היתה זו עוד נסיעה שהחלה כשגרתית, אך הסתיימה במעשה גבורה מעורר השראה… היה זה כאשר נהגו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל הגיע לקחתו כמדי יום, אחרי סיום סדר יומו בישיבה. הנהג המתין לרב כשדלת הרכב פתוחה, תמך בו בכניסתו לרכב, וסגר את הדלת אחריו. אך לא שם לב, כי טרק את הדלת היישר על קצות אצבעותיו של רבי משה…
ידו של רבי משה נתקעה בדלת הרכב, נצבטה בעוצמה, כאב חד ומפלח מילא את כל כולו. אך רבי משה, בגבורה עילאית שקשה לתארה, בחר שלא להגיב, ולהמשיך בנסיעה בלי לומר דבר, בלי להיאנח, בלי להעיר על הדלת הטרוקה על אצבעותיו, מייסרת אותו בייסורי תופת…
הנהג מיהר להיכנס לרכב, והתרכז בנהיגה. רבי משה יושב על ידו ומשוחח עמו בנחת, בלי להשמיע אף קול אנחה. הכאבים מתחזקים, היד כואבת, בקושי הוא מצליח לנשוך את שפתיו בחוזקה, אך הנהג לא שם לב, מרוכז ברמזורים המתחלפים בפקקים העצבניים, ומשום מה לא שם לב לדבר מה מוזר…
כשהגיעו קרוב לביתו של רבי משה, השתרך פקק תנועה ארוך במשך כמה מאות מטרים. רבי משה כבר רוצה לשחרר את ידו הצבוטה והמתייסרת, ומציע לנהגו בעדינות: 'מדוע שתטרח להמתין את כל הפקק הזה? תוריד אותי כאן, אמשיך שלוש דקות ברגל'…
אך הנהג נזעק לכבודם של תלמידי חכמים: 'להוריד את הרב כאן? מה פתאום? אני לא ממהר לשום מקום, הכבוד כולו שלי להסיע את הרב עד לדלת ביתו ממש! אזחל עם הפקק עד הבית, זה בסדר גמור!'
רבי משה מוסיף להתייסר, עוד דקות ארוכות. ידו כואבת יותר, הכאבים הולכים ומתגברים… הפקק ארוך וכמעט אינסופי, ורק אחרי דקות ארוכות מגיע הנהג עד לדלת הבית ממש, שם יורד מהרכב רבי משה, לא לפני שהוא מודה לנהג מקרב לב על הנסיעה הנעימה בחברתו…
רבי משה עולה לביתו, הוא חש כי כוחותיו הולכים ואוזלים. ידו כמו משותקת, אך בקושי הוא מונע את התפרצות קילוח הדם מבין אצבעותיו… בקושי מצליח לומר שלום חטוף, ונופל מיד על הכסא הסמוך נטול כוחות ומיוסר, ומפיו משתחררת אנחת כאב קשה ומזעזעת…
'להזעיק רופא?' – נחרדו בני הבית לקראתו. 'לקרוא להצלה?'- – –
'עוד לא!', מחווה רבי משה בידיו, בקושי יכול לדבר מכאבים… 'המתינו קצת'… הוא גורר את כסאו אל החלון, ועוקב לוודא כי נהג הרכב כבר השתחרר מהפקק המתמשך, וכבר אינו נראה באופק… רק כשזה קורה, הוא מבקש להזעיק רופא בדחיפות.
הרופא נכנס, מביט ביד בחרדה ואומר מזועזע: 'ראיתי ידיים צבוטות, כזה עוד לא ראיתי… כמה זמן היתה היד תפוסה בדלת?'
'כעשרים וחמש דקות', אומר רבי משה את העובדות הפשוטות, 'בדלת של רכב'.
'מה?!', נזעק הרופא הנדהם, 'עשרים וחמש דקות? מדוע הרב לא שחרר את היד מהדלת? מדוע הרב לא פתח את הדלת ושחרר את אצבעותיו מבין מלתעות הדלת? הרי אם היית פותח את הדלת מיד – היה כואב לך כמה שעות. אולי יום יומיים. עכשיו – אחרי זמן כה ממושך – מדובר בפצע קשה במיוחד, ששבועיים הרב לא יוכל לישון ברוגע בעטיו!'
'הצדק איתך', משיב רבי משה, 'הבה ואסביר לך. נכון שאני לא אוכל לישון שבועיים, אך אם הייתי מתפרץ בכאב לנוכח הדלת הנטרקת, אם הייתי מתלונן על הייסורים תוך כדי הנסיעה, אם הנהג היה מבחין וקולט כי טרק עליי את דלת הרבב – הרי הנהג לא היה נרדם ולא נרגע עשרים שנה! כמה היה מצטער, כמה היה מתנצל, כמה היה מרגיש לא נעים על שטרק את הדלת על אצבעותיי בטעות!
'שווה לי לא לישון שבועיים', ממשיך רבי משה ומסכם, 'כדאי לי הדבר על שלא ציערתי יהודי, שלא גרמתי לו עוגמת נפש!' (פניני פרשת השבוע)
