אלול י"ג אלול - יום פטירת הבן איש חי (3 צופים)

[גרינפלד]

חכם יוסף חיים מבגדאד (הבן איש חי) (כ"ז באב ה'תקצ"ה – י"ג באלול ה'תרס"ט) היה מקובל, דרשן, מנהיג, מחבר ואחד הפוסקים הבולטים בקרב יהדות ארצות האסלאם. מכונה הבן איש חי על שם ספרו הבולט.​

רבי יוסף חיים מבגדאד – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

מעשה באדם קל דעת, שנתחייב שבועה בבית דינו של ה"בן איש חי" זצ"ל על הכחשה שהכחיש את בעל דינו, והבין הבן איש חי בעין שכלו וחכמתו שזה המכחיש רוצה לישבע לשקר והצהיר על נכונותו המיידית להשבע.

בתגובה, הרעים עליו ה"בן איש חי" את קולו: "כסבור אתה, שבספר תורה הנני משביעך? בשני לוחות הברית אשביעך! לך נא", פנה אל השמש, "והבא הנה את שני לוחות הברית!" מתחילה סבר קל הדעת, כי הרב מתלוצץ לו. אולם, משקם השמש והלך, הבין הלה כי יש דברים בגו, נחרד מאד ומיהר להודות. לבסוף שב השמש ובידו הספר 'של"ה' – שני לוחות הברית…
​

(מאורות הדף היומי)​

 

[גרינפלד]

מעשה המובא ב'בן איש חי': פעם עמד אדם חיגר על אם הדרך. עני היה, עייף, רעב וצמא. פשט ידו וניסה לעצור 'טרמפ', אך אף אחד לא עצר. פתאום עוצר לידו סוס, יורד הרוכב ושואל אותו ברחמים: "מה חפצך?". אומר לו החיגר: "אני רעב וצמא, כמה ימים לא בא אוכל לפי". מוציא הרוכב מצקלונו דברי מאכל ומשקה, נותן לעני המסכן, וממתין לו בסבלנות עד שישבע ויותיר.

כשסיים החיגר לאכול נפנה האיש לעלות לסוס ולהמשיך בדרכו. פונה אליו החיגר בתחינה: "רגע אחד, אולי תוכל לעזור לי בעוד דבר, אולי אתה נוסע במקרה לעיר פלונית?". אמר לו הלה: "אכן כן". שואל החיגר: "ואולי יכול אתה לקחת אותי עמך?". האיש, שהיה בעל חסד גדול, הסכים לקחתו. חשב החסיד לעצמו: אם אשב אני קדימה ואוחז במושכות והחיגר יישב מאחור הוא עלול ליפול, שהרי אין לו רגליים כדי להיאחז בסוס. יישב אפוא החיגר קדימה ויאחז במושכות ואני אשמור עליו מאחור שלא ייפול.

כך עשו, והגיעו לעיר בשלום.

כשהגיעו לכיכר העיר מסתובב החיגר לאחור, פונה אל בעל הסוס ואומר לו: "טוב, הגענו ליעדנו. תגיד תודה ותרד מהסוס". הלה נדהם לרגע מעזות הפנים של אותו עני, אך מיד התעשת וצעק: "כפוי טובה שכמוך, האינך מתבייש? מה לא עשיתי בשבילך? האכלתיך, השקיתיך, לקחתי אותך למחוז חפצך תוך כדי שאני דואג שתשב במקום נוח ובטוח על הסוס, ועתה הנך משלם רעה תחת טובה?".

החיגר אינו טומן ידו בצלחת: "אתה הוא זה שצריך להתבייש. אני נתתי לך 'טרמפ' והבאתי אותך לעיר, ועכשיו אתה רוצה לגזול ממני, העני והדל, את הסוס, הרכוש היחיד שנותר לי…".

כמובן שמיד התקהלו אנשים רבים סביב. הם שומעים את הוויכוח המעניין ומיד נוטים לצדו של החיגר… מה הם רואים מול עיניהם? חיגר, בעל מום, עני ומסכן יושב על סוס כאשר הוא אוחז במושכות. מאחור יושב גבר בריא, שמנסה לשדוד את האומלל. כולם צידדו בחיגר וכעסו על האיש שאינו מתבייש להתאכזר כך אל החיגר המסכן.

ראה האיש כי כלתה אליו הרעה, וביקש לגשת לרב העיר, הלוא הוא בעל ה'בן איש חי'. כאשר יפסוק כך יעשה. נכנסו השניים אל הרב. כל אחד סיפר את גרסתו. ה'בן איש חי' בחכמתו ובחוש הצדק הדק שבו, הבחין מיד שהצדק עם בעל הסוס והחיגר הינו אדם רע מעללים ורמאי, המנצל את מומו כדי להשיג דברים במרמה. הוציא את הסוס מחזקתו של החיגר וסילקו בבושת פנים.

אך לפני שנפרד מבעל הסוס אמר לו: "אתן לך עצה טובה – בפעם הבאה שתיקח טרמפיסט אל תיתן את ההגה בידו. אל תיתן לו את המושכות".

כאמור, אנו מורכבים מסוס ואדם. יש בנו את החלק החומרי ואת החלק הרוחני. אי אפשר להתעלם מהגוף, הוא קיים, חי ובועט. צריך לתת לו את צרכיו. אבל הבה, לא ניתן לו את המושכות.
​

(מפיק מרגליות)​

 

[גרינפלד]

הזוהר מספר סיפור מפליא: עני אחד הגיע לתנא הקדוש רבי יצחק וביקש: "רבי! החיה את נפשי". אמר לו רבי יצחק: "לצערי יש לי רק חצי פרוטה. אי אפשר לעשות אתה כלום". השיב לו העני: "גם לי יש חצי פרוטה בכיסי. חצי פרוטה ועוד חצי פרוטה עולים ביחד פרוטה, ובפרוטה אפשר לקנות לחמניה אחת". ורבי יצחק נתן לו בשמחה.

באותו לילה חלם רבי יצחק חלום: הוא נכנס לים הגדול ולפתע גלים אדירים סוחפים אותו פנימה. כל ניסיונותיו לצאת החוצה לא צולחים. המלחמה נראית אבודה. והנה הוא רואה את רבו, רבי שמעון, מושיט אליו את ידיו בכל הכוח, אך גלי הים מפרידים ביניהם, ורבו לא מצליח לאחוז בו בידיו. הוא קורא קריאת שמע ומתחיל באמירת הווידוי.

ברגע האחרון מגיע המלאך המושיע. ומי זה היה? אותו עני שרבי יצחק נתן לו חצי פרוטה. הוא עומד ביניהם ומחבר את זוגות הידיים. כך יכול היה רבי שמעון לאחוז בידיו של רבי יצחק ולהוציאו מהמים.

זהו שאומר הפסוק (תהלים מא, ב): "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'", ונאמר עוד (משלי י, ב): "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת".

ה"בן איש חי" מבאר במתיקות את ההבדל בין טלסקופ לבין מיקרוסקופ: תפקיד הטלסקופ הוא לקרב דברים רחוקים. ישנם כוכבים ענקיים, גדולים פי כמה וכמה מהשמש. דא עקא, המרחק מהם הוא מרחק שנות אור. אפשר, אפוא, לראות אותם רק באמצעות הטלסקופ.

אבל, אני מתפעל יותר, ממשיך ה"בן איש חי", מהמיקרוסקופ. נקודה פצפונת על התפוז, גארנישט מיט גארנישט, אולם כשאתה מביט עליה מבעד למיקרוסקופ, אתה רואה יצור חי, ענק, עם שתים עשרה רגליים, קרניים לראשו וכו'. פתאום אתה רואה שהגארנישט הזה הוא עולם ומלואו.

מסיים ה"בן איש חי": רבי יצחק נתן חצי פרוטה. זה נראה באמת גארנישט. אבל בשמים מסתכלים על זה במיקרוסקופ. חצי הפרוטה הזאת מתגלית כעולם ענק. וגם במצבים שרבי שמעון לא יכול היה להציל, הגארנישט הזה הוא זה שהציל.​

 

[גרינפלד]

אדם בא ל"בן איש חי" וביקש שייתן לו סגולה לעשירות. אמר לו: "עַשֵּׂר בשביל שתתעשר" – תפריש מעשרות מהכסף שאתה מרוויח ובעז"ה תתעשר.

כעבור תקופה הוא ראה שחברו, שהיה יהודי פשוט כמוהו, התעשר בעושר רב. הוא פנה אליו ושאל אותו: "איך נהיית עשיר"? והלה השיב: "הלכתי לבן איש חי וביקשתי ממנו סגולה לעשירות. הוא נתן לי סגולה ואמר לי: 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו'. התחלתי לכבד את אשתי, קניתי לה שרשרת וגם טבעת יהלום, וב"ה בזכות זה התעשרתי".

הלך הראשון ל"בן איש חי" ושאל: "למה לי נתת סגולה לְעַשֵּׂר, סגולה בה הכסף הלך ממני החוצה, ואלו לשני נתת סגולה לכבד את האשה, לקנות לה תכשיטים, והכסף נשאר בבית?"

אמר לו הבן איש חי: "שתי הסגולות נכונות. אבל המבט שלך מוטעה. התכשיטים לא נשארים אתך. אינך לוקח אותם אתך לעולם הבא. המעשרות, שהפרשת מכספך, הם שנשארים שלך לנצח!"​

 

[גרינפלד]

רבי יוסף חיים נולד בבגדד בשנת תקצ"ה, וכבר בגיל צעיר התגלו בו כשרונות נדירים. בגיל שלוש עשרה התקבל לבית המדרש לרבנים 'מדרש בית זליכה' ולמד שם תורה מפני מורו ורבו הגאון רבי עבדאללה סומך זצ"ל.

לאחר מכן עזב את בית המדרש והסתגר בעליית הגג בביתו והגה שם בתורה יומם ולילה.

בהיותו כבן י"ח שנים נשא לאשה את מרת רחל סומך, ממשפחת רבו.

כאשר היה כבן כ"א שנה, התכתב בהלכה עם הגאון רבי חיים פאלאג'י זצ"ל שהרעיף עליו שבחים רבים: 'חכם חן, ריכא ובר ריכא, מזרע המלוכה, דין הוא הדר, החכם השלם המצוין בר אבהן ובר אוריין'. מאוחר יותר כתב עליו: 'וראה מה שכתב רב רחומאי עמיתנו בתורה זרע רב מבבל…'

עם פטירת אביו, ביום ז' באלול תרי"ט, מילא את מקומו כמנהיג קהילת בגדד וכדרשן. כישוריו הנפלאים בדרשנות בלטו מאוד בהשפעתו הרבה על שומעי לקחו, אשר העריצוהו עד מאוד.

מתוך חיבתו הגדולה לארץ ישראל, חפץ מאוד לחונן את עפרה, ואף שהעליה אליה היתה כרוכה בסכנות גדולות, לא נמנע מלעשות זאת, וביום שלישי כ"ה בניסן תרכ"ט יצא יחד עם אחיו רבי יחזקאל אל המסע הארוך. בי"ב באייר הם הגיעו לדמשק, ומשם באו לירושלים. חכמי ירושלים ונכבדיה ערכו להם קבלת פנים מפוארת, וחיבבוהו עד מאוד.

בביקורו בארץ ישראל, השתטח רבי יוסף חיים על קברי הצדיקים בצפת ובטבריה, וכאשר בא לקברי האבות בחברון, לא נתנו לו הערבים להיכנס, עד ששחדם בממון רב, ואז גמלה החלטה בלבו שבדרכו לבגדד, יעבור דרך דמשק ויפעל אצל השרים שם לפדיית אדמת המערה מידי הישמעאלים.

בחורף תרס"ח נסע רבי יוסף חיים ל'עיראק' להשתטח על קברו של יחזקאל הנביא, ושם חיבר את הספר 'מראות יחזקאל'. כעבור פחות משנה באלול תרס"ט נסע שוב לפקוד את ציונו של יחזקאל הנביא, אלא שלמגינת לב, עוד בטרם הגיע אל חלקת הקבר נפטר ביום י"ג באלול תרס"ט.

ארונו שב לבגדד, והלוויה גדולה ומכובדת, אשר בגדד לא ראתה כמותה, נערכה לו כראוי לכבודו הרם.​

 

[גרינפלד]

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ (כא י)

משמעות הפסוק, מעיר הגאון בעל ה'בן איש חי' זי"ע, שהמלחמה כבר קיימת ועם ישראל יוצא אליה, והרי אינו כן, אלא עם ישראל יוצאים ופותחים במלחמה בציווי הקב"ה, ואם כן היה לו לכתוב: 'כי תצא להילחם…'!

מבאר ה'בן איש חי' בדרשותיו בספר 'עוד יוסף חי': כאשר ישראל עושין רצונו של מקום, מלחמותיהם מתנהלות באורח נס ופלא. הם נוצחים את אויביהם ולא נופל מהם אף איש אחד, כפי שהיה במלחמת סיחון ועוג, במלחמת מדין ובמלחמת עמלק. והרי זה כנגד הטבע, כי בנוהג שבעולם אף אם צד אחד חזק ומתוחכם יותר מהצד השני, ואף אם הוא מצויד בנשק משופר יותר, כמעט לא נמצא שלא יפול אף אחד מהצד החזק, ובכל זאת במלחמות ישראל, האויבים נופלים לפניהם כפגרים מתים, ומישראל לא נופל אחד, הלא פלא הוא!

הענין הוא, שלפני שישראל יוצאים למלחמה עם אויביהם, הקב"ה שולח את כוחות הקדושה והמלאכים הקדושים שנבראו מהתורה והמצוות של עם ישראל, להילחם עם כוחות הטומאה והמלאכים הרעים של אומות העולם, היוצאים כנגדם למלחמה, ועי"ז גם גופם נחלש, כי הם כגוף בלא נשמה, וממילא ישראל נוצחים אותם בקלות, ואין אומות העולם מצליחים לפגוע אף באחד מהם.

הוא אשר אמר כלב לישראל על האויבים שבארץ כנען: 'סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תראום', היינו סר כוחם ומזלם, כי ה' אתנו והוא החליש אותם עוד לפני שבאו להילחם אתנו, ועל כן אל תראום!

במלחמת ברק עם סיסרא, אמרה דבורה לברק: 'קום כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך, הלא ה' יצא לפניך', כתוב 'יצא' בלשון עבר ולא בלשון הווה, אף שברק עדין לא יצא. זאת משום שדבורה בישרה לו שעוד לפני שהוא ייצא ללחמה עם סיסרא, ה' כבר יצא כדי להחליש את סיסרא, ע"י הגברת כוחות הקדושה נגד מזלות כוחות הרע.

עתה נבין את הנאמר בפרשתינו: כי תצא למלחמה שכבר מתנהלת, כי מלחמות ישראל מתחילות ע"י הקב"ה וכוחות הקדושה והטהרה, לפני שמגיעים כוחות הלחימה, ואז מבטיח הקב"ה: 'ונתנו ה' אלוקיך בידיך ושבית שביו', כי בצורה כזו ייקל על ישראל לנצח את אויביהם, כי הם מגיעים למלחמה כשהם כבר מוחלשים, כגוף בלא נשמה.​

 

[גרינפלד]

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ (כב ח)

בדרשות 'בן איש חי', דרש רבי יוסף חיים: אם תסיר ממספר 'בית' – 214 מספר 'מעקה גגך' – 241 ישאר כמנין 'הנופל' – 171, לרמוז שאם יחסר מן הבית מעקה, אזי יפול הנופל.

בזאת מיישב רבי יוסף חיים את לשון הכתוב 'כי יפול הנופל ממנו', כי לכאורה תיבת 'ממנו' מיותרת!

ולפי דרשתו, הרי דבר זה נלמד ממנו, היינו מן הבית עצמו.​

 

[גרינפלד]

ראשית צמיחתו של רבי יוסף חיים, גם הוא בספור נפילה, לא מגג הבית, אלא לבאר…

כאשר היה כבן שבע שיחק עם אחותו על יד הבאר. בטעות דחפה אותו אחותו והוא נפל לבאר. האחות לא איבדה את עשתונותיה, ואצה רצה מיד לבית אמה וצעקה כי יוסף חיים נפל לבאר…

בני הבית ששמעו את צעקותיה, נזעקו מיד והוציאו אותו מן הבאר כשהוא מחוסר הכרה, וכפסע בינו ובין המוות.

כעבור דקות ארוכות של פעולות החייאה שבה אליו הכרתו באורח פלא, והוא שב לחיותו כאילו לא ארע דבר.

כהודאה להקב"ה על הנס הגדול, נדר הילד יוסף חיים שישקיע את כל חייו בלימוד התורה, ואכן מאותו יום, הוא לן בבית המדרש, ואף בשובו לביתו, היה נחבא בחדר הספרים וחוזר על לימודו.

גדולתו בתורה החלה להתפרסם כשהיה צעיר לימים, ומעשה שהיה כאשר ביום מן הימין ראה מכתב ששלחו חכמי ירושלים אל אביו, רבי אליהו חיים, רבם של יהודי בגדד, ובו שאלה בענין כשרותם של אתרוגים מסוימים שבאו לידם. הילד יוסף חיים ישב וערך תשובה מפורטת ומנומקת, תוך שהוא מצטט מגדולי הפוסקים שעסקו בענין זה, והוא שיגר את המכתב לחכמי ירושלים.

לימים, כאשר קבלו בירושלים את תשובתו של אביו רבי אליהו, הם השיבו לו בזה הלשון: "כבר הורה בנך ידיד נפשך הרי"ח הטוב, בן חכם ישמח הוריו ותגל יולדתו".​

 

[גרינפלד]

במקרה אחר, אף הוא בענין אתרוגים, ארע שלא היה בבגדד אתרוג כי אם מפרדסם של יתומים, והתעוררה שאלה האם האפוטרופוס יכול למכור את האתרוגים על דעתו, ובכך יצאו ידי חובת 'ולקחתם לכם – משלכם'.

כל חכמי בגדד עסקו בשאלה זו, ולא נמצא בידם פתרון וכבר חג סוכות ממשמש ובא. החליטו הרבנים כי יציעו את השאלה בפני רבי יוסף חיים שהיה אז רך בשנים אך רב בחכמה.

רבי יוסף חיים עלה לחדר הספרים שבעלית הגג בביתו, וצלל עמוקות בים התלמוד והפוסקים. כשעלה השחר באו לפני הרבנים לראות מה העלה בחכתו, הוא הראה להם את מאתיים הספרים שעיין בהם, ואמר להם: "לאחר עיוני, איני יכול להתיר לקיים את המצווה באתרוגי היתומים, ולא אברך עליהן ביום טוב ראשון, אם תרצו עיינו בעצמכם ותכריעו כרצונכם…"

ואכן באותה שנה, איש מיהודי בגדד לא בירך על האתרוג, כהכרעתו של רבי יוסף חיים.​

 

[גרינפלד]

קודם המסע לארץ ישראל, התנה רבי יוסף חיים עם מנהיג השיירה שבכל ערב שבת, לפני כניסת השבת, תעצור השיירה ולא תמשיך בדרכה עד אחרי צאת השבת. לאחר הסכמת מנהיג השיירה, הצטרף ה'בן איש חי' למסע לארץ ישראל.

כבר ביום שישי הראשון, חזר בו מנהיג השיירה מההסכם ולא הסכים לעצור את השיירה. כל תחנוני ה'בן איש חי' ואפילו שוחד כספי שהציע למנהיג לא הועילו, הוא התעקש ואמר כי מסוכן מאוד להישאר באזור זה, הוא שורץ שודדי דרכים מסוכנים, ועלינו למהר לצאת מכאן, טען.

השיירה המשיכה בדרכה וה'בן איש חי' נשאר לבדו לשבות שם את השבת הקדושה.

לאחר כמה שעות, כנראה לבו של מנהיג השיירה הערבי נקפו, והוא החליט לחזור על עקבותיו לראות מה עלה בגורלו של הרב. רבי יוסף חיים כבר נעמד לעשות קידוש, ולפתע ראה המנהיג כנופיית שודדים מתקרבת אל ה'בן איש חי', הוא נאלם דום בבעתה, וציפה בחרדה לראות מה יעלה בגורלו של הרב. לפליאתו הוא ראה שראש הכנופיה התקרב אל הרב, ומיד כאשר ראה אותו הוא נמלט בבהלה, וכמוהו עשו כל חברי הכנופיה. כשהתאושש מההלם, התקרב הערבי אל ה'בן איש חי', נישק את רגליו וביקש סליחה על התנהגותו.

הספור כפי שהוא מעיד ודאי על היראה שבהקה מפניו הקדושות של ה'בן איש חי', עד כדי שגם איש נלוז כשודד רעד מהם, וכפי הכתוב 'וידעו כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', אלא שרבני בבל ספרו שמאחורי הימלטותו של השודד מונח ספור נוסף, וכמובן שאין בספור שיסופר מיד, כדי לבטל את העובדה הפשוטה שפניו הקדושות ויראת ה' הנסוכה עליהם, היו בהם די כדי להפחיד את השודד….

ומעשה שהיה כך היה: אותו שודד הפקיד פקדון אצל יהודי, אלא שבבוא זמן משיכת הפקדון הכחיש היהודי את קיומו וטען: 'לא היו דברים מעולם', והוא חזר וטען כך גם בפני בית המשפט, שלא הצליח בעקבות כך לחייב את היהודי להשיב את הפקדון לבעליו.

וכמנהגו בערכאות, כך גם נהג בפני ה'בן איש חי', היהודי חזר והכחיש את דבר הפקדון וטען: 'לא היו דברים מעולם'. ה'בן איש חי' בחכמתו הוציא הודאה מפיו של היהודי, שאף התנצל שעשה כך בעקבות מצוקה כספית אליה נקלע, ופניו חפו…

ה'בן איש חי' הבחין במצוקתו של היהודי, הוציא מכיסו סכום כסף, שווה לערך הפקדון, נתן אותו ליהודי כדי שישלם אותו לגוי.

ברבות הימים הפך אותו גוי לשודד, וכשראה את ה'בן איש חי', נזכר מיד בהתנהגותו האצילית, ואף תוך כדי מלאכת השדידה הרעה, לא רצה להונות כל רע לאיש כה קדוש.​

 

[גרינפלד]

שח הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל: "שמעתי מגאון אחד שהיה מבני ביתו של הרידב"ז בהיותו באנגליה. יום אחד ראה את הרידב"ז מצטער ובוכה. "מדוע הרב בוכה?"- שאל אותו התלמיד. "היום" – השיב לו הרידב"ז – "נתבקש לישיבה של מעלה, ראש גולת אריאל, רבנו יוסף חיים מבגדד זצ"ל, ולכן אני בוכה…" והוסיף: "כל הלומד בספריו של רבנו יוסף חיים מרגיש בקדושה החופפת על דבריו!"​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת השרון סיפר: "שמעתי שיש ברמת השרון זקן בן 104 שהכיר את ה'בן איש חי' זי"ע, נסעתי לבקרו, הוא סיפר לי שכאשר היה ילד כבן תשע או עשר, אמו הלכה עמו ל'בן איש חי' כדי שיפתור לה חלום, בכל שאלה היו באים אליו, ספר הזקן, ותמיד היתה דלתו פתוחה לכל…

הוא לא זכר מה היה החלום ומה פתרונו, רק הוא זכר שלפתע פנה ה'בן איש חי' לאנשים שסובבו אותו ואמר: "עוד ארבעים שנה יסעו בבגדד עגלות בלי סוסים…" והזקן חישב ומצא שבדיוק ארבעים שנה מאמירת ה'בן איש חי', הגיעה המכונית הראשונה לבגדד…​

 

[גרינפלד]

עוד סיפר רבי יעקב אדלשטיין: היה רב שבסוף ימיו היה גר ברמת גן, רבי אליהו חבה זצ"ל, הוא היה משבעת הרבנים בבית דין של בגדד, וזכה להכיר בצעירותו את ה'בן איש חי'…

הוא סיפר לי שהבן איש חי היה דורש בחצר בית הכנסת הגדול של בגדד, והיא היתה מלאה באלפי אנשים, להערכתו היו שם כ-15,000 איש, כולם ישבו ע"ג שטיחים, וה'בן איש חי' דיבר וכולם שמעו אותו, היתה דממה מוחלטת ושמעו רחש של כל זבוב, הקול שלו היה דק ונעים וערב מאוד לאזני השומעים, ואף שפעמים דיבר בדממה, כולם שמעו אותו…

לאחר פטירתו, הבן שלו היה דורש במקומו, והאנשים התלוננו שלא שומעים אותו, אז החל לדבר בקול רעם עד כדי צעקה, ואעפ"כ היו אנשי בקצה בחצר שלא שמעו אותו.

אז הבינו הכל כי סגולה מיוחדת היתה לקולו של רביניוסף חיים, ושמעו אותו מעל לדרך הטבע, כי הוא לא צעק כלל ושמעו אותו עד קצה החצר…​

 

[גרינפלד]

מנהג הבן איש חי היה לרקוע ברגליו, רק בפסוק הראשון שמוזכר בו המן, וכן בפסוק האחרון (שנה א פרשת תצוה אות י)​

 

[גרינפלד]

ה'בן איש חי', נולד לאימו ולאביו חכם אליהו, בבגדאד שבעיראק בכ"ז אב תקצ"ד (1834). בשנת תר"א (1841), כשהיה בן 7, נפל לתוך בור עמוק. אחרי שהצילו אותו מן הבור, החליט להקדיש את חייו לתורה. הוא החל ללמוד בספרייתו של אביו, והמשיך את לימודיו אצל דודו מצד אמו, חכם דוד חי בן מאיר. חכם יוסף חיים הצטיין בלימודיו, ופרסם, בעילום שם, תשובות הלכתיות, כבר בגיל 14.
בשנת תרי"א (1851) התחתן עם רחל, בתו של חכם עובדיה סומך, ונולדו להם בת ושני בנים.
בשנת תרי"ט (1859) נפטר אביו, ולמרות שחכם יוסף חיים היה אז בן 25 בלבד, ראתה בו הקהילה היהודית כמי שעומד בראשה. חכם יוסף חיים סירב למלא תפקיד רשמי בקהילה, ופרנסתו הייתה לו משותפות משפחתית.
חכם יוסף חיים פעל לקירוב כל שכבות הציבור ללימוד התורה. ניתן לראות זאת בדרשותיו, שמאגדות רבדים רבים של פרשנות, הפונים לחלקים השונים של הציבור, וכוללות מעשיות ומשלים רבים.
חכם יוסף חיים היה בקיא במקצועות כלליים: אסטרונומיה, פיזיקה, רפואה וכלכלה. בכתביו, הוא עודד לימוד מקצועות אלה. גם ידיעתו בתורה הייתה רחבה מאד, וכללה את גם את תורת הקבלה ודברי פוסקים אשכנזים לצד הפוסקים הספרדים. חכם יוסף חיים התעניין בחסידות, והכניס את שלמד לשיטת הפסיקה שלו. כך יצר שילוב בין פסיקה ספרדית-קבלית לפסיקה אשכנזית-חסידית. חכם יוסף חיים חיבר נוסח תפילה המושפע ממנהגי האר"י. נוסח זה דחק נוסחים אחרים שקדמו לו והוא נפוץ היום בקרב הספרדים ובני עדות המזרח. שיטתו ההלכתית של חכם יוסף חיים התקבלה בהודו, פרס, סוריה וארץ ישראל.
בשנת תרכ"ט (1869), חכם יוסף חיים יצא למסע אל ארץ ישראל יחד עם אחיו, חכם יחזקאל. הם עלו על קברי צדיקים בגליל והתעכבו מספר ימים על קבר בניהו בן יהוידע. חכם יוסף חיים מעיד, כי על קברו של בניהו נתגלו לו סודות עמוקים, ולכן קרא לחלק מספריו בשמות המתייחסים לבניהו בן יהוידע. כדי לתמוך ביישוב היהודי בארץ השתדל לשלוח את ספריו להדפסה בירושלים, והקפיד שהתרומות ליושבים בארץ ישראל יגיעו ליעדם.
הספרים הרבים שכתב כוללים תחומים רבים: פרשנות התורה, מוסר, הלכה, דרשות, קבלה ומדעים. ביניהם ה'בן איש חי', ספר המאגד דרשות והלכות לפי סדר פרשיות השבוע. ספר זה נפוץ בבתים רבים ועל שמו נקרא חכם יוסף חיים; 'בניהו', ובו פרשנות לפסוקי התורה גם על דרך הקבלה; 'תורה לשמה' (שכתב בשם יחזקאל כחלי), ספר שאלות ותשובות; 'אות חיים', דרשות לשמחות; 'בן יהוידע' סדרת ספרים על התורה והתלמוד.
בשנת תרס"ח (1908) יצא חכם יוסף חיים לקבר יחזקאל הנביא. שנה לאחר מכן יצא שוב להשתטח על הקבר, אך לא הגיע ליעדו. מחלה תקפה אותו והוא נפטר בי"ג אלול תרס"ט (1909).
חכם יוסף חיים נקבר בבגדד, אך ברבות הימים, גופתו הועלתה לירושלים ונטמנה בהר הזיתים.​

 

[גרינפלד]

מבאר כי בכלל לימוד התורה, ידיעת ענייני העולם הזה.
'חֲנוך לנער על פי דרכו' - בא הכתוב ללמד, כי לאו בלימוד התורה בלבד תחנך את הנער, אלא גם עוד 'חנוך לנער על פי דרכו', רוצה לומר, בדרך ארץ ובידיעת ענייני עולם הזה. דרך משל - ידיעת גיאוגרפיה. האדם יחשוב ידיעה זו היא דברים בטלים, ואינה בכלל תורה. אך באמת לא כן, אלא ידיעה זו היא מוכרחת לאדם, ואם יחסר מידיעה זו - הרי זה נחשב חסר בטיפש, כי ידיעות כאלה הוא מחויב בהם, גם מדברי רבותינו זיכרונם לברכה. צא ולמד ממה שאמרה הגמרא בחגיגה: 'תניא, רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות - שרואות ואינן יודעים מה הם רואות, עומדות ואינן יודעים על מה הם עומדות'.​

חכם יוסף חיים, אות חיים, חנוך לנער, עמ' 222, הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים. תשנ"ח​

 

[גרינפלד]

מורה לנדיבים, למנות מי בתחילתו היה עני, כממונה על צדקתם.
'יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך'. - יש אדם נדיב לב, ורצה שיכנסו רעבים לתוך ביתו וישבעו ...אך הוא אינו יושב בביתו, אלא כל היום יוצא לשוק, וגם כשהוא בביתו - יושב בעלייתו, ואינו יודע מהבאים לבקש ...אלא כל הדברים מסורים ביד בני ביתו, אשר מופקדים על אוצרות הבית, ועל בית התבשיל, ואלו - אף על פי שאין נותנים משלהם, צרה עיניהם, לתת לכל שואל, די מחסורו ולמלאת בקשתו ...ואפשר שהם נועלים דלת בפני כל שואל. לכן אצווך ש'יהיו עניים בני ביתך' - אלו בני הבית אשר ממונים על אוצרות ביתך, ועל בית התבשיל שלך, שהם יושבים אצלך בשכירות. תביא אנשים, שהיו מתחילתם עניים, שיודעים צרת העניות - הן מצד הרעבון, הן מצד חסרון הדלות, הנוגעת לבריאות הגוף. כמה קשים ומרים חסרונות אלו לאדם הנצרך, ואין לאל ידו - כדי שיתמלאו רחמים על אלו, הנצרכים לדפוק דלתי ביתך, למלא שאלתם ולתת להם מחסורם, מן מיני מאכל ומשקה, הנמצאים בברכת הבית, ולא ישיבו פניהם ריקם.​

חכם יוסף חיים, חסדי אבות, פרק א', משנה ה', עמ' י"ז, ירושלים​

 

[גרינפלד]

מורה שהחושש ב'בל תשחית' אינו מבטל מנהג ישראל'.
מנהג ישראל שהולכים בליל ל"ג לעומר למירון, ושם מדליקים חתיכות בגדים חשובים, לכבוד הרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן. אין לפקפק על זה, מאחר שהם מתכוונים לשם מצווה. אין כאן חשש 'בל תשחית', ו'מנהג ישראל תורה הוא'. ועוד תדע שהרי נוהגים להדליק כמה נרות בבית הכנסת גם ביום, ואף על פי, שאין המקום מאיר באורם, שנר בצהריים, מה מועיל. ובפרט, מקום שאינו מקורה, ואורו רב ביממה, ואור השמש זורח בתוכו, ועם כל זה, אין בזה חשש משום 'בל תשחית', מפני שהם מדליקים, לכבוד בית הכנסת או לכבוד הצדיקים, זכותם יגן עלינו אמן, ועושים לשם מצווה.​

חכם יוסף חיים, תורה לשמה, שאלה ת', עמ' ע"ר - ער"א, חמו"ל, ירושלים, תשל"ו​

 

[גרינפלד]

מלמד שהדור מתמעט בהעדר השגחת ההורים.
בדורות אלו, אשר נתמעטו עמלי תורה, ואין משגיח ואין דורש ואין מבקש. והעזות רבה, והאב אינו אומר לבנו הבחור והקטן - אנה תלך? ומה עשית? ומה יש לך עם הסיעה של הילדים? - וכן כאשר יצריך לו חשבונות רבים, והוא אינו משים לב, אפילו על דבר אחד.​

חכם יוסף חיים, ברכת חיים, הפטרת יתרו, עמ' קצ"א, הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים, תשנ"ט​