שבט י"ב שבט - יומא דהילולא של רבי בן ציון פלמן זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

הרב הוא השעון הגדול התלוי במגדל העיר, שעל פיו מכוונים כולם את שעונם הפרטי, כמו בימים ההם שהכל הגביהו עיניהם מעלה – וכיוונו את שעוניהם על פיו.

הקהילה זקוקה לרב, עד מאוד- כמו אוויר לנשימה. לתחום אחד בלבד- למושגים.

לשם כך בלבד נולד הרעיון של רב קהילה. לדידו של ה"אור שמח" וגם בעינו של רבי בן ציון פלמן מבני ברק.

לא תאמינו. הוא לא היה מלאך המכה על קודקודנו ואומר: 'גדל'. לא. הוא לא מצא את המקל שבו מכים על קודקוד בני הקהילה.

הוא היה המלאך שהיכה על קודקדו של ר' בן ציון פלמן ואמר לו: "בן ציון בן ר' שמואל פלמן, גדל".

ואותו המקל שהיכה על קודקודו של ר' בן ציון בן ר' שמואל, היה אומר לכל אחד מבני הקהילה: גדל. כזה ראה וקדש.

הרב הצליח ליצור אצלנו תחושה שהמקום הפינתי ביותר וגם השקט ביותר בבית המדרש הוא ה'מזרח' ליד הארון קודש. הוא ישב שם בפינתו עשרות שנים, כשמעולם לא הגביה את קולו לא ב'אמן' ולא בקריאת שמע, לא ב'נתנה תוקף'… מעולם!

הרב ישב ב'מזרח' ללא תנועות מיוחדות ומרשימות, פשוט כלום. הצטנף לו שם . מי שרצה לחפש יכול היה לראות לפעמים את פניו להבים, בדביקות בבוראו, או פניו מתאדמים בעת קריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים. אבל מי הלך לחפש שם, בפינה הרחוקה והשקטה.

בדרך כלל עמד בתפילה בשקט, כאשר רק הפה והנשמה מתפללים, והגוף מתלהט, אבל ללא תנועות.

לפעמים היה נראה על פניו כי הוא מלא כיסופין, וכמי שאינו יכול להביע במילים את מה שבליבו.

בגאונותו , המציא את הרעיון, שאין סיבה לברוח לקיר המערב, כי אפשר לקחת את קיר ה'מזרח' ולהפוך אותו לפינה מערבית. (ללא שם)

הוא היה בכך חד בדרא, ואולי בכמה דורות, שלקח את תפקידו כרב מתוך החלטה כי לא ישתרר על הקהל בשום צורה ואופן כלל, ובמשך השנים שכיהן כרב מעולם לא השתמש בסמכותו לשום ענין, לא בחילוקי שנוצרים באופן טבעי לפעמים בין המתפללים, לא בצביון המקום, לא בקידום מעמדות, ולא בשום ענין. בענווה קיצונית. גם אם נוצרו מצבים שללא ספק, דעתו לא היתה נוחה מהם, הוא ראה את עצמו כאחד המתפללים, ולא כרב המקום שהציבור חייב לקבל או לפחות- לשמוע את דעתו. (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

כיוון שר' בן ציון החליט שרבנותו לא תהיה בשום צורה השתררות אפילו לא על קל שבקלים, נהפכה החלטה זו לכעין 'הלכה למשה מסיני' שאין לערער עליה: רבי בן ציון פלמן מתוקף תפקידו הוא, להיות היהודי הפחות בולט בקהילה. בד בבד הוא גם 'מתנדב' לענות על שאלות…

והמתנדב הזה שירת את בני הקהילה. כי הם היו מאושרים להמתין לרב בדרך או להגיע לביתו, ולשאול. אם יש להם ממש כאן לידם בתוך ד' אמותיהם אחד ממתפללי בית הכנסת שבמקרה הוא גם רב המקום, והוא במקרה אחד מגדולי הדור, ובמקרה גם העמיד את עצמו לענות להם בהתנדבות, הרי אין שמחה יותר גדולה מזו. לכן הם שאלו בדאורייתא, בדרבנן, ביורה דעה, בחושן משפט ובאורח חיים, וגם את השאלות האישיות, כיוון שהיו בטוחים שמלבד אוזנו הסודית של הרב, איש לא ישמע על בעיותיהם לעולם ועד. על פיו חתכו הכרעות חיים. ואף ביקשו את תפילותיו להעתיר עליהם ברחמים.

השפעתו הייתה ללא 'מקל חובלים', ללא 'מקל נועם', לא בשמאל דוחה ואפילו לא בימין מקרבת, אלא רק בעצם הידיעה שר' בן ציון הוא אדם אחר, מושלם בכל קנה מידה נכונה, וכדאי ללכת בדרכיו – "ראו בריה שבראתי בעולמי".

ואז, הרבנות אינה מקרבת את בעליה.

כי איזו רבנות מקרבת "את בעליה"? אותה רבנות שהרב הוא בעלים על הרבנות ועל הקהילה. אבל הרב פלמן הרי אינו בעלים אפילו על עצמו, וכי הוא מסוגל להזיז יד ורגל ללא הסכמה של מי שאמר והיה העולם?! הוא 'כגמול כלי אמו' נתון בידיו של הקב"ה בלבד, וקל וחומר שאינו בעלים על אחרים. שבמקרה כל האחרים טובים ממנו שבעתיים, מי אני, עפר ואפר.

מהכיוון של כותל המזרח לא היתה התרחשות, לא התייעצות, לא קריאה לגבאי, לא איתות לחזן. הרב פלמן בפינתו בעבודת התורה והתפילה.

חזנים, שיעורים, סגנון המתפללים, צביון המקום, עליות, כיבודים, אירועים וכו'- כל אלו יכולים להתנהל בעיקר על ידי הגבאים מקימי המקום, ואם מישהו מהגבאים ניגש, הרב משיב לו כבעל חסד שמבקשים את עזרתו והחלטתו. והם ניגשו!

יש רב שמתערב קמעה בעדינות מאחורי הקלעים. או מנהל איך שהוא מערכת קשרים עם אחד הגבאים שיהיה ידא אריכתא שלו, וכדומה. אבל הרב פלמן להיפך. מהותו צנעה, חכמתו- אמת וישרות, אחד בפה ואחד בלב. וכמו ששתק בחוץ, שתק גם בפנים. (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

מעשה שהיה. בימים ההם כשגג בית הכנסת היה בנוי מאזבסט. הגג התמלא חלודה, גג פשוט. בעל חיים הילך על הגג ולפתע נפל פנימה באמצע התפילה על הראש של אחד המתפללים. החלו, בריחות, קפיצות, צעקות ומהומה מסוימת, ר' בן ציון היה אז באמצע ברכות קריאת שמע, והוא לא הניע את ראשו לאחור… הייתי אז ילד ועמדתי ליד הרב, לא האמנתי למראה ראשו שנשאר במקומו. וכבר אז משום מה הבנתי, כי לאו דווקא מחמת התפילה לא סבב את ראשו, אלא בעיקר כדי לא לבייש חלילה את המתפללים ואותי, וכדי לא לראות כיצד אנחנו קופצים ובורחים מחתולה שנפלה פנימה. (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

כל קהילה מאכלסת בתוכה סגנונות שונים, אישים מגוונים, יועצים, חכמים מורי הוראה, גם שיעורים שונים מפי תלמידי חכמים. מחמת כך יכול לקרות לפעמים, שמעמדו של הרב נשכח מעט, וזה יכול לצער את הרב.

בבית המדרש "נחלת משה" לא זו בלבד, שר' בן ציון נתן את הסכמתו לכך שתלמידי חכמים יבואו בקביעות למסור שיעורים, אלא שהוא יזם, דחף ודרבן זאת. כמו לדוגמא, השיעורים המפורסמים של רבי ברוך דב דסקין שליט"א, שר' בן ציון שמח בהם מאוד, והוסיף שמחה על שמחתו כאשר הכיר שהגרב"ד דיסקין מקבל מעמד של יוקרה בבית הכנסת, איזו שמחה! כי הנה בזכות כך ובזכות השיעורים והמסגרות בית הכנסת מצליח ומאות המתפללים לומדים ומתעלים איש איש כלבבו, מי בשיעורי דף היומי בעיון, מי בבקיאות, מי ב'סדר' אחד ומי בשני 'סדרים', ולכל אחד יש מגיד שיעור כחפצו וכרצונו, האושר הציף את ליבו. הוא ניסה להציע לתלמידי חכמים נוספים שיתפסו גם הם מעמד, ואף ביקש ממתפללים שיכנסו לשיעוריהם המתוקים

וגם את ה"ענוה" הזו לא ניהל ברעש, או בסערה של 'טוב לב'… כי גם את הענווה ניהל בהצנע לכת… הצטנע, בצניעות.

שאלתי פעם את ר' בן ציון, סיפר פלוני ממקורביו, האם לא הפריע לו שיש ב"נחלת משה" עוד כוללים ושיעורים בדף היומי? ענה לי הגרב"צ 'וכי מזה אני דואג? הרי להיפך, כאשר נעשיתי כאן רב, על דבר זה התפללתי, על דבר זה התעניתי כמה תעניות, ביקשתי, התפללתי כל הזמן שבית המדרש יהיה ספוג בתורה ורק תורה, ושיהיו איתנו אברכים תלמידי חכמים, וברוך השם שזה כך'. (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

ביום מן הימים פגש אותו פוסק הדור, רבי שמואל הלוי ואזנר, בשאלה: "ידידינו ר' בן ציון, מה סוד ההצלחה המופלגת של הקהילה שלכם 'נחלת משה'?

"בכך, שאני לא מתערב"- השיב לו הגאון ר' בן ציון בחיוך של ענווה מתוחכמת. (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

בשנים הראשונות להקמת הקהילה המרכזית ב"נחלת משה" נפתחו בתי כנסת נוספים סמוך לבית הכנסת "נחלת משה". מטבע הדברים הם הועמדו איך שהוא כמתחרים. הם גם הכתירו רב משלהם לבית הכנסת.

באופן טבעי, עלול היה להיווצר מתח ואפילו מאבק, ובפרט שבתי כנסיות הללו הכתירו רב משלהם למשכנם החדש, וקל מאד לפרש את הדבר כחתירה תחת הרבנות של רב הקהילה "נחלת משה".

ויהי יום שבת קודש.

אחד מגבאי בית המדרש הסמוך והחדש ביקש להשאיל את ה'נביא' מקלף לקריאת ההפטרה בנביא מהודר.

שאלו את ר' בן ציון, והוא הורה ש"בוודאי לתת להם".

אחד האברכים תמה מדוע לתת למתחרים שלנו? ! ולפני שספר הנביא הועבר שמה ניגש לרב ושאלו על כך, והרב תמה להיפך: "מדוע לא לתת להם?!".

אחרי התפילה, ניגש אחד המתפללים לרב בתרעומת ובזעם: מדוע להיות כל כך כנועים, מדוע תמיד להיות המוותרים והמפסידים? הם מקימים בית כנסת בתחומנו ומסיגים את גבולנו. יגענו כל כך, והנה הם מזיקים לנו? הוא כילה את כעסו באוזני הרב, שהקשיב בסבלנות ארוכה במשך כמה דקות.

הרב הבין מאד לנבכי ליבו. וכיון שהייתה לו אחריות לשלימות הקהילה ולהצלחתה, התיישב לצדו והסביר לו (לשיטתו ודווקא לפי רוחו של הכועס).

יקירי. ראשית כל, יש רק לשמוח בשמחת השני ולרצות בטובתו. ושנית כל, אין לך על מה להצטער. זה לא יוריד מכוח שלנו, ולא נפסיד מכך כלום. אסביר לך יקירי.

אם מתקוטטים, ואם לא מאירים פנים, מה קורה? מתחזקת ונקבעת המציאות הנפרדת: יש אנחנו ויש הם. שני בתי כנסיות. אנחנו לבדנו והם לבדם, שניים שנפרדים זה מזה. ומהיכן תדע מי יגבר על מי?… ותמיד יש מתח צער ומבוכות רבות.

אבל כאשר אנחנו מסייעים להם ומעניקים להם מהצלתנו, והם שמחים בכך, וטוב להם אתנו, אנחנו נהפכים ל'מרכז' המשרת את כל הסניפים. אם נחייה בשלום ונעניק אנחנו רק נרוויח. ולכן אתה צריך לעזור להם להצליח. כי צריכים לעזור ל'סניפים' להצליח…

הרב העניק לו בכך, יסוד רב גוונים לכל החיים. כלומר?

זו אחת הטעויות הגדולות ביותר של בני אנוש המהלכים בעולם?

כאשר אתה מסייע לשכנך מחלקך וכישרונותיך, ברגע הראשון נראה לך בעיניים קטנות כי אתה משפיל את עצמך, או מפסיד משהו. חלילה. אם אתה מסייע לו – אתה המרוויח. הפוך בה והפוך בה!

חכמי העולם – כבר צווחו ככרוכיה: אל תטעה. דע לך כי "איזהו מכובד? המכבד את הבריות" ברגע הראשון אדם חושב שאם הוא מכבד אחרים, הוא מפחית בכך מהכבוד שלו, אך לא, כאשר הוא מכבד, הוא נעשה מכובד.

וזו שגגה היוצאת והולכת על 'בני העולם' למיליוניהם. שטועים, ומפסידים את הכבוד ואת האחווה.

ואכן, רבה של "נחלת משה" היה לרב "נחלת משה והסביבה" ובית הכנסת נעשה למרכז של כל האזור בתורה, בתפילה ובחסד. בית הכנסת "נחלת משה" יכול לשמש דוגמא וללמד לקהילות אחרות כיצד להצליח.

אברך נוסף היה כאוב, והוא הציג באוזני הרב את המצב ה'כאוב' וה'מעצבן' – כלשונו, הוא דיבר בזעם: "מדוע אנחנו לא נלחמים בתי הכנסת הנפתחים באזור ומפריעים לנו?!" רבי בן ציון שהכיר בו אנרגיות של מלחמה, הרהר קמעה. ואז אמר לו:

אם להלחם אתה רוצה? בבקשה, אבל על ידי בנייה חיובית אצלך. כך תילחם. לא על ידי החרבה של השני. אם אתה מעונין להצליח, תעצים את עצמך, תקים כולל ב"נחלת משה", תפתח שיעורים נוספים, תייצר מסגרות בתוך הכולל, תשכלל מסגרות נוספות גם לבעלי בתים, ובכך כולם ירוויחו.

אין להוציא אנרגיה של צער, טענות, מרירות או מחלוקת חלילה. אלא להשקיע בבנייה.

ללמדך עוד, שהחכמה באה אחרי נקיות ולב טוב. כי מי שליבו עכור, מידותיו חוסמות את החכמה, מסתירות את האור של האמת. ר' בן ציון וקהילתו יוכיחו כי בכוח 'לב טוב' מתעצמת החכמה ומתחזקת ההצלחה, ואידך זיל גמור.

(מתוך ספר 'ללא שם')

 

[אחד יחיד]

ר' בן ציון פלמן רכש דירה בשכונת 'רמת אלחנן' שהייתה אז בבנייתה. הנהלת 'צעירי אגודת ישראל' הציעו לרבי בן ציון את הרבנות העתידית בשכונה. מרן הגרא"מ שך סייע להם לשכנע אותו, והוא אמר לר' בן ציון: אני יודע שאינך רוצה לעסוק בענייני ציבור, לכך אני אחראי. גם לא תאלץ לדבר באסיפות. התפקיד שלך יהיה אך ורק הרבצת תורה ולהשיב בהלכה.

מיד יצא קול הברה על פני חוצות כי ר' בן ציון פלמן עתיד לענוד את כתר הרבנות בשכונה המתחדשת בפאתי בני ברק.

הרב שמעון סירוקה זכרונו לברכה, שעמד בשעתו על האבניים, שמח מאד על ההסכמה והכין כבר 'כתב רבנות'. הכל היה מוכן ומזומן, מלבד הבניינים עצמם, שהיו עדיין בשלבי בנייה אחרונים, והכל המתינו לגמר הסופי שלהם.

בוקר אחד, תלמיד חכם צנוע ולא מפורסם דפק בדלת בית רבי בן ציון, התיישב בהתרגשות, ואמר לו: "דע לך הרב פלמן, אני מאד כועס עליך…" היה קשה לו לדבר מרוב התרגשות.

בנשימה כבידה המשיך: "אספר דברים כהוויתן. כאשר מינו את הרב קרליץ (שליט"א) לרבנות בשכונת 'רמת אהרן', הבטיחו לו שכאשר תיבנה שכונה נוספת מטעם צא"י אני אכהן שם כרב" הוא פירט מדוע הבטיחו לו. "ואם כן, כיצד שמעתי כי בקרוב יתנו על ראשך את כתר הרבנות ב'רמת אלחנן'?! כעסי עליך".

רבי בן ציון הביט עליו היטב, וראה את מה שראה על פניו, ושמע בקולו הרבה כאב.

והשיב לו: "אם כן, כעת, אני קם והולך להסיר את המועמדות שלי".

עוד באותו יום, פנה הגרב"צ לראשי צא"י ואמר כי בשום פנים ואופן אינו מוכן להיות רב, כי על ידי כך יפגע מישהו. הם השיבו לעומתו, כי מעולם לא הייתה כוונה רצינית למנות אותו יהודי לרב, וגם אם הייתה, ברור שבנסיבות הקיימות לא יהיה הוא הרב, גם אם כבוד תורתו יסיר את מועמדותו, לא יהיה הוא רב המקום.

ר' בן ציון התעקש למרות זאת והציב עובדה נחרצת "לא אהיה רב בשכונה". הענין נסגר ואיש מלבד העוסקים בדבר לא ידע מדוע ר' בן ציון נסוג אחור לחלוטין. מובן, ששמו של אותו ת"ח, לא עלה אחר כך לדיון כלל.

חלפו חודשים נוספים, ובסיעתא דשמיא עלתה הצעה חדשה יקרה מפז – שמו של הגאון הנודע רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שהוא נבחר לרב.

הגאון ר' בן ציון פלמן תושב השכונה, שמח מאוד בהכתרתו של האי גברא רבא, הוא אמר אז לתושבים בשמחה רבתי: "רמת אלחנן זכתה לרב אמיתי היודע להנהיג, ויודע לרומם, כפי שאף אחד לא יכול היה לעשות". וחזר על כך עשרות פעמים תמיד, גם בשנים שאחר כך.

השכונה נבנתה והתאכלסה. ר' בן ציון פלמן השתכן בה גם הוא כאחד מתושביה.

הרב החדש הגיע להתגורר גם הוא בשכונה, לשמחת כולם.

ואז החל סיפור.

בימים הראשונים, ניגש אברך לר' בן ציון בשאלה הלכתית. שתק ר' בן ציון ולא ענה לו. האברך המשיך והפציר.

הרב פלמן דחה אותו נחרצות: "יש רב לשכונה, תשאל אותו!".

האיש התנצל, כי קשה לו כעת לעלות לרב ולפגוש אותו. אך ר' בן ציון עמד בשתיקתו ולא השיב להלכה.

לאחר יומיים שוב, כאשר ר' בן ציון הגיע להתפלל שחרית, ניגש אליו יהודי ושאלה דחופה בהלכות תפילה בפיו. רבי בן ציון הדריך את היהודי מה עליו לעשות, כיון שהשאלה היתה דחופה. אבל, מאותו רגע החליט רבי בן ציון כי עליו לעשות משהו. ו.. הוא עזב את בית הכנסת המרכזי, העביר את מקום תפילותיו למנין השכונתי של קהילת בני 'עדות המזרח'.

הוא אמר אז לאשתו בכאב עצור: "חשבתי שמובן מאליו שכשיש רב במקום, אין זה דרך ארץ לגשת לאחרים לשאול שאלות, אך הנה יש יחידים שלא מבינים את זה. ולכן משום כבוד הרב מרא דאתרא, לא אתפלל בבית הכנסת המרכזי!"

בימים שאחר כך ניגש אליו יהודי יקר ברחובה של שכונה, לשאול בהלכה חמורה. חייך אליו רבי בן ציון ואמר לו בעדינות: "תשמע יקירי, משכורת אני לא מקבל, ואם אענה לך, אצטרך גם לקבל גיהנום, ואת זה אני לא רוצה…" כאלו וכיוצא באלו השיב וחמק מכל הוראה הלכתית, עד שהתרגלו שהוא לא קיים בחלק של ההוראה למעשה.

עשרות שנים לא התפלל במנין המרכזי בשכונה, מהטעם היחידי, שמא מציאותו הקבועה בבית הכנסת המרכזי האשכנזי תגרום איזה שהוא חוסר כבוד מול הרב הגדול של השכונה.

תפילות שבת התפלל בפאתי השכונה, בביתו של הגאון האדיר רבי יחיאל מיכל פיינשטיין. בבית הכנסת המרכזי של רמת אלחנן התפלל רק תפילת 'מנחה גדולה' בשבת, בשעה שמעטים בו המתפללים (בקושי מנין), וממילא לא שאלו אותו שאלות כלל לאחר התפילה.

חלפו הימים והגאון רבי מסעוד בן שמעון הוכתר לרב בבית הכנסת של 'עדות המזרח' בשכונה, ואז, מיעט להיכנס גם לבית הכנסת של עדות המזרח – מחשש שמא יגשו לשאול אותו שאלות בשעה שהרב נמצא בבית הכנסת.

בס"ד, הגיעו הימים שהוכתר לרבה של קהילת "נחלת משה" והיה לו מקום תפילה חדש וקבוע.

כמה שבועות לפני הכתרתו לרב ב"נחלת משה" הציעו את שמו של תלמיד חכם מופלג כמועמד לרבנות הקהילה. נכנסו לאותו רב, והוא הסכים לקבל את התפקיד.

לאחר כמה ימים התרחש לפתע דבר מכאיב.

אשתו אל אותו תלמיד חכם עיקמה את אחד מאיבריה, והייתה עתידה לעבור טיפולים רבים ומסורבלים. כיון שכך, הודיע התלמיד חכם המוצע לגבאים כי יהיה עסוק בענייני רפואה של אשתו, ובשלב זה לא יוכל לקבל על עצמו את כתר הרבנות. הריהו חוזר מהסכמתו ליטול את עול הרבנות של הקהילה.

בעקבות כך, מינו את הגרב"צ לרבנות ב"נחלת משה", וכשבוע לאחר המינוי, נתרפאה הרבנית כליל באופן לא צפוי. אמר אותו ת"ח: "משמים רצו שהגאון ר' בן ציון יהיה רב, וסיבבו את הדבר הזה, כי לו יאה רבנות זו". (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

כבישי בני ברק רמת גן ותל אביב, הביטו בדומיה, על הרב מבני ברק הפוסע בשבת קודש, לכיוון תל אביב.

מרחוב לסמטה, ומסמטה לרחוב צדדי ברמת גן, ומשם לטבורו של הרחוב הראשי, עד רחוב מאנה בתל אביב. הוא הקפיד לא לפסוע פסיעות גסות – לכבוד שבת קודש. וכך במשך חמש עשרה שנה.

כשבע מאות וחמישים שבתות, ברציפות. צעד ר' בן ציון מבני ברק לתל אביב במשך חמש עשרה שנה. מהלך של שעה ועשרים דקות כדי למסור שיעור תורני.

וכי זה פלא שאפילו מן השמים הביטו על ההליכה הזו בזכוכית מגדלת. כפי שתקראו. מה קרה מדוע התאמץ כל כך, והאם יש סיבה מיוחדת שבגינה יצא לדרכים ארוכות כל כך, מה סוד הליכה זו?

אביו הגאון רבי שמואל פלמן זצ"ל חלה (בעיקר בראיית עיניו), והתקשה לנהל ביד רמה את בית הכנסת הגדול 'היכל מאיר'. עיקר הקושי היה למסור שיעורים לציבור הרחב.

ואז החלה תסיסה.

כי באותה תקופה, התרבו בבית הכנסת מתפללים צעירים – בוגרי תנועת… המתחדשת, והם מצאו עילה להתסיס את הוותיקים כנגד הרב. הפריע להם שהגאון רבי שמואל בעל הצביון הגלותי מאריך ימים על ממלכתו כבר יותר מארבעים שנה. ועדיין אינו מפנה את מקומו… טענתם הייתה "בבית כנסת תל אביבי גדול ומכובד. שמתפלליו רובם ככולם אינם שייכים לישוב הישן, לא מתאים שיכהן רב מהישוב הישן עם כל המשמעות שבכך. והנה כעת, אפשר לפטר אותו, כיון שמחמת ראייתו הלקויה הפסיק למסור שיעורים, יש עילה לפטרו, אולי אפילו בלי לתת לו פנסיה" – החציפו והתסיסו לכיוון של פיטורין.

כיון שלא נמצא פתרון לשיעורים, ובפרט לשיעור המרכזי שלו ביום השבת, כמה מהגבאים השתכנעו כי לא תהיה ברירה והם יאלצו להביא רב נוסף לצדו, או לפטרו לחלוטין.

הלחישות על ההחלטה הגיעו לבני ברק לאוזני הבן ר' בן ציון. הוא הזדעזע. והוא מיהר להודיע כי אין מה לחשוש ואין בכלל מה להסתפק: 'אני אמסור במקומו את השיעור השבתי – בגמרא, בפרקי אבות ובפרשת השבוע' ראשי הקהל לא האמינו שיצליח להחזיק מעמד במשימה. ואולי לכן הסכימו לרעיון שלו "וכי הבן ישתלב עם האווירה, וכי הכול יבינו ויהנו משיעוריו כפי שנהנו משעורי אביו? וכי יגיע מבני ברק לתל אביב?!" – הרהרו בלגלוג סמוי, והסכימו.

ומהרעיון, לביצוע.

בנו של הרב הגיע.

בתחילה זה היה נראה לגבאים כמו חלום, לראות אותו פוסע ברחוב מכיוון בית אביו (לשם היה נכנס מיד עם בואו מבני ברק). אחר כך נכנס בשעה היעודה לבית הכנסת הגדול 'היכל מאיר', חייך לכולם, בירך את הנמצאים בברכת 'שבת שלום' – נעימה. ובבת אחת נכנס בנעליו של הרב- התחיל את השיעור, בניגון הגמרא הוותיק של אביו,

השיעור נמסר ברנן, בסלסול, בשלוה, ובמרץ רב, וללא כל תופעות לוואי – המתלוות באופן טבעי לסיטואציה כזו של מי שמגיע ממרחקים.

שבוע אחרי שבוע, חודש וחודשיים, והשומעים כבר התרגלו למציאות הלא טבעית, ובלי שראו בכך תופעה יוצאת דופן.

וכיון ש'ממלא המקום' נקלט ונעשה קבוע, אביו הגאון הצדיק, יכול היה להמשיך לפי כוחותיו להגיע לבית הכנסת ולנהל את הקהילה הגדולה, ללא העול של מסירת השיעור להמון העם.

ובכך הרנין את ימי זקנותו של אביו. כיבוד אב! (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

השיעור בשבת אחר הצהרים, נמשך כשעה וחצי. בחציו הראשון, למדו גמרא מסכת שבת ביצה ומסכתות אחרות, ובחצי השני בן הרב דיבר באגדה, בפרקי אבות ובפרשת השבוע.

הנוסח של השיעור היה מלא בניחוח ונמסר במתיקות, עם ניגון. היה מציג שאלות ותמיהות, עד שבעלי הבתים נסחפו יחד והשתתפו מתוך ריתחא דאורייתא בשאלות ותירוצים. בחלק השני שעסק בפרקי אבות ובפרשת השבוע, הוסיף וסיפר רבות מגדולי הדורות. והשומעים נהנו. ישבו פעורי פה.

כמאה איש השתתפו בשיעור. ביניהם היו גם אנשים שזה היה להם הלימוד היחידי בכל השבוע. הם נהנו והחשיבו את השיעור השבועי יותר מכל ההנאות שבעולם.

ברבות החודשים והשנים שחלפו על שומעי השיעור, לא אחד ולא שניים מהיושבים. שבתחילה לא חשבו לשלוח את בניהם לישיבות, כאשר טעמו את מתיקות ועריבות התורה, דבקו בה, ושלחו את הבנים לישיבות. ומחלקם הגדול יצאו בנים וחתנים תלמידי חכמים, מהם כיום ראשי ישיבות ומרביצי תורה.

שאלו פעם את ר' בן ציון מדוע הינך מתאמץ כל כך ללכת, בקיץ ובחורף בחום ובקור, והשיב, ראשית כל, בכל פסיעה יש לי מצוות כיבוד אב, כמו כן כיוון שיש חלק מהשומעים שזה הלימוד היחידי שלהם במשך כל השבוע, לא יתכן שאוותר מאיזו סיבה שתהיה על השיעור – ואמנע מיהודים את החיים שלהם – את הלימוד היחידי של השבוע. הנה החזון איש זצ"ל אמר פעם, כי בעל הבית שעוסק כל היום לפרנסתו. אם יושב גם ולומד כל יום דף גמרא, הוא נהפך לאדם אחר ולמציאות אחרת. בעל הבית עם דף גמרא ובעל הבית ללא דף גמרא, הם שני אנשים שונים בתכלית! – דברי ר' בן ציון.

הוסיף ואמר באותו שיח: ה"חפץ חיים" היה אומר תמיד כי אם באים על האדם זמנים קשים שאינו יודע כיצד יעבור אותם, העצה היחידה להצליח ולעבור ללא נפילות, היא בכוח קדושת התורה. בכוח לימוד תורה האדם מתרומם לדרגות נעלות, ויש לו אפשרות לעבור את כל ניסיונות החיים – שלא ייבוש, לא יכלם ולא יכשל.

וכל יהודי באשר הוא, בכל מצב שהוא, ככל שמוסיף להתחזק בתורה, כך מגביה את עצמו, מתעלה ונהיה לאיש אחר.

היו תל אביבים תושבי המקום, שהביאו איתם את ילדיהם, אחד מהם סיפר: "בני היה אז ילד בן 7-8 הבאתי אותו מידי שבת לשיעור של הרב בן ציון פלמן בהיכל מאיר – כיון שהשיעור היה מתוק וברור, וגם ילד בן 8 יכול היה להבין את הדברים. הילדים שלי קיבלו מהשעות הללו אהבת תורה ואהבה רבה לקיום הלכה". (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

היה זה באחת משבתות הקיץ החמים.

ר' בן ציון היה לבוש חליפה, סוודר, צעיף וכובע, ועמד מוכן לצאת לדרך כדי למסור את השיעור הקבוע בתל אביב. מדוע היה לבוש בסוודר ועטוף בצעיף בחום הקייצי? היה לו חום גבוה, שלושים ותשע וחצי מעלות חום. "הוא רעד מקור" – העיד ר' מרדכי לוין שראה אותו כך.

ניסיתי למנוע אותו, תמהתי לאמר: ר' בן ציון, כיצד אתה מסוגל במצב כזה ללכת כשעה, ואחר כך עוד למסור שיעור הרי יש לך חום גבוה?!" הוא הביט עלי ובהינף יד ביטל את התמיה כמי שאומר: "מה אתה רוצה ממני? כאשר זו מצווה של כיבוד אב. אין חכמות". (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

ר' מרדכי לוין עמד והסתכל אחריו. ליווה אותו מרחוק בעיניים פעורות. – ר' בן ציון הלך לאיטו בדממה. פסיעה אחרי פסיעה במעלה רחוב הרב דסלר, לכיוון הרחובות היוצאים לרמת גן, ומשם בהמשך הדרך לתל אביב.

"אחרי כמה מאות מטרים דמותו החלה להיעלם מעיניי, כמעט פרצה מפי צעקה. לא האמנתי שהוא יצליח לצעוד יותר ממאה מטר עד שיחליט לשוב על עקבותיו, או שפשוט יתעלף". ו…הוא הגיע לתל אביב, למצוות כיבוד אב.

כיבוד אב! וכך. הגאון הצעיר פסע לכיוון תל אביב בשלווה שבתית. וכפי שעשה את דרכו בשקט, בפעם המאתיים, כך גם בפעם המאתיים ואחת. גם נזהר לא להגביה את עיניו. שלא לראות חילול שבת. לפעמים הצטרפו אליו ילדיו כטיול שבועי נעים כדי להשתעשע עם הסבא והסבתא בתל אביב.

בקיץ התפלל 'מנחה גדולה' בכולל פוניבז', אחרי מנחה אכל סעודה שלישית בבית ואחריה יצא לדרכו, ובשבתות החורף אחרי מנחה יצא מיד לתל אביב.

"אבא פסע ברוגע. ללא פסיעה גסה" – סיפר בנו.

"בדרך היה משנן איתנו משניות מסדר 'זרעים' בעל פה (כי באמצע השבוע ובכל עת. למד איתנו את המשניות הללו, באומרו, שכל אחד צריך לדעת מסכת משניות בעל פה בשביל שיוכל לחזור עליהן בדרך או בשאר זמנים שאין לך ספר ללמוד מתוכו) וכמו כן חזר איתנו על מה שלמדנו במשך ימי השבוע. לפעמים היה מפצה אותנו בחידושי תורה על הסוגיות. זכורני שבאחת ההליכות דיבר איתי על דברי ה'קצות החושן' שהמושג 'שלוחו של אדם כמותו' אינו תקף במצוות שבגופו כגון בהנחת תפילין בישיבת סוכה ועוד".

"כאשר התקרבנו כבר לתל אביב, היה מתכנס בתוך מחשבותיו בריכוז, וחוזר ומשנן לעצמו את מה שעתיד לומר בשיעור". (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

באחת השבתות כאשר היינו לפני צומת נמיר, הבחנו בקיוסק פתוח בשבת, ושם בחלון הקיוסק נשמעו קולות. מה היה? בחור מחלל שבת קנה גלידה. הוא אכל ביס ועוד ביס ועוד, ואחר כך כאשר כבר התרחקנו משם כעשר מטר, שמענו אותו זורק לחלל האוויר צעקה מרירה: "אוכלים ואוכלים והכל זיפט, זיפט!”. אבא אמר לנו אז: "אתם מבינים מה ששמענו כעת? את הפסוק "וגם הנפש לא תמלא", היינו, שכל הגלידות וכיוצא בהן, לא ממלאות את הנפש. הבחור המסכן לא יודע מה חסר לו והוא מרגיש זיפט. רק תורה ויראת אלוקים יכולות למלא את נפש היהודי, וכאשר הוא מלא מהן אינו זקוק כמעט לגלידה, והחיים שלו יהיו שמחים ומאושרים גם בלעדיהן".

כמה פעמים כאשר הגיע סמוך ונראה למגדלים הגבוהים שהתחילו אז לצמוח בדרך לתל אביב, וחלקם כבר התנוססו לגובה, הוא הרים את עיניו – מתפעל מהבניינים – ומיד מהשמיים הפרוסים מעליהם, והיה אומר לילד בקול: 'השמים מספרים כבוד א-ל'. "אחר כך התחיל לשיר איתו יחד 'השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע' במשך כמה רגעים'.

"בדקות אלו, הטעין בי הרבה אמונה, ורגשי קודש שבקעו מליבו" – סיפר בן משפחה, שהתלווה אליו כמה פעמים. (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

הרבה פעמים בשבתות החורף בשעה שהתפלל 'מנחה גדולה' לקראת היציאה, היה יורד גשם שוטף, והילדים אמרו לו: "אבא כיצד תלך היום? תראה איזה גשם יורד". והיה משיב להם: "אל תדאגו עד שנלך הכל יהיה בסדר". וכך היה.

גם אמו של ר' בן ציון הרבנית ע"ה, דאגה תמיד בחורף על טרחתו ועל הסיכונים שבדרכים – גם מכלבים מסוכנים שהיו מסתובבים באחד המבואות שהלך שם בכניסה לתל אביב (והוא הקפיד לעבור ברחוב זה דווקא, מחמת הצורך בשמירת העיניים) והייתה אומרת לו בדאגה – מה יהיה אם ירד גשם שוטף?! תמיד הרגיע אותה ואמר לה בחיוך: "אמא, אל תדאגי, אגיע לשיעור בתל אביב בשעה היעודה ויבש לחלוטין, יש לי הסכם עם הגשם".

שבת אחת בבוקר אחרי תפילת מוסף, האברך (ר' נפתלי ברנשטיין) אמר לר' בן ציון כמסיח לפי תומו, כי עליו ללכת היום לבקר את אמו המאושפזת בבית החולים איכילוב, אך כל הזמן יורדים גשמים, ואינו יודע כיצד ילך. אמר לו ר' בן ציון: "תצטרף אלי אחרי מנחה גדולה, כי בשעה הזו אין גשם".

ויהי היום.

רב"צ סיפר על כך לשלושה אברכים מלומדי הכולל שבראשותו – על הסיעתא דשמיא שהקב"ה שומר עליו שאף פעם לא יהיה גשם בדרך הארוכה בלכתו למסור את השיעור בשבת.

ויהי בשבת הקרובה שלאחר מכן, באמצע הליכתו, החל לרדת על הארץ גשם זלעפות חזק מאד. הוא לא נמנע מללכת, והגיע לתל אביב רטוב עד לשד עצמותיו. ביום ראשון שלאחר השבת חזר וסיפר לשלושת האברכים את מה שעבר עליו בשבת, ואמר להם כי זה אות משמים ,שלא היה לו לספר ברבים את מה שסיפר להם.

אחד מהשלושה תמה: "מנין לרב שבגלל שפרסם, לכן קרה מה שקרה?". ראש הכולל, ר' בן ציון, השיב לו: "תעיין בדברי הספר 'בן יהוידע' על בבא מציעא דף פ"ה, בתחילת עמוד ב"'.

האברך עיין ומצא שהגאון בעל ה'בן איש חי' כותב שם, על אודות שאמרו בגמרא כי רבי זירא היה בודק את עצמו כל שלושים יום האם לא שולטת בו אש של גיהינום. לשם כך היה נכנס לתוך תנור מבעיר בו את האש ויושב בתוכו, וכאשר לא שלטה בו האש כלל, ידע שאש של גיהינום אינה שולטת בו. יום אחד 'נתנו בו חכמים את עיניהם', ואז שוקיו נשרפו. מבאר ה'בן יהוידע' שכיון ששיבחו אותו הרבה בדבר, לכן הסט"א נתנה בו את עיניה וקרה מה שקרה, "ומכאן יש ללמוד שאין טוב לדבר בשבח האדם הרבה, כדי שלא תשלוט בו עינא בישא דסט"א" – דברי הבן איש חי זצוק"ל.

ואכן מאז, שוב לא דיבר על העניין כלל, וכאשר שאלו אותו על כך, התעלם כמי שלא מבין מה שחים אתו – על איזה גשם הם מדברים… והנס שב למקומו. (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

עדות תושב תל אביב: "בימי הקיץ החמים הלוהטים, הרב פלמן הגיע לכאן אחרי דרך ארוכה, כשבגדיו ספוגים בזיעה מהדרך, עד כדי כך שממש נטפו מים מהחליפה שלו. כך ראיתי בעיני הרבה פעמים. שלא תחשבו שאני אומר דברים אלו מהשערה (כי נקל לשער, שאחרי שצועדים בשמש מבני ברק לתל אביב. החליפה רטובה מזיעה). אני ראיתי. ולראות כך מקרוב שבוע אחרי שבוע, זה מותיר רושם אדיר. והכול בשביל מה? כדי שאבא שלו לא יאבד את משרת הרבנות".

הקרבן שהקריב למען 'כיבוד אב' עלה לרצון לפני אדון כל. והזיעה עלתה לניחוח לפני ה', לכפר על חטאים של עמך בית ישראל במצוות כיבוד אב.

וכי זה פלא שמן השמים הביטו על ההליכה הזו בזכוכית מגדלת?! והחליפו רטיבות של קיץ תחת רטיבות של חורף ובהשגחה פרטית ייחודית לא הפסיד שבת חורפית אחת מללכת מבני ברק לתל אביב. לא נתנו לו להירטב. "ועצר את השמים ולא יהיה מטר"… לטיבותא.

כל פסיעה כזו בשבת היה בה מצוות כיבוד אב. היינו, רבבות של מצוות עשה וגם רבבות מצוות 'ולא תתורו' – בכך שנמנע מלראות דברים אסורים, ולהביט על חילול שבת שלא לצורך. (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

בשבת כידוע, יש למעט בדיבור. רבי בן ציון פלמן שתמיד מיעט בדיבור, בשבת היה כאילו בעולם אחר. הוא הלך לתל אביב, אבל לקח את העולם שלו אתו. את הגמרא, את הרשב"א ואת ה'משנה ברורה'. והרגליים הצנומות נשאו את המשא כל הדרך הארוכה, שכן משא כזה, מותר לשאת בשבת ברשות הרבים – ברחובות ז'בוטינסקי נמיר ובשאר רחובות תל אביב. והעיניים, מה יש להן לחפש ברמת גן ובתל אביב. הן הסתכלו על הרגליים היו מושפלות לארץ, או הביטו למעלה "שאו מרום עיניכם".

שבת אחת הוא הגביה את העיניים ואבוי, הוא ראה מה שראה…

והזדעזע.

באחד מבנייני המשרדים הגבוהים שנבנו בימים ההם. כאשר תל אביב ורמת גן החלו ל"התרומם לגבהים", גילה שהאורות דלוקים והמשרדים בפעילות באחת הקומות העליונות. זה היה חידוש מצער מאד בימים ההם.

ה'חידוש' זעזע אותו. אבל הוא לא היה מאלו שפולטים החוצה מליבם את כל שמזעזע אותם, וכל מה שרק עולה על ליבם, נפלט על לשונם. הוא כאב בתוך עצמו בפנים, את כאב השבת.

כך גם כשנודע בשעתו ברבים כי ב'תנובה' חיללו יום טוב, וגם זה היה חידוש באותם ימים, כמעט שנה שלימה נמנע מלאכול מוצרי 'תנובה'. הוא לא דיבר על כך עם איש, ולא הורה הוראות לבני המשפחה, אלא הוא בינו לבין עצמו התנזר ממוצרי תנובה. היה קשה לו. עד שהרבנית הבחינה בכך. וכך גם במקרה זה ראה מה שראה את הקומה במגדל המחללת שבת, וכאב בתוכו.

והנה, בימי חמישי מידי שבוע היה לר' בן ציון שיעור קבוע נוסף בתל אביב ברחוב ברדיצ'בסקי.

באחת הנסיעות הוא אמר לפתע לנהג שהסיעו: אתה רואה את 'מגדל המשרדים' הזה (לא רחוק מבית החולים איכילוב)? אני חולף כאן כל שבת בדרך לשיעור, וכבר כמה שבתות שאני מבחין שהם עובדים למעלה בשבת. אינני מבין כיצד הם מעיזים לעבוד בשבת, הרי כתוב בגמרא בשבת דף קי"ט ע"ב שבמקום שמחללים שבת האור שולטת, וכי אינם מפחדים?!

"המשכנו בנסיעה" סיפר בעל המעשה, הרב הגאון ר' יהודה לרר, "ואז הוא הקריא נרגשות בעל פה את הלשון של ה"מדרש הגדול" על הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת": "אמר הקב"ה אל תגרמו להדלקת אש במושבותיכם. שאם אין אתם משמרים את השבת כראוי, אני מדליק בכם את האש. כדאמר רב חונה אמר רב אין הדליקה מצויה בשבת, אלא בחצר שמחללין בה שבת". – סיים הגרב"צ את דבריו.

"לא עברו אלא כמה ימים בודדים, ופרצה במגדל שריפת ענק ובנס הצליחו למלט את האנשים שהיו בבניין, האש כילתה כמה משרדים", כה סיפר רבי יהודה לרר וסיפר בנו של רבי יהודה: "בכל פעם כאשר נסענו סמוך לאותו מגדל, אבא זצ"ל היה עוצר את רכבו, ומספר לנו את הסיפור הזה, בהתרגשות". (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

סיפר חברותא ר' בן ציון אמר לי פעם כאשר ליוויתי אותו בליל שבת:

בתפילות שבת מבקשים: "קדשינו במצוותיך, ותן חלקינו בתורתך, שבענו מטובך ושמחנו בישועתך, וטהר לבנו לעבדך באמת".

הגשמיות, "שבענו מטובך" נדחקה כאן שלא במקומה, פלא כיצד "שבענו מטובך" נכנס באמצע בקשות רוחניות "ותן חלקנו בתורתך – וטהר לבנו לעבדך באמת".

תמוה.

והוא ביאר בטוב טעם, על פי מעשה.

ברוסיה הכריחו את הבחורים היהודים להתגייס לצבא, היו אלו תקופות קשות, בצבא הרוסי האכילו את החיילים נבלות וטריפות. החפץ חיים יסד בכל עיר בסמוך למחנות הצבא 'מטבח יהודי' – תושבי העיירות בישלו במטבח מאכלים כשרים, כדי שחייל יהודי השוהה באזור יכול להגיע ולאכול – בחינם, מתי שהוא רוצה, ובכך ינצל ממאכלי טריפות. החפץ חיים עבד על כך קשה, להקים ולהשיג תרומות לצורך הענין.

יום אחד באו לחפץ חיים להתלונן: רבי, יש לנו צער רב. אנחנו רואים כיצד חיילים יהודים נכנסים לאכול במטבח הכשר, וכאשר הם מסיימים לאכול הם יוצאים מהמטבח הכשר והולכים גם למטבח של הגויים ואוכלים שם טריפות, ואם כן מה הרווחנו מכל המאמצים.

החפץ חיים הגיב: "נראה לי כי במטבח הכשר אין די אוכל, לכן, עליכם להגיש יותר אוכל כשר בשפע גדול".

"רבי, הרי יש לנו במטבח שפע רב של אוכל, החייל יכול לאכול ככל שהוא רק רוצה".

הגיב החפץ חיים: "אם כן, כנראה שהאוכל לא טעים כל כך, ובמטבח של הגויים האוכל טעים יותר, עלינו להשיג טבחים מעולים ולהשקיע בבישול מאכלים טעימים במיוחד". ענו תושבי העיר: "רבי, מה פתאום הרי האוכל טעים מאד". התעקש החפץ חיים לאמר: "בכל זאת כנראה שהאוכל שם טעים יותר".

נמצינו למידים שהיה ברור לו להחפץ חיים, שרק אם הוא אוכל ואינו נהנה, רק אז! הוא מחפש משהו אחר.

הגביה ר' בן ציון את קולו: וזה מה שאנו מבקשים ואומרים בתפילה: רבונו של עולם "שבענו מטובך". אין הכוונה למאכלים גשמיים, לא, הבקשה היא על תורה ומצוות, אנא ממך הקב"ה – בד בבד עם שאנו לומדים תורה ומקיימים את המצוות שלך "שבענו מטובך" שנהיה שבעים ונהנים מתורה וממצות, כי אם נהנים מהם לא מחפשים את המרכולת שהרחוב מציע, לא מסתכלים על תענוגי עולם הזה. שוב הגביה ר' בן ציון את קולו, עוד יותר: מדוע אנשים מחפשים את תענוגי העוה"ז? מסיבה אחת בלבד, כי אין להם את ההנאה המושלמת, את השביעה והחיות מלימוד התורה ומקיום המצוות. כי למי שיש את השביעה מטובך – מהרוחניות, בשום אופן לא יחפש לשתות מים דלוחים

יצויין כי לא היתה זו אמירה בעלמא. זו היתה משימה. משימת חיים של ר' בן ציון – להשביע אברכים מטובו "להתענג בתענוגים". להנעים ולהמתיק את ההלכה.

וכשם ש"דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב" כמו כן "תענוגים היוצאים מן הלב נכנסים ללב" כמו כן "תענוגים היוצאים מן הלב נכנסים ללב…"

וכך, על ידי התענוגים הללו שהיו בליבו של ר' בן ציון, בישל תבשילים לחיילים, הקים מטבחים ובהם קדרות ותבשילים ניחוחים.

לא כל אחד יכול להיות השף – הטבח המקצועי, במטבח מהסוג הזה. לר' בן ציון היתה סיעתא דשמיא שריח התבלין שלו – "תורה תבלין", השביח את התבשילים עד שהם הדיפו ריח עצום מסוף העולם ועד סופו.

כך ה"שלמי תורה" – העניקו תענוגים כאכילת שלמים ותודה – "שבענו מטובך". הבנתם, באלו תענוגים מדובר?

אם לא הבנתם, כנראה שלא ישבתם איתו בצוותא לסכם סוגיא בגמרא, ובוודאי שלא השתתפתם בשיעורים בהלכה של ר' בן ציון פלמן זצ"ל. (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

"בחנות ספרים ידועה בירושלים" – סיפר ר' בן ציון בדרשת בר המצוה בלנו, "חנות ענקית במיוחד, מסתובב מוכר הספרים, ויודע לומר על כל ספר היכן מקומו המדויק בחנות, וגם מה מחירו. פלוני שמכיר אותי ואותו, שאל אותו בהשתוממות: יש כאן בחנות כל כך הרבה ספרים, וכיצד אתה זוכר היכן נמצא כל ספר ומחיר והמדוייק?!"

השיב לו המוכר: "זה החיים שלי".

וזו תשובה אמיתית. נכונה.

"וכך גם בתורה הקדושה, בני היקר, אם היא תהיה החיים שלנו, נזכור אותה – את כל התורה. דוד המלך ע"ה אמר בתהילים "לעולם לא אשכח פיקודך כי בם חייתני" כי זו חיותי, מי שהחיות שלו היא מהתורה, לא ישכח את התורה". אם כן, צעד בני היקר, בדרך זו, ותעלה למעלה למשכיל. – אמר ר' בן ציון בעת שמחת בר המצוה לבנו. והמשיך.

במשנת אבות נאמר כי רבי יוחנן בן זכאי היה מונה את שבחם של תלמידיו, שאחד מהם הוא רבי אליעזר בן הורקנוס ומעלתו "בור סוד שאין מאבד טיפה", תמה החפץ חיים, מה מעלה יש למי שחננו אותו במתנת שמים של כוח הזיכרון שהוא כבור סיד שאינו מאבד טיפה?! החפץ חיים תירץ על פי זמן מופלג שסיפר לו, כי בצעירותו ראה את ניקולאי בעת שהגיע לביקור במדינתם, ואותו יהודי זקן, סיפר בהתלהבות ותיאר את פרטי הפרטים כיצד המרכבה של ניקולאי היתה נראית, איזה צבע, ובעיקר כל פרט מהעיטורים הציצים והפרחים והכפתורים שעל חליפתו. אנשי העיירה שהכירו את הזקן אמרו כי אין לו כח זיכרון מיוחד, אבל, מרוב התלהבותו מהמעמד המלהיב, המראות נחקקו בליבו לעולם. הוא ראה תמיד מולו את ניקולאי על פרטיו ופרטי פרטיו. זו היתה מעלתו של ר' אליעזר בן הורקנוס, לא בגלל כוח הזיכרון אלא שכל נקודה של תורה, הפעימה אותו בכזו עוצמה, עד שלא היה שוכח את הלימוד ההוא לעולם. (ללא שם)

 

[אחד יחיד]

היתה תקופה שהגאון רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל התגורר ברחוב סעדיה גאון בשכנות לר' בן ציון.

כמה פעמים שר' בן ציון סיפר לנכדיו, כי אחד הדברים שהתפעל לראות היה זה בשעות הצהרים בביתו של הרב טולידנו.

כאשר בניו שבו מהלימודים לאכול ארוחת צהרים בבית, מיד כאשר נכנסו עוד לפני שאמרו שלום, רבי רפאל ברוך התעניין ושאל אותם: מה למדתם היום? הם השיבו ודיברו איתו על מה שלמדו בבוקר בישיבה, ורק אחר כך (ולפעמים הדבר לקח כחצי שעה) אמרו שלום לאמא ולאנשי הבית וניגשו לאכול ארוחת צהרים. התפעל ר' בן ציון לאמור: כך מחנכים את הבנים שידוע כי החיים זה תורה, וכי האוכל אינו מטרה, אלא ענין טכני בלבד כיון שהגוף זקוק לו.

(מתוך הספר 'ללא שם')

 

[אחד יחיד]

נגיד חסידי, ירא שמים מתושבי בני ברק, רצה לייסד שיעור הלכה בשכונתו, וכיון ששמע את שמעו של רבי בן ציון פלמן, הגיע לביתו לבקש ממנו שימסור בקהילתם שיעור הלכתי קבוע.

היה זה בשעה 11:00 בלילה כאשר נכנס הנגיד לביתו של ר' בן ציון להציע את בקשתו. הילדים היו על יצועם במיטות בחדר המרכזי בבית. הוא הציג את מבוקשו: "כבוד הרב ימסור בבקשה שיעור בהלכה בין השעה 6:30-7:30 בערב בבית הכנסת בקהילתנו, תמורת סכום כסף נכבד של משכורת קבועה טבין ותקילין" (כמו שתי משכורות של אברך ב'כולל יום שלם'). הנגיד שהעריכו מאד, שמח על ההזדמנות לסייע בממונו לגאון וצדיק כמותו.

רבי בן ציון שמע. חשב שניות אחדות והשיב: "אני לא אוכל למסור שיעור בשעה זו – בין שש וחצי לשבע וחצי". הוא התרומם מהכסא והצביע על הילדים הישנים בסלון – "אתה רואה את הילד הזה שישן במיטה העליונה? אתו אני לומד כל יום בין שש וחצי לעשרה לשבע. אתה רואה את הילד השני במיטה האמצעית? עמו אני לומד כל יום בין עשרה לשבע לשבע ועשרה. והילד השלישי? יחד אנו לומדים משעה שבע ועשרה עד שבע וחצי. לכן, בשום פנים אינני יכול לבטל את הקביעות החשובה הזו איתם. זה שווה וחשוב לי יותר מכל דבר אחר. אני מתנצל ולא אוכל למסור את השיעור. אם רצונכם, בבקשה אמסור שיעור בשעות אחרות".

סיפר הנגיד ירא השמים: "עד אותו יום, לא ראיתי כלל חשיבות בלימוד עם ילדיי, ותמיד אמרתי לעצמי כי בחיידר מלמדים אותם כל מה שצריך. אבל כאשר ראיתי שכל כך חשוב בעיניו ללמוד עם הילדים, גם אני התחלתי ללמוד עם כל אחד מהילדים שלי מידי שבת בשבתו (באותם ימים עדיין לא הייתה קיימת מסגרת של 'אבות ובנים'), והקפדתי על כך. אמנם באמצע השבוע לא היה לי זמן ללמוד עם הילדים כיון שאני איש עסקים וזה לא התאים עם השעות שלי ושלהם, אבל בשבת הקדשתי מספר שעות ללימוד איתם, בסבלנות. בזכות אותו מפגש בו הבנתי עד עומק השיתין, כי לילדים יש ערך הרבה יותר מכסף"….

כך אירע גם כאשר הציעו לרבי בן ציון כמה הצעות של ראשות כולל עם משכורת מכובדת ביותר, כיון שההצעות היו מחוץ לעיר דחה את כולן והמשיך להצטמצם עם משכורתו, והתנצל באוזני החברותא (שהיה נוכח פעם אחת בעת שדחה הצעה כלשהי): "לפני הכל אני חייב ללמוד עם הילדים שלי, ואם אקבל משרה מחוץ לעיר לא אוכל ללמוד איתם כשהם חוזרים מהחיידר. הם קודמים לכל".

(פורסם ב'קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן, מתוך הספר 'ללא שם' לדמותו של הגרב"צ פלמן זצ"ל)

 

[אחד יחיד]

מעטים הם האנשים שיש בכוחם לא להתבלט במשך כל שנות חייהם, להסתיר את העשירות הפנימית, את הרעננות המחשבתית ואת ההיקף התורני, כיון שבני אדם הם חקרנים, אנשים – חטטנים הם, וקשה להימלט להסתתר מהם.

עם כל זאת ר' בן ציון הצליח להסתתר בכמה דרכים ומנהגים מתוחכמים. מנהגים שונים היו לו "מנהגי הסתתרות".

לא עלה בידי איש, לרדת לסוף דעתו הצנועה של ר' בן ציון ולהגיע לחקר דעתו – כיצד "בתמימותו" להערים על מוחם העילוי של אנשים שונים שבאו איתו במגע. כאשר העמיד בפניהם פני תם, כאילו אינו יודע באיזה סוגיה הם מדברים. והצליח תמיד להראות רק את בבואתו ולא את עצמיותו.

היתה לו תאווה מיוחדת להישאר פנימי. ללא כל מגע יד אדם זר.

בשיעורים, הזכיר רבות שאלות וספקות הלכתיות למדניות שעלו ברעיונו, בלשון מחודשת "מישהו הסתפק".

"מישהו שאל שאלה חזקה – לפי הגמרא בסנהדרין".

"מישהו הלך פעם ליד ברז מים בשבת, וכאשר הלך נפתחו המים והסתפק לפי הרמב"ם", וכדומה, נידוני הלכה מחושבנים.

קשה היה לדעת האם המישהו היה הוא עצמו או מישהו אחר, כי לא רק בסיפורי הלכה או בספיקות לא חשף, את האיש, אלא גם בחידושי תורה לפעמים העלים את זהות המחדש.

אחד השומעים, יהודי חריף, שהשתתף כבר בשיעורים רבים של הרב פלמן, והיה שבע מהמושג 'מישהו', נעמד פעם ותמה בקול: כבוד הרב, כמה מישהוים יש בעולם?

רבי בן ציון לא עצר עצמו מלחייך… אך לא הגיב. והמשיך מיד את השיעור לבאר מה הנפקא מינה ההלכתית בהערה.

הוי עובדה שבמהלך השיעור פלוני שיש בספסל האחורי קרא לכיוון המזרח ושאל את ר' בן ציון: כבוד הרב, מי אומר את החידוש הזה?

התשובה היתה: "אני לא רואה אותו…".

בשיעור שעסק בהלכות שבת, דיבר פעם על דעת הרמב"ן שיש מצות עשה לעשות בכל יום משהו לכבוד שבת ומתקיימת בכך זכירת יום השבת – "והכרתי אדם שהתנהג כך". הוא לא אמר שהכיר אותו בעבר, והיום לא…

כי האדם שהכיר היה ר' בן ציון פלמן. שעשה כל יום פעולה לכבוד שבת. ביום אחד מימי השבוע הכין פתילי נרות לשבת, ביום אחר צחצח נעלים, או קרע נייר לשבת, או ניקה את הכובע של שבת. כך מידי יום. הוא לא הצהיר על הנהגה זו, מעולם לא אמר לבני ביתו כי נוהג כך בדווקא, אבל זו היתה המציאות שכך נהג, בהצנע.

(מתוך הספר 'ללא שם')