל הקפיד לבקש: 'לא כדאי שנשאיר את הרעיון בראש, הבה נעלה את החידושים על הכתב, וכך תהיה לך אפשרות לחזור עליהם במנוחת הנפש, ועד ליל שבת תוכל אף להוסיף נפח ומשקל לחידושים'. והם הגיעו מוכנים ומצויידים לסעודת השבת על שולחן השווער".

כיצד חשב על הרעיונות הללו? איש אינו יודע, אבל מה שברור שהלב סיפר למוח שלו: 'דע לך, ר' בן ציון, ממש לידך בכולל פוניבז', יושבים אברכים צעירים המתארחים בשבת על שולחנו של השווער, ו…אין להם 'שטיקל תורה' לומר לפניו. אבוי'. ואז, הלכו האברים ועשו את מה הלב והמוח יעצו להם, וכפי שסיפרנו לכם. (מתוך הספר 'ללא שם')

 

[אחד יחיד]

היו היה יהודי יקר ז"ל, שחיבר ספרים בכישרונותיו אבל כגודל כישרונותיו כך קטנותו… הוא לא היה אדם גדול אלא קטן. כלומר? גדול בכמות, אבל קטן באיכות…

היהודי גילה את אוצרותיו של רבי בן ציון – את רעיונותיו ההלכתיים הפרקטיים הלמדניים.

בבוקרו של יום, הוא הגיע ב'דרך ארץ' להיכל הכולל וביקש מר' בן ציון, שיתן לו לשמוע את ה'קלטות' של השיעורים.

ר' בן ציון ניגש לאברך שהקליט לעצמו את שיעוריו, וביקש ממנו: "האם תוכל לתת לפלוני את ה'קלטות' של השיעורים".

האברך נתן לו בשמחה את כל ה'קלטות'.

והנה לפתע, צצו להם 'מאמרי הלכה' למיניהם בשבועונים, שיעור אחרי שיעור משיעורי ר' בן ציון, על פי מה ששמע בקלטות… הוא אפילו לא שינה את הניסוח של הדברים אלא תמלל ופרסם דברים מתוקים כצורתם. ו…מעולם לא הזכיר את שמו של מחדש החידושים.

לימים מועטים החל היהודי לכתוב בחוברת תורנית נוספת, וגם בה העלה על הכתב כמעט מילה במילה, בלי להזכיר את השם של הרב פלמן.

"נדהמתי מאד וכאב לי" – סיפר האברך בעל הקלטות – "לפחות שיזכיר פעם אחת את ר' בן ציון, ובפרט שהוא מעתיק כמעט מילה במילה, והכל בטוחים שאלו החידושים שלו, ומי כמוני יודע שהכל גנוב.

"בחיל ורעדה ניגשתי לרבינו הגרב"צ, מדוע בחיל וברעדה? כי בשיח כזה קיים חשש איסור 'לשון הרע', וידעתי כי הדבר המסוכן ביותר הוא לדבר לשון הרע עם ר' בן ציון.

"אמרתי לראש הכולל: 'רצוני לדבר עם הרב, לא לשם לשון הרע, אלא לתועלת, כיון שנעשה דבר לא צודק'. סיפרתי לו את כל הפרטים: 'הרב ביקש ממני לתת ליהודי פלוני קלטות מהשיעורים, וכעת, הפלוני מעתיק ומפרסם בשבועונים ובירחונים על שמו הפרטי שיעור אחרי שיעור'…

"ראש הכולל ענה בשמחה ובחיוך: 'ר' יצחק, מה אכפת לך? העיקר שהתורה תתרבה בעם ישראל, ברוך ה' שהתורה מתרבה, זה העיקר, מה זה משנה אם כותב את השם שלי או כותב שם אחר, העיקר שהתורה מתרבה'.

"שתק רגע והוסיף: 'בעיקרון אם הוא אכן כותב זאת בשם עצמו, זה מותר והוא עוד יהיה גדול, כפי שפסק הש"ך…' שאלתי את ר' בן ציון על איזה ש"ך כוונתו?

"מיד ניגש לארון, הוציא מסכת בבא קמא ופתח את התוספתא בבא קמא פרק ז' אות ג' שבה כתוב: 'המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו אע"פ שנקרא גנב, זוכה לעצמו שנאמר: 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו'. וסוף שמתמנה פרנס על הציבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו וכו". עכ"ל, והש"ך בחושן משפט סימן רצב ס"ק ל"ה מביא את הדברים להלכה'.

"שמעתי ונפרדתי מר' בן ציון בקידה. אחרי שנוכחתי שדבריו מכוונים על פי תורה ועל פי ענווה. והוא לא ישנה את דעתו המזוככת.

"אגב, כמה פעמים בעת שבאתי להודות לו על ספרו 'שלמי תודה' ,אמר לי: 'תאמר תודה לבן שלי שיחי', לא לי, כי הרי הוא עיין וכתב וערך את הספר, והכל שלו'…". (מתוך הספר 'ללא שם')

 

[אחד יחיד]

"שאלתי את ר' בן ציון" – סיפר באוזננו תלמיד חכם תושב ירושלים – "אני מוסר בכולל שבראשותי חידושי תורה ששמעתי בשיעוריו, ולא תמיד אני זוכר לומר בשם אומרו, ואברכים חושבים שאלו חידושי תורה שלי, האם הרב מוחל לי על זה?".

הוא פשוט החל לצחוק. לא מילא פיו בשחוק, אבל צחק.

"הרעיון של המחילה, הצחיק אותו. הביט עלי בתמיהה: 'אדרבה, העיקר שהאברכים נהנים מהדברים. תמשיך כך הלאה, ואשמח בכך מאד'".

"הרעיון של 'בקשת מחילה' הצחיק את רבי בן ציון פלמן. ותבינו שצחוק אצל הרב פלמן היה דבר נדיר מאד, רק כאשר כלו כל הקיצין. אמרו עליו על רבי בן ציון, שלא מילא פיו שחוק בעולם הזה כלל, כנפסק בשו"ע סימן תק"ס.

"והיה הצחוק הזה של ר' בן ציון, הולך לפניו מאז, ומאיר לי את העולם באור חדש. והצחוק הזה, הפסדתם שלא ראיתם אותו, הולך בליבי מאז ועד עתה. אני מתגעגע לראות כזה צחוק עוד פעם אחת".

"לשחוק אמרתי מהולל – זה שחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא" (שבת דף ל' ב').

הוא השחוק על העולם, הלגלוג הנסתר על אלו המחפשים כבוד או פרסום, ורודפים אחרי עצמם, אך לא מוצאים את עצמם עד זקנה ושיבה… (מתוך הספר 'ללא שם')

 

[אחד יחיד]

מנהגו של הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל, היה להתפלל מנחה גדולה בכולל פוניבז' ביום שישי.

בדרך כלל הוא מצא שם כל מיני אנשים מסכנים, שלא היה להם בית, והסתובבו באזור ישיבת פוניבז', אחרי תפילת מנחה הוא הזמין אותם שיבואו לאכול.

ביום שישי בצהרים באותה שעה על פי רוב, הרבנית כבר סיימה את עיקר הבישולים של שבת, והריח עלה מהמטבח. כי כבר משעות הבוקר, הרבנית עבדה להכין את הכל, לפני שהילדים שבים מתלמודם והבנות מבית ספרן, את הדגים, המרק עם נתחי עוף ומעט שומן, גם אורז וירק קצוץ ממה שהיה בבית. וכאשר העניים הללו נכנסו, הניחוח עלה באפם.

כמו הזמנת האורחים, כן הכנסתם הביתה – היה בהסכמת הרבנית ובשמחתה. ר' בן ציון הכניסם והושיב אותם בסלון שכבר היה ערוך לשבת.

הוא הגיש להם לאכול, מנה ראשונה דגים, מנה שניה מרק, והם אכלו בדחילו ורחימו, כמו שרק עני יודע לאכול, כאילו היה זה מאכל קדוש ממש… אבל זה היה קודש כי הרבנית נתנה להם מהמעט שהיה.

אחרי המרק, קיבלו גם מהעוף.

כאשר סיימו לאכול, הרבנית או הילדות הלא גדולות ניקו שוב את המפה ואת הכלים לכבוד שבת (לא היה אז ניילון חד פעמי). סיפרה הרבנית ואמרה פעם בחיוך, שבאותה תקופה היו אוכלים בבית שלנו בנוסף לשלוש הסעודות של שבת, סעודת יום שישי – 'סעודת טועמיה' למהדרין. "אבא אמר לי פעם בחיוך, כי בחצרות האדמו"רים הצדיקים יש מנהג, שיום לפני החתונה עושים סעודת עניים, ואצלנו גם כן יש מנהג, שבערב שבת לפני כניסתה של 'שבת המלכה' עורכים סעודת עניים…".

מובן, שבעקבות המנהג הקבוע של 'טועמיה', הרבנית העמוסה בבית עם ילדים קטנים, נאלצה להכין כמות גדולה יותר של דגים, יותר מרק ויותר עופות, כדי שיהיה מספיק גם לסעודות ערב שבת.

והיא סיפרה: "בערבי שבתות החורף כשהיה קר בחוץ, האורחים ביקשו עוד ועוד, כנראה המרק היה טעים וחם, ובחוץ היה קר. קרה פעם שאכלו כל כך הרבה, עד שלא נשאר כמעט מרק לליל שבת, ויום שישי של החורף הוא יום קצר מאד, ולא יכולתי להספיק להכין מרק חדש, לא ידעתי מה לעשות, והחלטתי שבלית ברירה אגיש מעט מרק לכל אחד בליל שבת, אבל מה היה?

"לפתע בליל שבת אבא הביא אורח נוסף, פלוני אלמוני שהתפלל בישיבת פוניבז', ולא היה לו היכן לאכול. וזו היתה דרכו של אבא, שנשאר להמתין אחרי התפילה שם, לצוד בעיניו אם רואה אדם שנשאר כך סתם בישיבה, ניגש אליו להתעניין האם יש לו היכן לסעוד, וכמה פעמים מצא אנשים מסכנים שאכן לא היה להם היכן לסעוד. וכך גם באותו ליל שבת.

"מה אעשה? לא רציתי לתת לכל אחד מהמסובים מעט מרק, כיון שאז האורח יחשוב שאין מספיק מרק לכולם בגללו וירגיש שלא בנוח, ומטעם זה גם לא רציתי לתת לו הרבה ולאבא מעט, שמא הוא יבין שאין מספיק לאבא בגללו, והרי ישב ליד אבא וראה מה שמגישים לו. מיד קראתי לשמעון וצבי שהיו ילדים קטנים, ואמרתי להם בשקט שמכיון שאין מספיק מרק, אז אני אניח להם בצלחת מים חמים מדוד השבת, בתוספת חתיכת גזר וכדומה, כדי שיראה שיש להם מרק, ובאמת את כל המרק נתתי לאבא ולאורח. אחרי שהאורח הלך, הילדים צחקו ואמרו לי: 'אמא איזה מרק טעים היה היום!', וכולם צחקו…

"גם מהעוף היה חסר, אז חילקתי את המשולשים לרבעים, ואבא והילדים אכלו מעט פחות עוף מבכל שבת, אבל דגים לא היה חסר לי, גם באותה שבת ב"ה. מנה אחרונה הייתי מגישה בדרך כלל פירות על השולחן, ומי שרצה לקח, ממילא היה מספיק גם במעט הפירות שהוגשו לכבוד שבת" – דברי הרבנית בסוף ימיה – בעיניים צופיות כמעט דומעות, בזיכרון החסד בערבי שבתות ולילי שבת בתקופה ההיא.

אלו סיפורים על דגים, מרק, עוף ופירות, וליפתן למנה אחרונה, אבל מי אינו יודע, שאלו הן מנות ראשונות גדולות לעולם הבא… (מתוך הספר 'ללא שם')

 

[אחד יחיד]

מעשה נפלא סיפר הגר"י ברנפלד, החברותא של הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל: שבת אחת היתה שמחה משפחתית בבית הגרב"צ, והכינו בבית הרבה עוגות בשביל האורחים שיבואו לשמחה, והניחו אותן על השיש במטבח. בליל שבת בא הרב ברנפלד כדרכו לבית הגרב"צ כדי ללמוד בחברותא, והנה לפני שהתחילו ללמוד נכנסה הרבנית בדאגה רבה ואמרה, שנמלים התחילו לבוא על השיש במטבח, ויש חשש גדול שעוד מעט יעלו על העוגות. וכידוע, שכאשר נמלים באות ומוצאות דבר מתוק, מיד קוראות לחברותיהן ותוך דקות מתמלא המקום בהמון רב של נמלים. וממילא עתה שבאו הנמלים ליד העוגות, החשש הוא שעוד רגע הן תעלנה על העוגות שעל השיש ויפסידו אותן מאכילת אדם, והעוגות הללו היו הכיבוד העיקרי שאמור להיות בשמחה, ואם הן תתקלקלנה מחמת הנמלים לא יהיה מה להגיש לאורחים.

הגרב"צ ענה מיד בדברי המדרש שהביא הגאון רבי זלמן מווילנא (בספר תולדות אדם, ח"ג פ"ב) על הפסוק במשלי (טז, ז) "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו" – "גם אויביו, לרבות את הפרעושים". היינו, שאם המעשים יהיו רצויים לפני הקב"ה, גם הפרעושים והנמלים ישלימו עמנו ולא יעשו לנו שום נזק. וא"כ עתה שאין לנו שום דרך טבעית לסלק את הנמלים, כי בשבת אסור הרי להורגם, הדבר היחידי שעלינו לעשות הוא לחזור בתשובה ולקבל על עצמנו לעשות תמיד את רצון ה', וכך כשהקב"ה יהיה מרוצה ממעשינו, הנמלים ישלימו עמנו ולא יגעו בעוגות.

למחרת בבוקר בדקו את השיש, והיה נקי לגמרי מנמלים. לא היה שם זכר אפילו לנמלה אחת. אח"כ פתחו את העוגות והן היו נקיות לגמרי, אף נמלה לא היתה שם. היו כמה עוגות שפרסו אותן לפרוסות לראות אולי מסתתרת בתוכן איזו נמלה, וגם שם הכל היה נקי לגמרי, והגישו את העוגות לאורחים בשלמותן לשמחת ולרווחת כולם. ויהי לפלא.

(שלמים מציון)

 

[אחד יחיד]

בימים ההם לא היו מודעות ולא עלונים ולא קרנות, אלא לבבות של תלמידי חכמים שבעצם היו קופות צדקה מהלכות, שכל פסיעה שלהם הייתה או תורה או חסד או תפילה או מצוה אחרת, ואחד מהם היה ר' בן ציון פלמן זצ"ל.

ומעשה שהיה.

שני חתנים למדו באחת הישיבות בבני ברק.

הם היו מוכרים לר' בן ציון, ולמזלם הטוב, גם נודע לו כי מצבם קשה מבחינה כספית. כיון שרחמיו היו מרובין, ומעשיו היו מרובין כמו רחמיו, יצא לסייע להם.

מיוזמתו, ללא בקשות וללא תחנונים ממישהו, החליט ר' בן ציון לצאת מאוזן לאוזן של כמה תושבים מבני ברק, וכן סיפר באוזני שומעי לקחו בתל אביב ובשאר מקומות כי "עומדים לו על הלב" שני חתנים הזקוקים לעזרה. בסיום השיעורים היה אומר בקול: "יש בידי שקית שאפשר להכניס לתוכה כספי צדקה לחתן אחד, ושקית שניה לחתן שני – להכנסת כלה לחופה". הנותנים היו בטוחים כי כל לירה תגיע ליעודה, והכסף יעמוד להם לחתנים ולכלות, ויעמוד לנותנים בזה ובבא. עם ישראל קדושים נתבעים ונותנים.

באותה תקופה שבין האירוסין לחתונה של אותם שני חתנים, היו לו בבית שתי מגירות, באחת שם את הכסף עבור חתן א' ובשניה הכסף בעבור חתן ב'. ומדוע עמדו הכספים במגירות מיוחדות? כדי שחלילה וחס לא יתערבו כספים אלו עם המעות שלו – "שמא יתערבו לו מעות במעות", כפי שקרה לאיש האלוקים רבי חנינא בן תרדיון, שהמעות של פורים התחלפו במעותיו.

כשבוע וחצי לפני החתונה של אחד מהם, כאשר רבי בן ציון כבר התכונן להעביר את הכספים, הוא גילה שבעבור החתן הראשון נאסף כסף רב. אבל משום מה לחתן השני נאסף מעט. כאב לו. ואף על פי שלא ביטל רגע מתורה והיה משקדני הדור, היה סבור כי עליו להקדיש זמן מסויים נוסף, וערך סיבוב התרמה עבור חתן ב'.

למרות הכל, עדיין הפער בין חתן א' לחתן ב' היה משמעותי. או-אז החליט להוסיף מכספו שלו. החלטה זו הייתה 'מסירות נפש' כפשוטה, לא כזו הנאמרת כמטבע לשון שחוקה, כפי שנהוג היום לקרוא לכל מאמץ קל 'מסירות נפש', במקרה דנן אכן ההחלטה היתה כרוכה במסירות נפש, כי העברת הכסף לחתן, היתה מאלצת את משפחת ר' בן ציון להצטמצם באותו חודש, באוכל ובדברים בסיסיים לילדים ולהורים. הרבנית שאלה את בעלה: "הכיצד? כי יתכן הדבר, כי אין לה במה להאכיל את הקטנים וכיצד יתנו מכספם לחתנים?!", אלא שבכל זאת ר' בן ציון התחנן בפניה ואמר לה, כי במקרה נדיר שכזה "אין לנו ברירה, וניאלץ לתת מכספנו לחתן". וכך עשו.

ועדיין הפער בין המגירות היה ניכר (כי מה כבר יכול היה להוסיף כשצמצם את פת לחמו), אבל יותר לא הייתה לו אפשרות.

יום החתונה של שניהם התקרב. רבי בן ציון ניגש אל שני החתנים ונתן להם את כספם.

ה'רכילות' התרכלה ביניהם, ותיכף נודע לחתן ב' שחתן א' קיבל כסף רב יותר…

החתנים היו חברים טובים באותה ישיבה, וסיפרו את הדבר זה לזה. אולי היתה זו טיפשות אולי רכילות, בכל מקרה מעשה שהיה כך היה, ובתוך כמה שעות כבר ידע חתן ב' מה קיבל חתן א'.

והחושך כיסה ארץ.

חושך של טיפשות של צעיר החושב שחכמתו נכונה ופקחותו אמת, וכל העולם לפניו כקליפת השום. הוא החליט להכיר רעה תחת טובה.

פרסם אותו חתן שאסור עוד לתרום לר' בן ציון פלמן, כיון שר' בן ציון לוקח מן התרומות אחוזי רווח לצרכיו האישיים.

הפרסום הכאיב מאד לר' בן ציון. לבו נצבט בקרבו. לאחר שעשה מה שעשה במאמץ עליון – הוא מדבר עליו סרה. אבל כדרכו, שתק והבליג.

אלא שקשה היה לו לעמוד מול צערה של הרבנית. כאשר נודע לה שהחתן אמר לכמה מבני משפחתו, כי ר' בן ציון "איבד את הישרות בממון… ומי יודע אם מותר לתת לו כספי צדקה", הצטערה עד עומק נשמתה, ומה יכולים לומר לאשה שכל כך צודקת וכואבת את טיפות הדמים שלהם – תרתי משמע?!

אמר הרב לזוגתו הרבנית: "פייגא, דעי לך שכאשר עושים צדקה באמת, צדקה שבצדקות – חסד שבחסד, בשלמות, לשמה, לא צריך לצפות לתודה, אלא אדרבה, יש להתכונן שיזרקו עלינו אבנים ויטענו טענות. כך מנסה הקב"ה את האדם, אך צריך לעמוד גם בניסיון הזה ולהמשיך הלאה". הרבנית שמעה והוזילה דמעה, שהוציאה את הכאב והניחה אותו בצד…

והחיים המשיכו במסלולם.

כי לאחר ימים בודדים, כאשר נודע לר' בן על אברך שנפל לחובות ובתו לפני חתונתה, דפק קלות על השולחן בסוף השיעור, וקרא לציבור: "יש כלה נזקקת במיוחד שראוי לתת לה צדקה, ולמי שיש מעשר כספים וכדומה, שיתן"… ואיש לא ידע ולא היה יכול לדעת, על הניסיונות שהרב עבר זמן קצר קודם לכן, בחירופיו של חתן שפרסם מה שפרסם. (מתוך הספר 'ללא שם')

 

[אחד יחיד]

לפני כארבעים שנה, העלה הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל בשיעורו בעיה הלכתית מעניינת:

בדיני קדימה בברכות ידוע, שאם ברכותיהם שוות החשוב קודם, ואם יש לפניו מין שבעה הוא קודם לכל, אפילו מול חביב, ואם שני הפירות הם ממין שבעה, מקדים את המין הקרוב בפסוק לארץ, דהיינו: זית, תמר, ענב, תאנה, רימון; וכאשר אין ברכותיהם שוות, מין העץ ומין האדמה חביב קודם אפילו נגד שבעת המינים. זו הכרעת המ"ב סימן רי"א סק"ט.

על פי זה הציג הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל נידון במי שהיה לפניו תמר תאנה ובננה, ודרגת החביבות אצלו היא: א' תאנה, ב' בננה, ג' תמר. על מה יברך? אם יברך על התאנה שהיא חביבה, הרי ברכותיהם שוות, ומצד זה יש לברך קודם על התמר. ואם יברך על התמר, הרי כאשר אין ברכותיהם שוות חביב קודם, והבננה יותר חביבה מהתמר. ואם יברך על הבננה, הרי התאנה יותר חביבה מן הבננה, ואם יברך על התאנה, הרי בברכותיהם שוות מין שבעה קודם, וחוזר חלילה.

רבי בן ציון פלמן הכריע שיברך על התמר, והביא לכך סימוכין מזבחים דף צ', שכתבה הגמרא את סדר עדיפות הקרבנות: א' קדשי קדשים קודם לקדשים קלים, ב' מין זבח קודם לעוף שנמלק, ג' חטאת קודמת לעולה, אפילו חטאת העוף לעולת בהמה. ועתה, אם יהיו לפניו מעשר בהמה וחטאת העוף, מעשר בהמה קודם, אף שהוא קדשים קלים. וחוקרת הגמ', אם יביאו חטאת העוף ועולת בהמה ומעשר בהמה, מה יעשה? אם יקדים חטאת העוף, האיכא מעשר בהמה. ואם יקדים מעשר בהמה, האיכא עולת בהמה. ואם יקדים עולת בהמה, הרי יש חטאת העוף. ומסקנת הגמרא, שיקדים חטאת העוף, כי מעלתו של המעשר בהמה מפני שהוא מין זבח, ואותה מעלה נמצאת בעולת בהמה ביתר שאת. וא"כ מעשר בהמה כאילו מתבטל, ונשאר רק חטאת העוף ועולת בהמה, ואז מקדים קודם חטאת העוף ואח"כ את העולה ואח"כ המעשר.

ואם כן הוא הדין כאן, כל מעלת הבננה משום החביבות, וזה נמצא בתאנה ביתר שאת, ואם כן הבננה כמו נכנסת ומחזקת את התאנה. ועתה, כאשר התמר מול התאנה, מברך על התמר ראשון כיוון שהוא קודם במין שבעה, ואח"כ מברך על הבננה.

בחור צעיר וחשוב ממקורבי מרן הסטייפלער זצוק"ל שמע את השאלה מפי הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל, וכאשר נכנס למרן הציג לפניו את השאלה בשם רבי בן ציון. רק שבטעות החסיר פרט מסוים. מרן הרהר כמה שניות ואמר בתקיפות כי השאלה אין בה כלום, לא מיניה ולא מקצתיה.

הבחור נבהל. הוא יצא מהחדר של מרן ומיהר לבנו של רבי בן ציון, הגאון רבי צבי פלמן שליט"א, וסיפר לו כי מרן אמר בתקיפות שאין כאן שום נידון ושאלה. רבי צבי פלמן שליט"א ביקש ממנו להציג את השאלה שוב באוזניו, וכשסיים הבהיר לו כי החסיר פרט הלכתי חשוב שלא אמר באוזני מרן, וזו הסיבה שמרן ביטל את הנידון. הוא ביקש מהבחור שישוב למרן הסטייפלער ויבהיר את צדקותה של השאלה. אלא שהבחור חשש מתוך יראת הכבוד, והתחנן לרבי צבי פלמן שייכנס הוא למרן הסטייפלער ויבהיר את הסוגיא.

רבי צבי פלמן יצא את בית המדרש, הגיע ודפק בביתו של מרן הקהילות יעקב זצוק"ל והציג על הנייר את הנידון. מרן רק התחיל לקרוא והפטיר: כבר היו אצלי ואין זו שאלה כלל. רבי צבי ביקש ממרן כי יעיין שוב בפרטים. מרן עיין ונהרה נשפכה על פניו. זו אכן שאלה אחרת, וזו באמת שאלה יקרה.

הוא ביקש מרבי צבי פלמן שיישב והחל לעיין והתפלפל. מרן הסטייפלער הקדים כדרכו לאמור, אינני רב ואינני פוסק, גם לא מורה הוראה, אבל אגיד לך מה אפשר לדון כאן מסברא. ואז כרבע שעה דן כדלהלן והביא ראיות לרעיון לכאן ולכאן, התלבט מה אפשר להכריע מסברא.

ואלו תוכן דבריו: לדעתי נראה גם כן שהעץ קודם, משום שלכאורה דין קדימת חביב אינו דין באכילה אלא דין בברכה, שצריך לברך את ה' על החביב, ובמקרה דנן אם יברך בורא פרי העץ הרי ברכת העץ זו מתייחסת גם על פרי העץ החביב, ונמצא שאכן הקדים ובירך את ה' גם על החביב יותר. אלא שאם אכן היתה אפשרות, היה עדיף שייחד את ברכתו על החביב קודם, אבל כאן שאין אפשרות לייחד את הברכה על החביב קודם, כי הרי הקודם בפסוק קודם לברכה ועליו יש לייחד את הברכה, הוא יאלץ לעשות כך: את עצם הברכה לה' יברך על החביב קודם, דהיינו שיברך בורא פרי העץ, שברכה זו מתייחסת גם על פרי העץ החביב יותר מהכל, אלא שלגבי האכילה והתייחדות הברכה צריך לאכול קודם את הכתוב בפסוק ראשון, התמר, כי לגבי פרי העץ החביב הוא קודם. ומכל מקום עיקר הברכה צריכה להיות פרי העץ על החביב, אפילו שיאכל את הכתוב קודם בפרשה, כי בכך שמברך בפה"ע מקדים למעשה לברך על החביב יותר מהכל, הגם שלא יאכלנו ראשון.

מרן הקה"י הוסיף לדון, שאפשר שעניין חביב הוא רק אם גם יאכלנו קודם, שאז התייחדות הברכה היתה על זה, אבל מסברא אמר שנראה לו יותר שאם למעשה בברכתו בירך את ה' על החביב יותר הרי זה קודם, אע"פ שלא אכלו ראשון.

כמובן שמרן גם שמע את ההכרעה והפתרון הרעיוני לנידון על פי הגמרא בזבחים דף צ'. הפלא ופלא. כאשר רבי צבי פלמן קם ממקומו, שאל אותו מרן: "תאמר לי, האם האבא הוציא ספר?" – "לא", היתה התשובה. "אז תאמר לאבא שאני אמרתי שהסברא שלו היא סברא ישרה, וממילא יש בכך זיכוי הרבים ושיוציא ספר".

הבן שליט"א הגיב: "כאשר אבא היה צעיר הוא שאל את רבינו האם להוציא ספר, ורבנו השיב לו בשלילה. מרן ייעץ לו ואמר: 'בצעירותי הוצאתי את הספר 'שערי תבונה', אך הרגשתי שהוצאת הספר הזיקה לי', לכן יעץ לו שלא להוציא לאור".

השיב מרן הסטייפלער: "כך אמרתי לו כאשר היה צעיר לימים, אבל היום הוא זקן, זקן שקנה חכמה, ותאמר לו שאני אמרתי שיש בכך זיכוי הרבים שיוציא לאור ספר משיעוריו. הסברא שלו היא סברא ישרה".

הבן הלך לאביו ומסר את דברי מרן הסטייפלער. הגאון רבי בן ציון, שמאז הימים בצעירותו הוסיף צניעות על צניעותו וענווה על ענוותנותו (גם פחד מאחריות וכן בריחה מכבוד), נכנס לדילמה, רצונו האישי שלא להוציא והוראתו של מרן הסטייפלער. ואז החליט שלא יכתוב ספר של ממש, אלא קונטרס. ואכן לאחר חודשים יצא לאור קונטרס 'שלמי תודה' על ירידת המן ועל זורע בשבת. אך שהקונטרס יצא לאור ללא שם וכתובת.

אח"כ העירו לו להגאון רבי בן ציון כי הצורה הזו לא נכונה לכתחילה, וכך גם אמר לו מרן הגראי"ל זצ"ל כי לדעתו בספר בהלכה יש לכתוב שם של המחבר כדי שלמי שיש הערות יידע להיכן לפנות, וסיבות נוספות. בקונטרס הנוסף שיצא לאור על נושא הלכתי אחר, הוא כתב בעמוד ב' "אפשר להשיג את הקונטרס אצל בן ציון פלמן, כתובת זוננפלד 10" וכך גם בקונטרס השלישי. ומרן הסטייפלער היה רוכש ומשלם.

באחד הקונטרסים, כאשר בן הרב פלמן הרב הגאון ר' שמעון הגיש למרן את הקונטרס, שאל מרן: "כמה זה עולה?" – "חמש לירות" השיב.

"זה לא עולה 5 לירות, זה שווה הרבה יותר", פסק מרן את פסוקו ונתן סכום גדול יותר. וכידוע שאחרי שמרן הסטייפלער החליט לתת לא היה שייך לסרב.

מעדות הגאון ר' משה ברזם שהיה נוכח: מהרגע שמרן הסטייפלער קיבל את הקונטרס, החל בעיון ולא עזבו עד שסיים את כל הקונטרס עד העמוד האחרון.

(הרב א' חפץ, מוסף שב"ק בשלח תשע"ז)

 

[אחד יחיד]

סיפר בנו של הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל, הג"ר שמעון פלמן שליט"א: אבא זצ"ל למד בחברותא עם הגאון רבי גדליה נדל זצ"ל הלכות טרפות ותערובות במשך כשנתיים, בשנים תשי"ח ותשי"ט. הם למדו בימי שישי בעזרת הנשים של כולל ברסלב, שהיה מקום שקט ושם יכלו לשבת וללמוד ברציפות וביישוב הדעת. הלימוד היה כל היום, ממש כך, מהשעה 8:30 בבוקר ועד שעה ורבע לפני כניסת השבת.

אבא זצ"ל היה אז אברך צעיר תקופה קצרה אחרי נישואיו, ורבי גדליה היה מבוגר ממנו בשתים עשרה שנה. אבא היה מספר בהתפעלות על כוח ההתמדה העצומה שלו, שלמד תמיד יומם ולילה בלא הפסק, וראה זאת באותם ימי שישי ברציפות הלימוד תורה לשמה, והיה רבי בן ציון מעיד בשם מרן החזו"א שהפליג בכוח הסברא שלו כחד מקמאי.

בימי שישי בעת לימודם היה נכנס המנקה שתפקידו לנקות את בית המדרש ואת עזרת הנשים לכבוד שבת. הם השתדלו לא להפריע לו והוא לא הפריע להם. המנקה לא היה בא בשעה קבועה, ברצותו מקדים וברצותו מאחר, לפעמים בבוקר ופעמים אחרי הצהרים סמוך יותר לכניסת שבת.

לאחר תקופה שבה הם למדו יחד, שם המנקה לב כי תמיד כאשר הוא מגיע, שני האברכים השקדנים הללו יושבים ולומדים. הוא התפלא מאוד, איך הם יכולים לעשות כדבר הזה, הרי יום שישי הוא היום שבבתי ישראל עסוקים וטרודים בטרדה של מצווה בהכנות לכבוד שבת וכו', וכיצד יכולים להיעלם להם שני האברכים הללו מביתם ולשבת ספונים בהיכל ד'.

השאלה הזו הטרידה אותו, עד שכעס עליהם וגם החליט לקיים מצוות תוכחה. ניגש אליהם והתחיל צועק בזעם: "וכי אינכם מתביישים לשבת וללמוד כאן ביום שישי כל היום ולא לעזור כלל בבית?! אני רואה אתכם כאן תמיד! וכי אין לכם בית?! וכי אינכם מבינים שצריך לסייע לאשה ולילדים להיכנס לשבת ברוגע וביישוב הדעת?!"

הם שמעו את תוכחתו, ומיד פנה רבי גדליה זצוק"ל לחברותא ואמר לו: "נו, הוא טוען טענה". כלומר, מה יש לך לענות על טענותיו? השיב לו הגאון הצעיר רבי בן ציון זצ"ל, איש המידות: "אכן, מאז שהתחלנו ללמוד בימי שישי אני משכים ביום שישי לפנות בוקר שעתיים לפני הזמן הקבוע, ובשעתיים הללו אני מסייע ומכין את הדברים שיש בהם צורך לכבוד שבת"…

יש לציין, אומר לנו בנו של רבי בן ציון, שיבלחט"א, שבכל יום היה אבא קם לפנות בוקר ומעורר השחר בתלמודו, אבל בימי שישי הללו הוסיף להקדים ולהשכים כשעתיים נוספות…

(יתד נאמן פנחס תשע"ה)

 

[אחד יחיד]

אחד מהדברים שהיה הגרב"צ פלמן זצ"ל מעורר בימי בין המצרים, הוא לדברי המשנה באבות (פרק א' משנה ו') "הוי דן את כל האדם לכף זכות", שאילו היה אדם דן את חברו לכף זכות היו מתבטלים הרבה מהמחלוקות והמריבות, שפעמים רבות אדם עושה מעשה או אינו עושה מעשה ואינו מכוון בזה לשום דבר רע כלפי חברו, ואילו חברו בטוח שכל כוונתו היתה כנגדו, ומחמת כן פותח במריבה כנגדו, ומכאן הדברים יוצאים מכלל שליטה. ואם היה מלכתחילה דן את חברו לכף זכות, לא היה חושב שהדברים מכוונים כנגדו, ולא היה פותח במריבה, והיה ממשיך לחיות בנחת ובשלווה.

והביא על כך בשם מרן החפץ חיים זצ"ל שאמר שהקב"ה ברא בעולם "סברא עקומה" כדי לדון את השני לכף זכות, שהרבה פעמים בסברא ישרה לא נראה כאן שום צד זכות, אבל כדי לדון לכף זכות צריך להשתמש גם בסברא עקומה, ולחשוב מחשבות ולערוך סברות הדנות לכף זכות.

והיה הגרב"צ מביא על כך כמה עובדות, שהרבה פעמים דווקא הסברא העקומה שבהשקפה הראשונה אינה נראית כמסתברת, היא היתה הנכונה, ונביא אחת מהם.

בימי בין הזמנים של חודש אב יסד מרן הרב מפוניבז' זצ"ל בישיבה את 'ישיבת ירחי כלה' למשך שבועיים, אשר אנשים מכל קצוות הארץ והעולם היו במשך השבועיים הללו עוזבים את כל עיסוקיהם, ובאים לישיבה ללמוד ולעמול בתורה מבוקר ועד ערב. בימים הללו היו בישיבה אורחים רבים, חלקם אף היו מהנגידים הגדולים התומכים ועומדים בכל עת לימין הישיבה, שגם הם באו ככל ההמון להיות שבועיים בשנה "בני ישיבה".

באחת מהשנים היה בישיבה בחור יתום שהתחתן בימי בין הזמנים, והעליה לתורה בשבת שלפני החתונה התקיימה בתפילת שבת בהיכל הישיבה. באותה שבת, שהיתה שבת 'ירחי כלה' התפילה בישיבה היתה מלאה במיוחד, הן מצד אורחי החתן וחברו, והן מצד אורחי ה'ירחי כלה'. בקריאת התורה כשהגיע הזמן לעלות לתורה, החתן עלה לתורה באחת מהעליות, ואת העליה האחרונה, ה'מפטיר', שבדרך כלל מיועדת לחתן קיבל אחד מהנגידים החשובים שבאו ל'ירחי כלה'.

לאחר התפילה עמדו כמה מהחברים של החתן ודיברו על כך בפליאה שהגבאי דחה את החתן מעליית המפטיר, בשביל לתת את זה לאחד מהנגידים, והיה זה פלא בעיניהם איך דוחים חתן מהעליה שמיועדת עבורו בשביל חשבונות מחשבונות שונים. ובפרט שהחתן דידן יתום הוא ואין מי שידאג בעבורו כל צרכו.

תוך כדי שהם עומדים ומדברים, עבר על ידם הגבאי של העליות, ניגש אליו אחד מהחברים ושאלו לסיבת הדבר שהחתן לא קיבל את עליית המפטיר. הגבאי השיב כי באמת לפי התכנית החתן היה אמור לקבל את עליית המפטיר כנהוג, אלא שלפני התפילה ניגש אליו החתן ואמר לו, שמכיון שיש היום בישיבה הרבה אורחים הרי הוא חושש שמאוד יתרגש בעלותו לתורה ומתוך כך יתבלבל ולא יתנגן לו הברכות של ההפטרה כמו שצריך, על כן כדי למנוע ממנו את הבושה הזו הוא מבקש שיתן לו עליה רגילה בתוך שבעת העולים, ואת המפטיר יתן לאדם אחר.

והנה, אם בשעת מעשה לפני שפגשו את הגבאי, היה קם אחד ואומר "אולי החתן בעצמו ביקש שלא יתנו לו את העליית המפטיר, משום שחשש שיתבלבל בברכות ההפטרה", היו כולם דוחים את דבריו. הרי עשרות ורבבות עולים מידי שבוע בשבוע, וכמעט אין מי שיתבלבל בניגונים, ובפרט חתן זה שהוא אחד מהבחורים החשובים בישיבה, למה בכלל שיחשוש להתבלבל. אבל זו באמת היתה האמת!

(שלמים מציון בלק תשע"ט)

 

[אחד יחיד]

וכה סיפר ר' בן ציון.

אברך בישיבת פוניבז', סיים את לימודו בצהרים. הוא ירד במדרגות והבחין כי מישהו דולק אחריו.

הוא סובב את ראשו וגילה את אחד הבחורים שממהר אחריו להשיגו.

הבחור נעצר, נשם עמוקות.

הוציא מכיסו 'הזמנה לחתונה' והושיט לו: "אני מתחתן בשבוע הבא, רציתי להזמין אותך אישית לשמוח איתי".

שתיקה עמדה ביניהם.

האברך הביט על הבחור כמשתומם. כמעט ולא ידע מי הוא, ומה הוא רוצה מאיתו, לא ידע לשם מה הוא בא. חשב לעצמו: יכול להיות שהבחור מחליף אותי באחר, מעולם לא שוחחנו בדברי תורה ולא ישבנו בספסל אחד, הלא הבחור יושב בצדו השני של היכל ישיבת פוניבז'.

הם הביטו זה על זה…

הבחור הבין את מחשבותיו, חייך ואמר: "אין לי טעות. אני מזמין אותך לחתונה שלי, אתה לא מכיר אותי מקרוב, אבל בזכותך ומכוחך, הגעתי עד הלום".

שוב הביט עליו האברך ותמה בכפליים: מה הוא רוצה ממני?!…

הבחור רצה להסביר את עצמו, אך לא יכל לדבר כי התרגש מאד.

הם ירדו יחד בשתיקה בגרם המדרגות, ופנו לצדי הפרוזדור.

היה קשה לו לדבר. הם התיישבו.

הבחור פתח את פיו, והחל מספר בעיניים עצומות מבוישות:

"כאשר נכנסתי לישיבת פוניבז' העמוסה בבחורים, בשועלים ובאריות ובכמות גדולה של תלמידים מכל הסגנונות, בשבועות הראשונים, לא היה מי שהתייחס אלי, הייתי שועל רזה בודד.

יום אחד החלטתי, כי אני עוזב, היה לי מר מאד. משפחתי מצומצמת, המרירות השתלטה עלי, וחשבתי במר יאושי כי אם לא משפחה וגם לא חברים, אין לי מה לחפש בישיבה. השטות עלתה לי מעל הראש (בגיל הטיפש עשרה) במחשבות רבות נוספות שאין צורך להעלותן על הפה. היה זה מתוך כאב לב לא מאוזן.

והנה. בליל שבת, עמדתי עם כולם בתור להתברך ב'גוט שאבעס' מראשי הישיבה. ואני כעלה נובל וכציץ יבש עומד בתוך בליל של בחורים. ואתה. כן אתה! עמדת מאחורי וראית שהצווארון של החליפה שלי לא מסודר, סידרת לי אותו ואמרת בחביבות: "גוט שאבעס" ולחשת לי ככה באוזן: "בחור חשוב כמוך מגיע לו צווארון מסודר…"

זרם של חיים נכנס בי.

כשסיימתי את השורה, יצאתי לכיוון חדר האוכל לסעודת ליל שבת, אמרתי לעצמי אם יש עדיין מישהו שאכפת לו ממני, אני נשאר בישיבה.

בינתיים, ב"ה כבר מצאתי חברים, ובמשך הזמן התעליתי מאד. והגעתי עד הלום".

האברך היה המום. ועיני שניהם דמעו. התערבו שם נצוצי דמעות של בושה, של שמחה, של הפתעה.

האברך הגיע לשמחת הנישואין. ועמד מהצד במשך שעה ארוכה כאשר החתן יצא מחדרו והחברים רקדו סביבו במחול בעוז ותעצומות, משתהה וחושב: מה מילה טובה אחת יכולה לעשות, ומי יודע מה עונשו של המונע מילה טובה מיהודי.

הזוהר הק' מתריע את שמטמין וחוסך מלומר מילה טובה לשכנו, לאשתו, לילדו, או ל… תלמידו.

רבותי. ואין מי שאינו זקוק למילה טובה, ואין אדם שמילה טובה לא מוסיפה לו נשימת חיים.

ר' בן ציון נהג לספר את הסיפור על פרטיו, מידי שנה בתאריך מסוים: לידע ולהודיע.

כך כפי שסיפר ר' בן ציון, וידידיו סבורים כי המעשה היה עמו, אבל העלים וסיפר על אודות אברך. כך או כך, המטרה הייתה ליידע את מי שאינו יודע: אין צורך לחפש במרחקים, אפשר בסביבה הקרובה ביותר – להחיות חיים. ואף להחיות מתים. (מתוך הספר 'ללא שם')

 

[אחד יחיד]

המקום: צידי הארון בבית הרב.

התמיהה: אוסף גדול של הזמנות, לשם מה?

מוסר השכל: עם נפש עדינה מגיעים לתחושות חסד.

תמיהה א.

ערימת 'הזמנות' לשמחות בר מצוה וחתונות נערמת בכל בית יהודי חמים וידידותי. מעיינים בהן, שמחים בשמחת החתן והכלה, משתתפים בחתונה או לא, ואחר כך משליכים לאשפה את ההזמנות. אך בבית הרב נערמו הזמנות למאותיהן. הן נחו בסדר מיוחד, בצדי אחד הארונות. הרב כאילו אגר אותן. תמוה.

אחד מילדיו הציע לו פעם אחת, כי הוא יגזור בזהירות את כל הפסוקים או דברי תורה המודפסים על ההזמנה ויעביר לגניזה, ובכך הוא יוכל לפנות את הערימה הגדולה של ההזמנות לאשפה. רבי בן ציון מנע בעדו, ואמר לו שלא יגע בהן אלא ישאיר אותן על מקומן. "אבא הורה לי לא לנגוע בערימה הזו", והדבר היה נראה כל כך מוזר, שהרי אבא לא היה טיפוס ששומר ואוסף כל דבר, ויהי לפלא. וכך עד הסתלקותו של הרב לא נפתרה התמיהה.

תמיהה ב.

מפקידה לפקידה, רבי בן ציון היה ניגש לערימת ההזמנות, נטל 'הזמנה', התיישב ליד השולחן וכתב עליה חידושים שהתחדשו לו, ואת סיכום השיעור היומי שאמור היה למסור באותו יום או למחרת.

בעת השיעור היה מוציא את ההזמנה ומעיין בה.

כיון שרבי בן ציון היה גדול הדור בשתיקה, לא הייתה אפשרות להוציא מפיו, מה מטרתו בענין.

בימי חולשתו של הרב בשנים האחרונות, כאשר הגיעו בתיבת הדואר הזמנות, ולא הייתה לרב אפשרות לצאת להשתתף, היה מתעניין בדיוק מי השולח, מי המחותן, מי החתן והכלה עד שהבין ברור עד כמה יש לו קשר למשפחה וכמה מחויבות עקרונית וידידות יש לו עם השולחים. ולאחר מכן היה לוקח את ההזמנות עם הקשר מיוחד, לא את כולן, ומוסיף אותן לערימה. תמוה.

תמיהה ג.

עשרות פעמים באמצע השיעור הקריא מתוך ההזמנות של החתונות.

ויהי היום, ניגש אליו אחד מתלמידי החכמים משתתפי השיעור, ואמר לרבי בן ציון: "אני מבין שנוח לרבנו לכתוב על נייר קרטון את חידושיו, כיון שהקרטון הוא קשיח, ואפשר אח"כ להכניס את דף הקרטון במעיל החליפה ולשומרו. שהרב יידע כי יש לי הרבה דפי קרטון נקיים מב' צדדיהם, אני יכול להביאם לרב לכתוב עליהם את חידושי תורתו, ואין לו צורך לכתוב על הזמנה שצידה האחד מודפס".

רבי בן ציון חייך חיוך של תודה, והודה לו בפה מלא על הרצון הטוב לסייע לו, אך התנצל כי יש לו סיבה אחרת לחלוטין שמחמתה כותב חידושי תורה על הזמנות, וכה אמר לו:

"מגיעים אלי כל כך הרבה הזמנות ואינני יכול להגיע לכל השמחות, יש אנשים שאני ממש קרוב אליהם ועקרונית הייתי צריך לצאת להשתתף בשמחה, ויש אחרים שאינני חייב, אבל וודאי הייתי רוצה מאד לשמוח איתם באולם השמחה, אבל אין לי אפשרות, לכן, אני כותב את חידושי התורה על ההזמנות – לזכות החתן והכלה – שהזמנתם שימשה לדברי תורה, וזה גם יהיה להם לברכת מזל טוב"…

אותו תלמיד חכם שמר את הדבר בליבו.

בני המשפחה שמעו על הרעיון, כאשר הנ"ל נכנס וסיפר באקראי מה הרב אמר לו. או אז באה לפתרונה חידת ערימת ההזמנות…

אחד מהמשפחה הנציח את ערימת ההזמנות למשמרת, וכמה מההזמנות העמוסות כבר בחידושי תורה, לזכות חתן וכלה – פלוני ופלונית, הזוג שמזמן שכח מה'הזמנה' – יש להם כבר כמה ילדים, ועדיין חקוקים על הזמנתם חידושי תורה עמוקים, שיודפסו בעזה"י באחד הכרכים הבאים של ספר "שלמי תודה".

(מתוך הספר 'ללא שם' על הגאון בעל ה"שלמי תודה" רבי בן ציון פלמן זצ"ל)

 

[אחד יחיד]

התאריך: י"ג ניסן לפני השקיעה. י"ד ניסן בבוקר.

הפעולות: מכירת חמץ למבוגרים. ולילדים.

הצדקות: חלוקת קמחא דפסחא



הבית היה נקי רובו ככולו. אפו את המצות, גם הפרישו מהן חלה. ובמטבח, כבר החלו הבישולים לחג הפסח. כעת מגיע הרגע שאבא יוצא עם הילדים למכור חמץ בבית הרב, מרא דאתרא דשכונת 'נחלת משה' – רבי בן ציון פלמן.

האב נכנס עם ילדיו. כי כך נאה ויאה, להטמעת חינוך מעולה – שהילד יראה את קיום תקנת הגאונים של מכירת חמץ.

רבי בן ציון כבר צד בעיניו, כי בחדר הדחוס באנשים נדחק ילד מילדי הקהילה, מצטנף לשולי גלימתו של אביו. לא העלים עין ממנו והמתין בסבלנות. האב כתב בשטרו את פרטי המכירה, חתם את שמו והגיש לרב פלמן – למכור את החמץ שברשותו. ערכו קני, והתור התקדם איש אחרי איש.

ואז הרב היה פונה לילד ומתעניין: "נו, האם אתה כבר מכרת את החמץ שלך?"

הילד שותק ומסמיק, או משיב בפנים אדומות: "לא מכרתי. אין לי חמץ!".

"גם אתה יכול להצטרף למכירת חמץ, תמכור גם אתה את החמץ, והכוונה לחמץ שבפנים. למכור את היצר הרע". מכירה…

אם התור היה הארוך, היה הרב ממתין לסיום המכירה על ידי המבוגרים, ואז התפנה לחלוטין לילדים. רבי בן ציון היה מושיט לילד שטר מכירת חמץ. עיני הילד יצאו מהתרגשות: העסק קרם עור וגידים… האב היה מגיש לו עט, כדי שישרטט בכתב ידו ויחתום בעצמו על השטר. "תכתוב בכתב יד שלך, בשורות הריקות שבשטר, כי אתה מוכר את היצר הרע!".

הילד כותב בכתב רועד, את פרטי המכירה. אך הרב לא הירפה, הוא היה פונה אליו שוב: "ומה אתה מקבל על עצמך כנגד?… אחרי שאתה מוכר את החמץ שבלב – את היצר הרע, תקבל על עצמך במקביל שלושה עניינים" ותדע שזה רציני – אנו נכתוב וגם נעשה קבלת קנין, עם המטפחת!"…

הרב היה מפרט את שלושת העניינים, ומקריא כיצד לכתוב בדיוק, בנוסח ברור שמתאים לסגנונו של ילד קטן: 'הקבלה היא בשלושה תחומים: גאווה, כיבוד הורים ומורים, ברכת המזון'.

הילד היה חותם את שמו המלא. הרב היה מושיט לו את המטפחת המיוחדת למכירת חמץ, כדי להגביה אותה, והילד היה משלים את מעשה קנין של ההתחייבות…

את השטר לא לקח רבי בן ציון לעצמו – למסור לגוי, לא! אלא נתן לילד – לשמירה, למזכרת ולשמירה מעולה מפני היצר הרע… הילדים היו שומרים את השטר בדחילו ורחימו, לפעמים גם עשרות שנים אחר כך.

ציטוטים משטרות מכירת חמץ שנשמרו בקלסר פרטי של שני אברכים, שהיו אז ילדים קטנים:

שורה ראשונה: "אני מוכר את היצר הרע שלי לעולם".

שורה שניה: "ואני מקבל עלי: א) לא להיות שוויצר, שהכל שייך רק לי לבדו לא לאחיי ולאחיותי. ב) לכבד את האבא והאמא והרב'ה. ג) לברך ב"נ ברכת המון מתוך סידור".

ושוב:

"אני הקטן (פשוטו כמשמעו) רוצה למכור את היצר הרע שלי לגוי לעולם ולעולמי עולמים. ואני מקבל על עצמי: א) לכבד את האב והאמא ואת הרבי. ב) לא להיות שוויצר, פירושו שהכל מגיע רק לי ולי. ג) לברך ברכת המזון מתוך סידור".

לענין הלכתא: פלוני תלמיד חכם שאל את ר' בן ציון: הרב אומר לילד מפורשות כי הוא מקנה לו את הסודר, והילד מגביה את המטפחת, ואם כן, מתבצעת כאן פעולת קנין לכל דבר. המחשבה בלב (לא להקנות לו) אין בו ממש, כי "דברים שבלב אינן דברים" והילד קונה את המטפחת, ואם כן אחר כך, כיצד הילד יוכל להקנות בחזרה את המטפחת לרב?!

רבי בן ציון לא התייחס לשאלה אלא עשה תנועת יד לביטול – כמי שאומר: אין כאן שאלה כלל. (א.ה. יש שאמרו כי בהקנאה שמקנים לקטן על ידי 'דעת אחרת מקנה' דברים שבלב הווי דברים, כי עיקר הקנין תלוי בדעת המקנה ובלב, ובכה"ג שבמכירת חמץ, גם אם המטפחת אינה של הרב, מועילה הגבהת הסודר – לחזק את ענין המכירה, ואין צורך שתהיה ממש שלו. ועוד כמה אנפי). (מתוך הספר 'ללא שם')

 

[אחד יחיד]

ר' בן ציון היה עוזב את בית ההוראה. כדי להשיב תשובות לשואלים, היו ויהיו רבנים אחרים בבני ברק עיר התורה, אבל הצדקה הזו שבידו – אין מי שיחלק אותה לאותן משפחות, שרק הוא יודע עליהן. ואין הוא יכול לשלוח שליחים, כי יש צורך בחכמה רבה כיצד לתת את הכסף ובאיזה נוסח – – –

יצא רבי בן ציון עם אחיו ר' צבי על פני בני ברק, וצרור שטרותיו בידו, ביניהן כל הכסף שקיבל ממכירת חמץ ועוד תוספת צדקות שונות, והחל בחלוקה. אחיו זצ"ל עזב גם הוא את כל ההכנות לחג, כדי לעבור איתו יחד על פני בתי ישראל, ולקח את ר' בן ציון ברכבו.

הם מיהרו להעביר את הכספים, כי אם הנזקקים לא יקבלו את כספם, מי יודע כמה מרור יהיה שם בבית… שמא ערב החג עלול להיהפך להם לאבל, ותקום חלילה מריבה בתוך הבית בערב החג, לכן יצא ר' בן ציון בזריזות מרובה.

"עצור נא לי כאן בבקשה!", ביקש ר' בן ציון. הרכב נעצר. הרב ירד לביתו של יהודי שהיה עשיר מופלג בשעתו וכספו ירד לטמיון, אבל הוא עדיין שומר על כבודו, ואפילו נותן צדקה לאחרים, כדי שיוכל להמשיך לחיות בכבוד. דפק הרב בדלת: "ר' יענקל! הנה החוב שחייבים לך מאז, ולא נתנו לך עד היום במהלך השנה, אני מתנצל, אבל ברוך ה' כעת אני כבר יכול לפרוע לך את החוב, הבאתי כסף. א'גוטן יום טוב!".

מובן שר' בן ציון לא הגביה אפילו לרגע את עיניו, לראות את מבע פניו, והאם אשתו מקשיבה. הוא בסך הכל הכניס את המעטפה השמנה לתוך כף ידו, כך שלא יכול היה לסרב…

ירד ר' בן ציון במדרגות, נכנס לרכב ואמר: "העברנו ב"ה חוב אחד!"…

אמר לו אחיו ז"ל בחיוך: "אוי וי! כמה אנחנו חייבים להקב"ה, כמה אנו מקבלים ואיננו פורעים את חובותינו. איננו צעירים, אולי עוד נספיק להשיב מעט מחובותינו להקב"ה. לאיזו כתובת עכשיו?"

הם המשיכו לכתובת הבאה, בקצה השני של אחת השכונות, בבניין חדש וגבוה, דחוק בין בניינים גבוהים נוספים. ר' בן ציון דפק. "אוהה איזה אורח!" – קיבלו בעל הבית בפחת, "כבוד הרב, הייתי מכניס אותך אבל אנחנו כעת אחרי בדיקת חמץ, ושוב לצערנו, כמו שסיפרתי לכם לפני חודשיים, יש לנו סתימה, המים עלו על גדותיהם והרצפה כולה רטובה".

תמה ר' בן ציון: "וכמה יעלה לך התיקון של האינסטלציה? וכי ככה תישארו? הרי בכל כמה חודשים אתם עם סתימה חדשה, קח לך ארבעת אלפים שקלים ותתקן את כל הצריך תיקון, ואם חסר משהו אשלם את הכל, ואם לא לפני פסח, אשלם אחרי פסח בהזדמנות קרובה". המעטפה שנחה בתוך ידו של בעל הבית כבר נכנסה לכיס, והרב כבר מיהר וירד בגרם המדרגות…

ואז המשיך לכתובת השלישית. שם כבר הכניסו את הפסח כהלכתו, כמשפטו וחוקתו עם כל החומרות והחששות הרבים. הם לא היו בני עניים, אבל פחדו עד מאד לספר להוריהם העשירים שאין להם כסף… הבן הוא אברך, והאב בעל ממון רב. חששו הבן ואשתו לספר על מצוקתם, היחסים שלו עם האב לא היו כל כך טובים…

ר' בן ציון ידע, כי אם רק ירמוז לאביו על מצבו של הבן, וודאי יתן הרבה, אבל יש סיכון שהנתינה הזו תשפיע על מיני מידות וחיכוכים בין השוויגער לכלה, לכן, מעולם לא אמר לאבי האברך מילה, אלא גייס כספים בעבורו. ומי חלם שבן עשירים זה נזקק לסיוע?! הדפיקה נשמעה בדלת, ר' בן ציון הניח את המעטפה בתיבת הדואר הצמודה לדלת, וכאשר פתח הילד את הדלת אמר הרב לילד: "תאמר לאבא שבן ציון פלמן אמר, שהניח לו את המשלוח במקום שהניח לפני חודשיים, והכל טרי וכשר בתכלית ואין מה לחשוש, ושיהיה חג שמח!". הגברת ניגשה לדלת ושאלה מי זה שעומד בדלת, ר' בן ציון אמר: "אני ידיד וותיק של בעלך, למדתי איתו פעם בחברותא. יחידים בעולם האברכים כמותו, והלוואי ונזכה לחדש חידושים כמו שהוא מחדש"…

ר' בן ציון ואחיו המשיכו, בדרכם. (מתוך הספר 'ללא שם')

 

[אחד יחיד]

לפני שהגרב"צ פלמן זצ"ל חיתן את אחד מילדיו, פנה אל אחד מהגמ"חים בבני ברק, כדי לבקש הלוואה גדולה לצורך ההוצאות הרבות שהיו לקראת החתונה. בצאתו מהגמ"ח לאחר קבלת ההלוואה, שדדו ממנו את הכסף. השודד ידע שבבית זה נמצא גמ"ח גדול של כסף, ועמד בסמוך לבית. כשראה אדם נכנס ויוצא מן הבית בזמן פעילות הגמ"ח, הבין שכנראה קיבל שם הלוואה, שדד ממנו את כספו וברח.

הגרב"צ חזר לביתו, וסיפר את סיפור השוד. הוא הרגיע את בני משפחתו באומרו, שחושב שזהו אות משמיים שאינו צריך לעשות יותר השתדלות כדי להשיג כסף, אלא מעתה עליו לבטוח בה', שיזמין לו את כל ההוצאות הנדרשות לצורך החתונה.

הוא ביאר את דבריו: "הרי כל הסיבה שהלכתי לבקש הלוואה מן הגמ"ח היתה משום חובת ההשתדלות הנצרכת. והנה עשיתי את ההשתדלות, ושום דבר לא יצא מכך, כל הכסף נגנב. סימן ברור הוא שהקב"ה מרמז, שלא הייתי צריך לעשות את ההשתדלות הזו. ולכן, מעתה צריך לבטוח רק בה' שיושיענו בדרכים שיודע להושיע בהם, ואין צורך לעשות עוד השתדלויות בעניין". שוב לא עשה יותר השתדלות, וישועת ה' לא איחרה לבוא, בדרכים מופלאות.

באחת ההזדמנויות, אמר הגרב"צ, שלאמיתו של דבר יכול היה לכתוב ספר שלם על הניסים שעשה עמו הקב"ה, בעת שזכה לחתן את ילדיו, אלא שבטוח הוא שאף אחד לא יאמין לזה, ולכן אין טעם לכתוב זאת.

לאחר תקופה פגש את הרב מינקוביץ שליט"א, ודיבר עימו בענייני אמונה וביטחון. תוך כדי הדברים, סיפר לו את סיפור השוד, ואת מה שהבין מן המעשה הזה, שהוא רמז מהקב"ה שאין צריך לעשות יותר השתדלות. שאלו הרב מינקוביץ: "מי אמר שבאמת לא היה צריך לעשות יותר השתדלות? הרי יש בתורה חובת השתדלות, ומדוע המעשה הזה הוא הוכחה לכך שאין צריך לקיים את חובת ההשתדלות?"

ענה לו הגרב"צ, שבעצם הקב"ה מנהיג את העולם, ויכול להושיע כל אחד ואחד בלא שיעשה שום השתדלות כלל, אלא שהוא לא רוצה להנהיג את העולם בהנהגה שהניסים יהיו ניכרים, שאם לא כן תתבטל הבחירה מבני האדם. משום כך הנהגת העולם היא הנהגה טבעית, כדי שהטבע יסתיר את הנס, וכך יוכל הנס להתלבש בהנהגה הטבעית, ולא יהא ניכר בגלוי, לכן יש חובה לעשות השתדלות, שעל ידי זה יוכל הקב"ה להשפיע את הנס בצורה מוסתרת, ובכך לא תתבטל הבחירה מיד האדם.

לפי זה יוצא שכל ההשתדלות הינה אמצעי, שעל ידו הקב"ה ינהיג את הנהגתו בלבוש טבעי, כדי שלא יראו בזה את הנס הגלוי, וכך האדם יוכל לחשוב כאילו פעל בעצמו את מה שעשה.

ממילא, אם רואים שלא די שההשתדלות לא הועילה כלום, אלא אף יצא ממנה הזק, כמו במקרה זה, שמתוך ההשתדלות להשיג כסף, הגיע נזק כספי גדול, שעתה לא די שאין את הכסף אלא עוד צריך להשיבו לגמ"ח, זוהי הוכחה משמים, שבמצב זה, יש לבטוח בה', ולא להמשיך בהשתדלות.

והוסיף הגרב"צ שכל זה ירושלמי מפורש. בירושלמי בתרומות (פרק ח' הלכה ב), מסופר על רבי ינאי שהיה חושש מאוד מנחשים, וכאשר הלך לישון – היה מניח ארבעה ספלי מים תחת רגלי המיטה, שהנחש אינו יכול לעבור במים, ועל ידי זה ינצל, שהנחשים לא יעלו על המיטה בעת שישן בה.

פעם אחת, בעת ששכב רבי ינאי במיטתו – ראה נחש ליד ידו, מיד הורה לקחת את ספלי המים, ומכאן ולהבא יבטח בה' שיצילהו ו'שומר פתאים ה".

לכאורה לא מובן. האם בתחילה, כאשר שם רבי ינאי את המים סביב למיטתו – לא בטח בה'? לא יתכן לומר כך, אלא ודאי שאע"פ שבטח בה', בכל זאת סבר, שמחמת חובת ההשתדלות חייב הוא לשים את ספלי המים, כדי שדרך זה ישמרהו הקב"ה, ובזה תהיה ההנהגה של נס מלובש בטבע. אם כן, למה הורה לבסוף לקחת את המים, הרי עדיין חלה עליו חובת השתדלות?

מוכרחים לומר, שכאשר ראה שהספלים עם המים לא עוזרים לו כלום, והקב"ה הביא לו נחש בתוך המיטה, הבין בכך שיש לו בזה רמז משמים, שבמצב כזה עליו לבטוח לגמרי בה', בלא לעשות שום השתדלות.

(מתוך 'שלמים בציון' – ויחי)