• דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ
    עשרת ימי תשובה
    פורום אוצר התורה

גרינפלד

משתמש מוביל
gemgemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
פרסם 15 מאמרים!
פרסם 30 מאמרים!
הודעות
4,363
תודות
11,020
נקודות
885
דרשו סי' תרפט הע' 10:
וטעם הסוברים שאשה אינה בכלל ערבות, כתב הדגול מרבבה (סי׳ רעא) שלא קיבלו על עצמן ערבות בהר גריזים ובהר עיבל כאנשים [וראה בהגהות חתם סופר על השו״ע שם מה שכתב בזה]. ובחידושי מהרי״ט (קידושין ע, ב ד״ה ומיהו) ביאר שנשים אינן ערבות לאנשים משום שאין סיפק בידן למחות, וראה ברכי יוסף או״ח סי׳ קכד סיק ג. ולצאת מאיש שכבר יצא ידי חובה, מבואר במשנ״ב לקמן (סי׳ תרצב ס״ק יא) שיכולה לצאת ידי חובה, וראה בדגול מרבבה (שם) שהסתפק אם האנשים שקיבלו על עצמם ערבות בהר גריזים ובהר עיבל, נעשו ערבים גם על הנשים, או שכשם שהנשים לא קיבלו ערבות על האנשים, כך לא קיבלו האנשים ערבות על הנשים. וראה בשו״ת אגרות משה (או״ח ח״א סי׳ קצ דיה והנכון לענ״ד בוה) שבקריאת המגילה יכול מי שיצא כבר להוציא אחרים אף ללא דין ערבות, כיון שהקריאה היא לפרסומי ניסא, וגם מי שכבר קיים את מצות הקריאה, עדיין יש עליו מצוה לפרסם את הנס במה שיכול, וממילא נחשב שעדיין שייך הוא למצוה, ויכול להוציא אף שאין עליו דין ערבות.


ולכאורה גם לדברי האגרות משה מובן השו"ע סי' תרצ סעיף יא ובמשנ"ב ס"ק לג ו-לז,

שלכמה ראשונים שס"ל שהיודע לשון הקודש - אינו יוצא בלעז אפי' אם מבין -

לא יכול להוציא אחרים אפי' שהם אינם מבינים לשון הקודש, כי זה כאילו אינו מחוייב בדבר;

שכמו שלולי האגר"מ אפי' שיש ערבות שאדם אחראי להוציא את השני -

מ"מ צריך שיוגדר שגם כלפיו זהו מעשה מצווה,

ה"ה לפי האגר"מ, אמנם החיוב לפרסם מחייב - אבל צריך שיוגדר מעשה מצווה כלפיו,

ומכיון שהוא מבין לשון הקודש - כלפיו אי"ז מעשה שיכול לצאת בו.


ואשמח אם יוכלו להוסיף בזה.
 
רק אציין שאתמול בי"ג אדר נפטר הרב יוסף זאב פיינשטיין זצוק"ל ראש ישיבת עמלה של תורה.
פיינשטיין ופיינשטיין.
הלא דבר הוא.
 
נערך לאחרונה:
ענוותנותו של רבי משה הקרינה על כל רואיו – הוא סבר שניתן ללמוד מוסר מהצורה בה יהודי מתנהג. בבחינת "ובערת הרע – מקרבך". דהיינו שמאופן הנהגתך ילמדו ממך אחרים כיצד להתנהג, ואז יהיה 'ובערת-הרע'. דמותו הקרינה מוסריות, ואצלנו בישיבה השפעתו ספוגה בכותלי בית המדרש עד עצם היום הזה. אברכים שהם פחות מגיל 35 לא למדו אצלו, אבל המבוגרים יותר מעבירים לצעירים את אשר ראו עיניהם. וברוך השם, התלמידים בישיבה ידועים כבעלי מידות טובות, עדינים, שיכולים לעזור לזולת גם בלי לחוש בעקבות כך גאווה. ישנם תלמידים שברוך ד' יודעים הרבה מסכתות בעל-פה, וכאשר הם פוגשים אנשים אחרים הם לא מתגאים בידיעותיהם ושומרים זאת לעצמם.

הגיע פעם ראש ישיבה לדבר עם אבא. באמצע השיחה נכנסה אישה, וסיפרה שרוצים להרוג אותה! אבא הקשיב לסיפורה הטראגי, ואני הבנתי מיד שמדובר בסיפור דמיוני, של אישה שאינה בריאה בנפשה. אבא המשיך להקשיב ולהקשיב, אם כי הבחנתי שהוא עסוק במשהו, יתכן שהוא למד אז משניות בעל-פה. רק כעבור שעתיים היא סיימה את סיפורה, ואבא הסביר אחר כך שלהקשיב לה זה חסד גדול. (בנו רבי ראובן)
 
הדבר הכי גדול שאני ראיתי אצל אבא, הוא כיצד היה כותב תשובות בהלכה, במשך עשר שעות ברצף בלי להתעייף! הוא זכר הכל בעל-פה, וכאשר נזקק לעיין באיזה ספר, היה ניגש, לוקח את הספר ומעיין בו בעמידה במשך כדקה. כאשר באמצע כתיבת תשובה היה אדם נכנס עם שאלה, היה מפסיק לכתוב ומתפנה לאותו אדם. השיחה יכלה להמשך חמש דקות, עשר דקות ואף שעה, אבל מיד בתום השיחה המשיך מיד לכתוב מאותו מקום בו הפסיק! בדרך כלל, כדי לחזור לכתיבה, אנשים זקוקים לעצור ולרכז מחדש את המחשבות. אצל אבא זה לא היה כך. (בנו רבי ראובן)
 
"אבא לא אהב חומרות", מגדיר רבי ראובן. בעל 'אגרות משה' נודע בכוח הפסיקה שהיה חוצב את ההר… כאשר מאן-דהו טען שהוא מיקל בפסקיו, התבטא: "מה פירוש 'מיקל'? למדתי את הסוגיה לעומקה וכך העליתי הלכה למעשה, האם אעשה שקר בנפשי ואפסוק לחומרא, כאשר ההלכה היא לקולא? הרי במקרה זה אהיה נחשב כמגלה פנים בתורה שלא כהלכה!". (בנו רבי ראובן)
 
הוא היה אבא טוב מאד. בתור ילד הוא שיחק איתי… כאשר התגוררנו באיסט-סייד היה לנו ארגז קרח ששימש כמקרר. כשהייתי בן שלוש עזבנו את האיסט-סייד, ובדירה החדשה היה לנו מקרר שעבד על בסיס גז, בדומה למקרר חשמלי. יום אחד נכנסתי הביתה ופגשתי את אבא שרוע על הרצפה מעל נייר. מיהרתי אליו וראיתי שהוא בודק משהו מתחת למקרר. אבא ביקש ממני לשכב לצדו, והוא הסביר לי שהוא בדק את פעילות המקרר, כדי להכריע אודות השימוש בו בשבת. בגיל 3 לא יכולתי להבין הרבה, אבל לא אשכח כיצד אבא 'שיתף אותי' בהתלבטות, כאשר לבסוף 'החלטנו' יחד שאין בעיה במקרר…

כעבור זמן הבנתי כיצד אבא עשה הכל שאקבל אהבת תורה, ושלא יהיה שום מצב בענייני שמירת תורה ומצוות שיגרום חלילה למצב הפוך. בגיל שש היינו בנופש ליד משק בקשר. אבא למד איתי כל בוקר בקביעות, ורק אחר כך יכולתי ללכת להתבונן בפרות. פעם אחת הייתי אמור להפסיד דבר מעניין מחמת הלימוד אתו, והוא הרשה לי לעצור באמצע הלימוד. הוא חשש, שאם אשאר ללמוד, עלולים להיווצר אצלי רגשות שליליים חלילה כלפי הלימוד. הלכתי, וכאשר חזרתי המשכנו ללמוד. (בנו רבי ראובן)
 
אני זוכר, שבימי החורף אבא היה מחמם לי את הבגדים לפני שהוא הלביש לי אותם. זה היה בשש בבוקר. אחרי שהבגדים חוממו היה מלביש לי אותם מתחת לשמיכה כדי שלא ארגיש בקור. למה הוא התאמץ כל כך? לימים הבנתי שהוא רצה להשמיט את התירוץ 'קר לי'. הוא עשה הכל כדי שלא יהיה דבר שימנע את החשק ללכת ללמוד. (בנו רבי ראובן)
 
אבא סיפר, שבהיותו ילד בן שבע הוא שיחק שחמט (מסופר, שבגיל זה הוא כבר ידע שלושת הבבות), אבל מיד הפסיק עם זה, בראותו כמה זמן וחשיבה צריך להשקיע בזה על חשבון לימוד התורה. אבא הקפיד לא להישען על משענת הכסא, הוא אמר שההישענות מורידה מכח ההשקעה בלימוד. ואכן אצלנו בישיבה אין סטנדרים מהסיבה הזו, כדי שהלומדים לא ישענו ויהיו מרוכזים בלימוד.

השיעורים שלו היו תמיד חדשים, הוא לא חזר בכל מחזור על השיעורים הקודמים. בשיעורו שאל קושיות פשוטות שאחרים 'מפחדים' לשאול. גם בספרים ניתן להבחין בהצגת שאלות פשוטות, אבל חשובות, כי הן מעוררות תירוצים חשובים. (בנו רבי ראובן)
 
הוא היה נוסע להרים לנוח, ושם ישב תמיד וכתב תשובות. ניסו להסתיר את מקום הנופש שלו מעיני אנשים אבל זה לא עזר… שאלות בענייני הכלל המשיכו כמובן להגיע אליו גם בתקופה זו, אבל גם יחידים הצליחו להיכנס ולהציג את שאלותיהם.

יהודי סיפר, שפעם אחת החליט לעקוב מקרוב אחר סדר יומו של אבא, בשעה שהתארח במקום מסויים. בשעה שתים בלילה הבחין שאבא קם ללמוד. כעבור ארבע שעות, בשעה שש, נכנסה לחדר ילדה קטנה. היהודי שעקב אחריו נדהם לראות כיצד הוא משחק עם הכדור שלה למשך זמן… הוא לא יכל להתאפק, ובהזדמנות שאל את אבא מה ראה צורך לשחק בכדור? אבא הסביר לו שעד שהוא הגיע להתארח בבית, זכתה הילדה להמון תשומת לב. אבל ברגע שהאורח הגיע, הוסחה כל תשומת הלב אליו – "אני לא רוצה שהיא תשנא רבנים", נימק אבא את החלטתו להשתעשע בכדור שלה, ובכך להעניק לה תשומת לב. (בנו רבי ראובן)
 
בעודו ברוסיה כלאו אותו, ופעם אחת העמידו אותו שם בפני קבוצת חיילים. הוא סיפר שבהזדמנות זו למד מה נקרא "עומד לפני המלך". לכן נהג שלא לזוע בתפילת שמונה עשרה. (בנו רבי ראובן)
 
בלילי שישי נהג לקום בשעה שתים, ובשאר הלילות בשעה ארבע. בצהרים היה נח כי הוא סבל מבעיה רפואית, ורופא הורה לו שהוא חייב לנוח. בממוצע היה ישן חמש שעות ביממה. זו לא הנהגה שמתאימה לכל אחד. כאשר שואלים אותי אם ניתן לקצץ בשעות השינה, אני מורה להפחית חמש דקות שינה ולעקוב אם זה לא מזיק. אם מתברר שזה לא מזיק ניתן להוסיף ולהפחית אך להמשיך ולעקוב. (בנו רבי ראובן)
 
הסעודות היו עמוסות בדברי תורה והיה בהן משהו מיוחד: אבא לא אמר 'דבר תורה על השולחן', אלא כל הזמן 'דיבר בלימוד'. זה לא היה מתוך תכנון של 'עכשיו צריכים להגיד דבר תורה', אלא דברי התורה היו חלק מהסעודה. כל נושא וכל עניין שעלו על השולחן נמשכו בסופו של דבר לדברי תורה. את הזמירות היה אבא יותר 'אומר' מאשר 'מנגן'. לא הייתה לו 'שטימע', אבל האמירה המתנגנת שלו הייתה שובת לב… (בנו רבי ראובן)
 
בעיצומה של דרשת שבת הגדול, נתקף אבא התקף-לב (הרגשתי כאילו ליבי נאחז בצבת ונעקר ממקומו", תיאר אחר כך ר' משה את תחושתו). למרות הכאב המשיך באמירת הדרשה. כאשר הגיע לבית החולים הוחלט להשתיל בו קוצב-לב. אמרו לו שישנו קרדיולוג מומחה אשר כעת נמצא בחופשה וכדאי להמתין לשובו. אבל אבא לא סבר שיש להמתין לקרדיולוג הבכיר, הוא לא החזיק מזה, באמרו: "הקב"ה רופא חולים". אבל מאחר שכולם ביקשו ממנו להמתין למומחה – הסכים לכך. בסופו של דבר, המומחה עצמו השתיל בו את הקוצב וכעבור שבוע התברר שהטיפול נכשל ויש לבצע אותו שוב.

אבא שקע בחשבון נפש נוקב, מדוע באים עליו ייסורים אלו? מדוע נגזר עליו דבר שהוא מעין חיוב מיתה? הוא חיטט בעברו עד שהגיע למסקנה שהייסורים באים עליו מאחר שבילדותו שאל את רבו קושיה חזקה. חברו יישב את הקושיה ואילו אבא יישב אותה באופן אחר. הרבי העדיף את התשובה של אבא על פני תשובתו של החבר. אבא חשב שאפשר שהוא שמח באותה שעה – ואם כן יש כאן מעין הלבנת פנים! אמא שמעה את הסברו וטענה: "לא! העונש הוא בגללנו, כיון שאנו לחצנו להמתין למומחה הגדול, ובכך התנהגנו באופן שמורה כביכול שהרפואה איננה ביד הקב"ה!". (בנו רבי ראובן)
 
לאחר פטירתו של מרן פוסק הדור רבי משה פיינשטיין זצ"ל מן העולם, התקבלה בביתו שיחת טלפון סמוך לכניסת השבת. מעבר לקו היתה אשה אחת אשר בקשה לשוחח עם כבוד הרב, אך מה גדול היה צערה לשמע הבשורה המרה כי כבוד הרב נפטר לבית עולמו.

לשאלת אחד מבני הבית במה הוא יוכל לעזור לה, בקשה האשה לברר את זמני כניסת השבת.

"האם לשם כך את מתקשרת לגדול הדור, וכי קשה לך להשיג לוח זמני הדלקת הנרות?!"

"אני מתפלאת על תמיהתך. הרי זה כבר יותר משלושים שנה שאני נוהגת להתקשר מדי שבוע לכבוד הרב לברר מהו זמן כניסת שבת, ותמיד השיב לי הרב בסבלנות רבה, ומעולם לא הפנה אותי ללוח שנה!" – השיבה האשה בנימה של כעס.

(הגדת אור דניאל)
 
מרן הגר"י קמינצקי זצ"ל פגש פעם את ידידו מרן הגר"מ פינשטיין זצ"ל במצב רוח מרומם ביותר. הגר"מ סיפר לו, שבאותו יום נזדמן לו מעשה שאינו אלא ניסיון שנשלח מן השמים, והוא זכה לעמוד בניסיון. ומעשה שהיה כך היה: "לפני כמה חודשים", סיפר הגר"מ, "שימשתי כדיין בדין תורה. לאחר שפסקתי לזכותו של אחד הצדדים, קיבלתי שיחת טלפון מאחד מידידיו של המפסיד. אדם זה האשים אותי בגסות כי טעיתי בדבר משנה וכו', ולפיכך אין תוקף לפסק הדין". "זמן מה לאחר מכן", הוסיף הגר"מ לספר, "נדהמתי לראות בביתי את האדם שפגע בי באופן כה מביש. התברר לי, שהגיע אלי כדי לבקש 'קבלה' להיות שוחט. המחשבה הראשונה שהתעוררה בי הייתה לסלקו מהבית… אך לבסוף החלטתי, שהיות שביוה"כ מחלתי לכל מי שפגע בי, אסור לי לשמור טינה נגד מישהו. הכנסתי אותו לחדרי וערכתי לו מבחן על ידיעותיו בהלכות שחיטה. "לאחר שהלה הצליח בבחינה, הענקתי לו את ה'קבלה' לשמש כשוחט. כשעמד לצאת, הוכחתי אותו על התנהגותו ואמרתי לו שעבר על העבירה החמורה של ביזיון כבוד התורה. אולם הצעיר טען כי אינו מבין במה מדובר, מה גם שמעולם לא התקשר אלי. ניכרים היו דברי אמת, ושלחתי אותו לדרכו. "המסקנה המתבקשת היא, כפי הנראה, שאדם אחר הסתתר תחת שם מזויף ודיבר אתי כאילו בשמו". ר' משה, תיאר ר' יעקב את השמחה הגדולה שחש לאחר שעמד במבחן הקשה, כאשר התעלם מעלבונו האישי אע"פ שחשב שהעומד לפניו הוא האדם שפגע בו. (המבשר תורני)
 
עובדה פלאית על עומק חשיבתו של רבנו, שמענו מהגר"ר שליט"א. יהודי סיפר לי שפעם החליט לעקוב מקרוב אחר סדר יומו של אאמו"ר בשעה שהתארח במקום מסוים. הוא סיפר כי בשעה שתיים בלילה הבחין שאאמו"ר קם ללמוד, והנה, כעבור ארבע שעות בשעה שש נכנסה לחדר ילדה קטנה, היהודי שעקב אחריו נדהם לראות כיצד אאמו"ר משחק עם הכדור שלה למשך זמן… הוא לא יכול היה להתאפק, ובהזדמנות שאל את אאמו"ר: מה ראה צורך לשחק בכדור? אאמו"ר הסביר לו שעד שהוא הגיע להתארח בבית זכתה הילדה להמון תשומת לב, אולם ברגע שהגעתי להתארח בביתם הוסחה כל תשומת הלב אליו, ואינני רוצה שהיא תשנא רבנים, לכך החלטתי להשתעשע בכדור שלה ובכך להעניק לה תשומת לב. (המבשר תורני)
 
בקיץ תשכ"ט עצר העולם את נשימתו כאשר ניל ארמסטרונג, האסטרונאוט האמריקני, הניח את רגלו על אדמת הירח. מיליוני אנשים בעולם התווכחו האם קיימים יצורים בירח, האם בכלל יגלו שם סימני ואותות חיים. היחיד שלא הסתפק בעניין היה מרן הגר"מ פינשטיין זצ"ל "הם לא ימצאו כלום" קבע באופן חד משמעי. מניין לו מה קורה בירח? "אין בדברי חז"ל כל רמז לזה" הסביר את קביעתו החד משמעית! מעשה זה בא ללמדנו שכל דברי חז"ל היו נהירים אצלו, כי כדי לקבוע קביעה כזו החלטית בוודאות צריך לדעת את כל דברי חז"ל בהחלטיות, הווי אומר שכל דברי חז"ל ביו ברורים ונהירים אצלו כספר הפתוח לפניו. (המבשר תורני)
 
היתה זו עוד נסיעה שהחלה כשגרתית, אך הסתיימה במעשה גבורה מעורר השראה… היה זה כאשר נהגו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל הגיע לקחתו כמדי יום, אחרי סיום סדר יומו בישיבה. הנהג המתין לרב כשדלת הרכב פתוחה, תמך בו בכניסתו לרכב, וסגר את הדלת אחריו. אך לא שם לב, כי טרק את הדלת היישר על קצות אצבעותיו של רבי משה…

ידו של רבי משה נתקעה בדלת הרכב, נצבטה בעוצמה, כאב חד ומפלח מילא את כל כולו. אך רבי משה, בגבורה עילאית שקשה לתארה, בחר שלא להגיב, ולהמשיך בנסיעה בלי לומר דבר, בלי להיאנח, בלי להעיר על הדלת הטרוקה על אצבעותיו, מייסרת אותו בייסורי תופת…

הנהג מיהר להיכנס לרכב, והתרכז בנהיגה. רבי משה יושב על ידו ומשוחח עמו בנחת, בלי להשמיע אף קול אנחה. הכאבים מתחזקים, היד כואבת, בקושי הוא מצליח לנשוך את שפתיו בחוזקה, אך הנהג לא שם לב, מרוכז ברמזורים המתחלפים בפקקים העצבניים, ומשום מה לא שם לב לדבר מה מוזר…

כשהגיעו קרוב לביתו של רבי משה, השתרך פקק תנועה ארוך במשך כמה מאות מטרים. רבי משה כבר רוצה לשחרר את ידו הצבוטה והמתייסרת, ומציע לנהגו בעדינות: 'מדוע שתטרח להמתין את כל הפקק הזה? תוריד אותי כאן, אמשיך שלוש דקות ברגל'…

אך הנהג נזעק לכבודם של תלמידי חכמים: 'להוריד את הרב כאן? מה פתאום? אני לא ממהר לשום מקום, הכבוד כולו שלי להסיע את הרב עד לדלת ביתו ממש! אזחל עם הפקק עד הבית, זה בסדר גמור!'

רבי משה מוסיף להתייסר, עוד דקות ארוכות. ידו כואבת יותר, הכאבים הולכים ומתגברים… הפקק ארוך וכמעט אינסופי, ורק אחרי דקות ארוכות מגיע הנהג עד לדלת הבית ממש, שם יורד מהרכב רבי משה, לא לפני שהוא מודה לנהג מקרב לב על הנסיעה הנעימה בחברתו…

רבי משה עולה לביתו, הוא חש כי כוחותיו הולכים ואוזלים. ידו כמו משותקת, אך בקושי הוא מונע את התפרצות קילוח הדם מבין אצבעותיו… בקושי מצליח לומר שלום חטוף, ונופל מיד על הכסא הסמוך נטול כוחות ומיוסר, ומפיו משתחררת אנחת כאב קשה ומזעזעת…

'להזעיק רופא?' – נחרדו בני הבית לקראתו. 'לקרוא להצלה?'- – –

'עוד לא!', מחווה רבי משה בידיו, בקושי יכול לדבר מכאבים… 'המתינו קצת'… הוא גורר את כסאו אל החלון, ועוקב לוודא כי נהג הרכב כבר השתחרר מהפקק המתמשך, וכבר אינו נראה באופק… רק כשזה קורה, הוא מבקש להזעיק רופא בדחיפות.

הרופא נכנס, מביט ביד בחרדה ואומר מזועזע: 'ראיתי ידיים צבוטות, כזה עוד לא ראיתי… כמה זמן היתה היד תפוסה בדלת?'

'כעשרים וחמש דקות', אומר רבי משה את העובדות הפשוטות, 'בדלת של רכב'.

'מה?!', נזעק הרופא הנדהם, 'עשרים וחמש דקות? מדוע הרב לא שחרר את היד מהדלת? מדוע הרב לא פתח את הדלת ושחרר את אצבעותיו מבין מלתעות הדלת? הרי אם היית פותח את הדלת מיד – היה כואב לך כמה שעות. אולי יום יומיים. עכשיו – אחרי זמן כה ממושך – מדובר בפצע קשה במיוחד, ששבועיים הרב לא יוכל לישון ברוגע בעטיו!'

'הצדק איתך', משיב רבי משה, 'הבה ואסביר לך. נכון שאני לא אוכל לישון שבועיים, אך אם הייתי מתפרץ בכאב לנוכח הדלת הנטרקת, אם הייתי מתלונן על הייסורים תוך כדי הנסיעה, אם הנהג היה מבחין וקולט כי טרק עליי את דלת הרבב – הרי הנהג לא היה נרדם ולא נרגע עשרים שנה! כמה היה מצטער, כמה היה מתנצל, כמה היה מרגיש לא נעים על שטרק את הדלת על אצבעותיי בטעות!

'שווה לי לא לישון שבועיים', ממשיך רבי משה ומסכם, 'כדאי לי הדבר על שלא ציערתי יהודי, שלא גרמתי לו עוגמת נפש!' (פניני פרשת השבוע)
 
ליהודי אחד בארץ ישראל היה שאלה בהלכה, והוא החליט להתקשר אל מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל לשמוע את דעתו בענין. הוא התקשר בשעה עשר בבוקר ולא שם לב שבארצות הברית השעה היתה שלוש לפנות בוקר.

הגר"מ פיינשטיין ענה לו, וללא הקדמות האיש שאל את שאלתו וחיכה לקבל את תשובתו של ר' משה. אבל במקום לענות, התנצל ר' משה וביקש ממנו להישאר על הקו לכמה דקות.

חשב האיש לעצמו, וכי 'פוסק הדור' צריך לעיין בספרים? הרי כולם יודעים שר' משה יודע את כל התורה כולה ומשיב מיד אפילו על השאלות הכי סבוכות!

אחרי חמש דקות חזר ר' משה לטלפון, וקבע את דעתו בשאלה, וביאר לשואל את המקורות והדרך שהביא אותו לפסק ההלכה. ואז להפתעת השואל שאל אותו ר' משה לשמו, ולכתובת שלו בארץ ישראל. היהודי לא הבין למה פוסק הדור צריך את המידע הזה, אבל בלי להסס הוא אמר את שמו ואת כתובתו. לאחר שבוע הוא קיבל צ'ק בדואר מר' משה, ועם הצ'ק היה פתק הסברה, וכך כתב לו ר' משה זצ"ל:

"כשהתקשרת אלי בשלוש לפנות בוקר, לקחתי זמן ליטול את ידי ולומר ברכת התורה לפני שעניתי לך. אף על פי שאני יודע שהיית מוכן לשלם על השיחה, אני רואה את עצמי אחראי לזמן שעיכבתי אותך על הקו, שלא היה אלא לתועלת שלי – כדי שלא אדבר דברי תורה בלי לברך, לכןאני שולח לך צ'ק על בערך חמש דקות של שיחה בינלאומית".

(מתוך אוצר פנינים ועובדות מרבותינו ע"פ "לפניו נעבוד" עמו' תקכ"ז)
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון