תמוז י"ט תמוז רבי בן ציון אבא שאול (1 צופה)

[אחד יחיד]

אי' בגמרא ראש השנה (טז ב): "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב את השטן".

והביאו התוס' את פירוש הערוך בשם הירושלמי, שכשהשטן שומע השופר פעם ראשונה אינו נבהל לגמרי, אלא 'בהיל ולא בהיל', אולם כששומע קול השופר פעם שניה, אומר: 'זהו ודאי שופרו של משיח שיתקע בשופר גדול, ואם כן הגיע זמני להיבלע מן העולם', ומתבלבל השטן ואין לו פנאי לפעול קטגוריה על ישראל.

אלא שעדיין יש לעיין, מעיר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, מדוע מפחד השטן בפעם השניה יותר מהפעם הראשונה?

אלא, מבאר רבי בן ציון: משל לאדם שחייב כסף לחברו, אם הוא משלם לו רק מפני שחייב לו, ייתן לו בדיוק מה שחייב לו, לא פחות ולא יותר, אך אם הוא אוהבו ורוצה בטובתו, ייתן לו בעין יפה, ואף יותר ממה שחייב לו.

כן הדבר בתקיעת שופר, כשהשטן שומע שישראל תוקעין פעם אחת, אינו נבהל מאוד, משום שהוא חושב שהם חזרו בתשובה מיראה, ועושים את חובתם בדיוק כפי שנצטוו, ומזה אינו מפחד כל כך, כי הזדונות נעשו להם כשגגות, אבל כששומע שהם תוקעין פעם שניה, חושש שהם חזרו בתשובה מאהבה, ולכן מוסיפים ותוקעין יותר מחיובם, ועל כן הוא מפחד, כי הזדונות נעשים להם כזכויות.

 

[אחד יחיד]

לאחר מלחמת ששת הימים, התרגשות גדולה שררה בציבור, וכולם ביקשו לפקוד את קברי האבות במערת המכפלה ובקבר רחל, הרי לראשונה יכולים היו היהודים לעורר שם זכות אבות, ולשפוך שיח לפני קונם. גם תלמידי רבי בן ציון רצו לנסוע לשם, ולאחר הפצרות רבות הסכים רבי בן ציון לבקשתם.

אוטובוס מלא יצא מהישיבה, ובנסיעה היתה אווירת שמחה ורוממות, על זכותם הגדולה לפקוד את קברי האבות. הם שרו שירי התעוררות ונשאו דברי חיזוק בענייני תפילה, ולאחר שזכו להתפלל מעומק ליבם שבו לישיבה.

למחרת, בשיעור, שאל רבי בן ציון את תלמידיו: "על מה חשבתם אתמול בדרך למערת במכפלה ולקבר רחל?"

תשובות מגוונות הושמעו שם, וכולם היו בסגנון אחד, הם חשבו על הזכות הגדולה להתפלל בקברי אבות, וכל אחד העלה במחשבתו את הבקשה המיוחדת, אותה ביקש לעורר בקברי האבות הקדושים.

"אני" – אמר להם רבי בן ציון – "חשבתי כל הדרך האם לא יתבעו אותנו על ביטול תורה"…

 

[אחד יחיד]

פעם התקיימה בישיבה עצרת התעוררות. רבנים רבים הגיעו אל הישיבה, ומחוסר מקום הוסיפו ספסל בקיר המזרח. בענוותנותו התיישב שם רבי בן ציון, אך במשך כל העצרת לא נשען…

בסיום העצרת נגש אליו תלמידו, ושאל אותו מדוע לא נשען? "שים לב" – ענה לו רבי בן ציון – "אין משענת בספסל וראיתי קילופי סיד על קיר בית המדרש, חששתי שאם אשען ואקלף מהסיד, אעבור בגרמא על איסור 'לא תעשון כל לה' אלוקיכם'"…

 

[אוהב ספר]

אחד מתלמידיו של רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל ניגש אליו פעם בשאלה: "באיזו זכות זכה רבנו שברכותיו יתקיימו?"

חייך הרב אבא שאול והשיב: "האמן לי, אילו הייתי מאמין שברכותי אכן מתקיימות, הייתי מביא כסא ויושב בקרן הרחובות הסואנת ביותר בירושלים, ומברך כל היום את כל העוברים והשבים"...

השיב התלמיד: "אני מדבר על עובדות: פלוני היה חולה, ונרפא בברכתו. לפלוני לא היו ילדים, ונושע בברכתו. פלוני עמד בפני דין קשה, וזוכה. העובדות מוכיחות שברכותיו של רבנו פועלות בשמים".

השיב הרב תשובה מצמררת: "הנני אומר לך, איני מכוון כוונות וייחודים. יש לי לתלות בדבר אחד: מזה ארבעים שנה אני עמל לקנות בשלימות מידת אהבת ישראל, לאהוב כל יהודי כאילו היה בני. ארבעים שנה עמל אני לקיים מצות 'ואהבת לרעך כמוך' ממש, שארגיש צרת הזולת כצערי".

ממשיך הרב ומסביר את הקשר בין אהבת ישראל לקיום הברכות: "יהודי מתייסר בצרה, משפטי ה' אמת וחשבונות שמים מי ידע, אבל אותו יהודי בא לפני ומשיח צערו, ומצוקתו נוגעת ללבי ומצערת עד דכדוכה של נפש. ואומרים במרום: על פלוני קצבנו ייסורים, אך על הרב אבא שאול לא נגזרו"…

בענין זה, ראוי לציין כי באחת הפעמים ביקש מהרב אבא שאול כי יברך אותו שברכותיו יתקיימו. השיב לו הרב אבא שאול: "תאהב כל יהודי בלב ונפש, גם אתה תוכל לברך"… כלומר: אם יזכה התלמיד ותהיה לו אהבת ישראל אמיתית כשל הרב אבא שאול, יפעלו ברכותיו.

 

[אחד יחיד]

אהבתו לתמידיו היתה כאב לבנים, שמח בשמחתם והתעצב בעיצבונם. כששמע פעם על שני תלמידים שסרו מן הדרך, לא היה מסוגל למסור שיעור באותו יום.

פעם התארס תלמיד צעיר, ולא היו לו חברים רבים שישתתפו בשמחת האירוסין. רבי בן ציון נסע עם עוד תלמיד להשתתף בשמחתו.

הציבור שם היה עממי מאוד, ולא מצא שם ברי שיח לסגנונו האציל, ובכל זאת הוא ישב שם שעה ארוכה, שר שירים ודרש באריכות לכבוד החתן ולכבוד השמחה.

בדרך חזור שאל אותו התלמיד: "איך יכול היה ראש הישיבה לשהות שם זמן רב כל כך, בחברת אנשים כה פשוטים?", והוא השיב בתמיהה: "בן מתארס, ואביו לא יבוא לשמחת אירוסיו, רק בגלל רמת המשתתפים שם?!"…

 

[אחד יחיד]

אחר פטירתו, אמר הגאון רבי אביעזר פילץ שליט"א, ראש ישיבת 'תפרח', כי כמה סמלי הוא שרבי בן ציון נפטר בימים בהם מתאבלים על חורבן הבית, שנגרם בעקבות 'שנאת חינם', ואילו ממנו שפעה 'אהבת חינם' לכל יהודי, החל מאברכים שנהנו מנו עצה ותושיה, וכלה בקשי יום שמצאו אצלו פורקן למצוקתם…

באהבתו הגדולה לבריות ובפקחותו העצומה, השכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו…

ליקויי בניה התגלו באחד הבניינים החדשים בירושלים. הדיירים תבעו את הקבלן, והדבר היה יכול להסתכם במיליוני שקלים ובעגמת נפש, וריב ומדון שלא ישקטו לעולם.

לאחר דו"ד הוחלט להביא את הענין לפני רבי בן ציון. הדיירים באו עם הקבלן לפני הרב, וכל דייר בתורו פרט את הליקויים בדירתו. לאחר ששמע את כל טענותיהם, ביקש מהם רבי בן ציון שאף אחד לא יאיים בתביעה משפטית, ואז שאל את הקבלן: "האם אתה מסכים לתקן את כל הליקויים?" ולאחר שהשיב בחיוב, שאל אותו: "תוך כמה זמן תתקן אותם?", "תוך שבוע!" – הבטיח הקבלן. "אני נותן לך שבועיים…" – אמר לו רבי בן ציון – "ואתם הדיירים תפסיקו עם האיומים, הטענות וההכפשות… אם יהיו לכם טענות תבואו אלי…". ואכן הכל על מקומו בא בשלום, מבלי עגמת נפש, ריב ומדון.

 

[אחד יחיד]

פרק מיוחד בחייו היו חמש עשרה שנותיו האחרונות, לאחר האירועים שעבר, ששיתקו את חלקי גופו, וכל שיתוק הביא אחריו פרק ארוך של שיקום והחלמה.

הוא עצמו היטיב להגדיר את מצבו: "השלב הראשון אחרי אירוע מסוג כזה, שהאדם נעשה 'שבר כלי', פיסת חרס הנשבר. השלב השני אחר שמתגבר, מתרפא ומתחיל להחלים, הוא נעשה 'כלי שבור', אמנם כלי, אך עדיין כלי שבור. השלב השלישי אחר שהשתקם ורפא לו, נעשה 'כלי מתוקן', כלי שאומן תיקן אותו, והעמידו על רגליו.

"אך אחרי ככלות הכל, לעולם לא ישוב להיות כמו שהיה במקורו הראשון 'כלי חדש'"…

וכאדם שעבר את כל זה, והרופאים אסרו עליו לאמץ את גופו יותר מידי בלימודיו, פעם פרץ בבכי מר ואמר: "איך אני נותן מוסר לתלמיד שרפה בלימוד, על ביטול תורה… ואני אנא אני בא…".

 

[אחד יחיד]

פעם כשהיה בהשפעת סמי הרגעה, מרוב ייסורים שתקפו אותו תדיר, שמעו אותו ראשי ישיבת 'פורת יוסף' שסבבו את מיטתו, ממלמל את המילים: "באר שבע… באר שבע…". הם לא הצליחו לרדת לסוף דעתו, מה כוונתו במילים הללו? מה מצא כעת בעיר 'באר שבע'…?

לאחר שחזר אחד מראשי הישיבה אל ביתו, החליט לעיין בספר 'באר שבע', ושם מצא תירוץ נפלא על קושיא, ששוחחו אודותיה ליד מיטתו של רבי בן ציון… והם בכלל חשבו שבגלל מחלתו וייסוריו, כלל אינו שומע את דבריהם…

 

[אוהב ספר]

פעם הגיעו אליו נהג הסעה של תלמוד תורה והמלוה בהסעה זו לדין תורה. סלע המחלוקת: מי אמור לפתוח ולסגור את דלת ההסעה?

הנהג טען: "אני מרוכז בנסיעה. אין לי אפשרות להסב את תשומת לבי הנתונה לנעשה בכביש – לפתיחת וסגירת הדלת בכל עצירה".

גם המלוה לא היה מוכן לקבל את התפקיד. "אני עסוק בהעלאת או הורדת הילדים בהושבתם ובהשגחה עליהם. איני יכול להיות אחראי גם על הדלת!".

הקשיב חכם בן ציון אבא שאול לטענות השנים, והשיב להם: "אין לי פסק הלכתי לתת לכם ברגע זה. אולם שאלה יש לי אליכם: כמה מוכנים אתם לשלם עבור פתיחת ההיכל בשבת? מאה דולר? וכמה עולה פתיחה בראש השנה? אלף דולר? ובנעילה?

אנשים מוכנים להשקיע הון כדי לזכות בפתיחת וסגירת ההיכל, והנה לכם הזדמנה הזכות הזו באופן יומיומי, ולגמרי בחינם! בכל פעם שדלת הרכב נפתחת, וילד נכנס אליו בדרכו לתלמוד תורה, הרי זו פתיחת ההיכל! ילד יהודי הולך ללמוד תורה, ואתם יכולים לזכות לפתוח עבורו את דלת ההסעה, או לסגור אותה אחריו! בחינם! מי פתי לוותר על הזכות הזו?".

השנים יצאו מהורהרים מחדרו ולאחר רגעים ספורים שבו ונכנסו. יכריע נא הרב ביניהם: למי מגיעה הזכות לפתוח ולסגור את דלת ההסעה?…

"עשו פשרה", הציע חכם בן ציון אבא שאול, "וחלקו את התפקיד ביניכם. העיקר שאף אחד מכם לא יחמיץ, חלילה, את הזכות".

התעסקות עם ילדים שעתידים לצמוח לתלמידי חכמים היא זכיה בפיס. לא יפלא אפוא שאין גבול וקצבה למידת ההידור שראוי לנהוג במצוה יקרה זו של הדלקת נר חנוכה, אשר הרגיל בה – הויין ליה בנים תלמידי חכמים".

(מתוך הספר 'דורש טוב' חנוכה)

 

[אחד יחיד]

בעת מחלתו, כשראייתו נחלשה, צילמו לו דף גמרא בהגדלה, כדי שיוכל לאחוז אותו ולעיין ברש"י ובתוס' גם כאשר הוא שוכב. יותר קל היה לאחוז דף בודד מלהחזיק גמרא שלמה. הוא מאוד שמח על הענין, אך כשגמר ללמוד בו ביקש: "אל תצלמו עוד דפים, זה לא כבוד התורה ללמוד בדף בודד ולשלוח אותו לגניזה"…

 

[אוהב ספר]

מזהיר שתלמוד תורה ללא דרך ארץ גורם לחילול ה' ואף בביתו.​

ולדאבון לב יש, שלומדים תורה כראוי, אבל בדרך ארץ לא נזהרים. ומלבד חסרון הדרך ארץ גופא, לפעמים נגרם כתוצאה חילול שם שמים. אפשר לראות רק דברים קטנים, איך אדם יכול לצעוד במקום שזה עתה עמלים בניקיונו וכיוצא בזה? ואף בתוך ביתו. אם יתפוס חלילה כמנהג הזה, יגרום לחילול ה' בתוך ביתו. זה מלבד אשר לדעתי אדם כזה חשוד הוא על ממונות. תכלית העניין הוא מאמר ז"ל באבות: 'יפה תורה עם דרך ארץ', וצריך להיזהר בזה.

חכם בן ציון אבא שאול , אור לציון חכמה ומוסר, שער בין אדם לחברו, מאמר ב'- כבוד הזולת, דרך ארץ קדמה לתורה, עמוד ק"ע. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה מתוך 'החכם היומי'

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי עזריאל מנצור ראש ישיבת 'שובי נפשי' שליט"א:

בישיבת פורת יוסף למד בחור מאוד בעייתי בהרבה תחומים ורבני הישיבה נאספו והחליטו שאין אפשרות להשאיר אותו בישיבה ומוכרחים להוציאו, וזאת מחמת שכנראה גם גרם לקלקול לתלמידים אחרים.

אביו של אותו בחור הגיע לפני ראש הישיבה רבי יהודה צדקה זצוק"ל להתחנן בעד בנו אך לא הצליח לשכנעו. המשיך האבא והגיע לרבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל להתחנן בעד בנו, אך כידוע חכם בן ציון לא חלק אף פעם על דעתו של חכם יהודה, והיה אומר שרק הוא ראש הישיבה והוא קובע.

במר נפשו הלך האבא והשתטח לפני רבי מרדכי שרעבי ע"ה והתחנן עבור בנו. שמע רבינו וריחם על נפש הילד, ושלח מסר לחכם בן ציון ואמר לו: "אני אעבוד מהשמים וכבודו יעבוד מהארץ".

עם כזו אמירה, כבר לא יכלו בישיבה להמשיך ולסרב לקבלו, והתלמיד חזר להימנות על תלמידי הישיבה. אלא שמני אז הוא התהפך מן הקצה אל הקצה, ישב ועמל ללא הרף בשקידה והתמדה והפך להיות זוהר ונוצץ. אני מכיר את התלמיד הזה מאז ועד היום, ויכול אני לומר בוודאות גמורה שכיום הוא נחשב כאחד מהתלמידי חכמים הכי גדולים של הדור.

לא אשכח איך לעיתים היה חכם בן ציון תופס בידי ואומר לי: "חכם עזריאל, תראה איך לא נכשלנו בנשמה גדולה כזו".

(גיליון יביע אומר)

 

[אחד יחיד]

"כל ימיו היה מתייגע בהבנת דברי מרן החזו"א, וכמה פעמים אמר לי שחשקו הרב ביותר הוא לעזוב את הכל ולכתוב פירוש ביאור ועיון על סדר ספרי מרן החזון איש" – זאת אומר לנו בגילוי לב בשיחה מיוחדת, בנו יחידו הגאון רבי אליהו אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת 'אור לציון'. בנושאים שלא רצה להורות בהם, שולח היה את השואלים אל מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. ודבר מעניין, שהיה מבקש לשמוע לאחר מכן שיאמרו לו מה הורה. פעם ראה לנכון להדגיש: "אמור לי מה הורה, ואל תאמר מה נימוקו. יתכן שחשש לדעתו, ואם יאמר נימוקו והוא לא יחזור בו, יחשב הדבר כזלזול בכבודו. רק אם לא שומע נימוקו, רשאי לעשות כהבנתו כי לא נודעה דעה נגדית מבוררת". (בנו הרב אליהו)

 

[אחד יחיד]

בנושאים הקשורים לציבור, כאשר שמע שדעת מרן הגרי"ש אלישיב נוטה לאסור, ביטל דעתו. מעשה היה בכולל אברכים בטבריה, בבית הצמוד לקבר הרמב"ם, שחשבו לבנות מקווה טהרה, ובאמצע החפירות מצאו קברים, ובאותו כולל היו כהנים, ביניהם גם נכד מרן הגרי"ש, רבי דוב קוק שליט"א. אחד האברכים בא לפני רבינו, והסביר שאם הכהנים יצאו, הכולל יסגר, ומה לעשות? רבינו חשב וענה מיד: "ספק האם אלו כהנים ודאי, ואף אם הם כהנים ספק, האם הקבורות שם של יהודים או של גויים". השאלה הובאה לפני מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, ואמר שאינו רואה היתר לכהנים להשאר שם. באו וסיפרו לרבי בן ציון זאת, וכפי שאמר לי באופן נדיר טרם הסתלקותו לשמי רום: "אני רוצה שיניחו את ספרי החידושים שלי על מיטתי, מפני שהם יעידו שלא למדתי לקנטר, שלא למדתי להתנשא", ואז הפטיר בביטוי נדיר – "אני יכול להעיד בעצמי ולומר, שכתשעים אחוז מהתורה שלמדתי, למדתי תורה לשמה, ולכן איני פוחד מהמוות כלל". נו, כמה בדורנו יכולים לומר מילים כאלו… (בנו הרב אליהו)

 

[אחד יחיד]

מאז ומעולם היה מסתיר ומצניע גדלותו הנוראה לבל ידע עליהם איש, ישנם הרבה דברים שעדיין איננו רשאים לגלותם גם עתה במלאת עשרים שנה, וישנם דברים שהסתירם אפילו מאיתנו. הגר"ד עטייה, בנו של הגאון רבי עזרא סיפר לי, שזוכר שלילה אחד התעורר אביו כמה פעמים מהשינה, ואמר לו: "דע לך! העולם לא מכירים מיהו חכם בן ציון", וחזר לישון. אחר כמה זמן קרא לו ואמר אותם מילים. ואמר לי בנו: "אני בטוח ומשוכנע שאבי היה אוהב את אביך יותר מבניו!"…

פעם אמר רבי עזרא לגרב"צ: "רק עליך אני סומך!". הגר"י סאלם סיפר לי, כי יום אחד הלך עם הגר"ע עטיה ובדרך פגש את אאמו"ר, ששאלו איזו קושיה. אח"כ המשיך ללכת איתו ואמר לו רבי עזרא: "הרבה יגיעות נתיגע רבי יוסף חיים ע"ה, לשכנע את הנגידים להקדיש כסף לישיבה, הרבה יגיעות נתיגענו אנחנו, כשגלינו מהעיר העתיקה והלכנו לבתי כנסיות, ועד שהקמנו את הישיבה החדשה, וכל היגיעות הללו שוות – כדי שיצא לנו חכם בן ציון אחד, כל זה כדאי היה להם, כל העולם כדאי הוא לו!". (בנו הרב אליהו)

 

[אחד יחיד]

בינות לדברים, שומעים אנו על עובדה שאירעה בשנת תשכ"ד, כשביקר ב'פורת יוסף' הגאון רבי אליעזר סילבר זצוק"ל מארה"ב, ובמשך שלוש שעות תמימות נשא שיעור מפולפל במעמד הגר"ע עטייה והגר"י צדקה ואאמו"ר. בשיעורו עבר ממסכת למסכת, ובדברי הרמב"ם והראשונים, וטחנם זה בזה, ולפתע הקשה קושיא חמורה בסדר טהרות, ועל אתר תירץ לו אאמו"ר את הקושיא. הפסיק רבי אליעזר שטף דבריו, הביט בהשתאות עליו ושאל הגר"א סילבר את אאמו"ר, האם הוא ראה את התשובה כתובה באיזה ספר? ואאמו"ר השיבו בשלילה. לאחר זמן הוכרח הגר"ע עטייה לצאת, והוא יצא ללוותו. אז התבטא בהתפעלות הגר"א סילבר, שלפני כחמישים שנה שאל שאלה זו לגאוני הדור, בהם ה'אור שמח', שלאחר שהרהר בקושיה כעשרים דקות – השיב לו מה שענה אאמו"ר… (בנו הרב אליהו)

 

[אחד יחיד]

את עיקר כוחו ינק מעמלו הרב בתורה ועומק עיונה. לא פעם אמר לי: "הייתי גומר את השיעור ולא היה לי כח לקום מהכסא מרוב חולשה". התמדתו היתה כאחד הקדמונים, והיא נמשכה עד לערוב ימיו. הגר"ע יוסף זצוק"ל, שהתגורר בצעירותו עמו באותו בנין, סיפר, שבמלחמת ששת הימים הם ישבו יחדיו במקלט עם בני ביתו, והירדנים הנחיתו לילה אחד מטר אדיר של פגזים על ירושלים. הרעש היה מחריש אזניים. בין הפגזה להפגזה היה אאמו"ר אומר לו חידושים על מסכת יבמות, ולא נתן ליבו להמולה ולרעדה שנשמעו מסביב.

לא היה רגע פנוי שלא למד. בבחרותי, כשהיה גומר בדיקת חמץ בערב פסח, בזמן שכולם עייפים, מתרוצצים ועובדים, הוא היה מסתגר בביהכ"נ 'צופיוף', מתחיל את מס' פסחים ומסיים אותה עד אור הבוקר. בכל רגע פנוי מסדרי הישיבה, היה יושב בספריית הישיבה ומעיין ולומד ללא הפוגה. אחיו, ששימש שנים רבות כספרן הישיבה, סיפר, שהיה תמיד מבקש ממנו להגיש לו ספרים נדירים ושאינם ידועים, על מנת שלא יהיה למחברי אותם ספרים קפידא שאין מי שילמד בדבריהם… (בנו הרב אליהו)

 

[אחד יחיד]

סיפור מיוחד שח לי לימים הגר"מ צדקה שליט"א, שיום מושלג אחד היה קשה מאד להגיע לישיבה, והתלמידים התקשו לבא, ולכן גם אבי לא בא. למחרת אמר להם אבי: "אתם יודעים מה אני עשיתי ביום הזה? ישבתי ליד הגמרא, ולמדתי ארבעים דף במס' כתובות, גמרא רש"י ותוספות"… (בנו הרב אליהו)

 

[אחד יחיד]

עמלו בתורה לא פסק ממנו עד אחרית ימיו ממש, כשהיה מלופף ביסורים נוראים. זכורני, שבאותן תקופות כאשר שהה בביה"ח לצורך שיקום, היינו בני המשפחה עומדים ונדהמים איך הוא מצטט לשונות שלמים של רמב"ם בע"פ, וכל תיבה בדקדוק ללא טעויות, וכך היה חוזר על לשונות הראשונים בשלמותן. גם אחרי שיתוק בגופו, בתקופות שהיה קשה לו לדבר, הייתי מקריא לפניו לשונות הרמב"ם כסדר, ולא אחת כאשר בטעות דילגתי על מילה מסוימת, מיד היה מתקן אותי, או כאשר היתה לפנינו גירסא אחרת, היה מבקש לשנות על פי הגירסא של הרמב"ם בו למד. לתלמיד שראה לידו רמב"ם ושאלו מה נתחדש, ואמר לו בחצאי מילים שיש לו ראיה מפורשת מהרמב"ם בע"ז דלא כסברת רעק"א ביו"ד. זו היתה מחשבתו בשעה כה קשה, ללמוד בתכלית העיון דברי הרמב"ם, ובחשבון הסוגיא עם רעק"א.

בלילות שבת אחרי הסעודה, היה יושב ולומד שעות רבות בספה"ק 'עץ חיים' למהרח"ו, הספר תמיד עמד עם הגב כלפי הקיר, והניחו על הספרים באופן שאף אחד לא יראנו, כדי שאורח שיכנס הביתה לא ידע שעוסק בקבלה. חכמי המקובלים התפעלו מעמקותו וחריפותו, לתפוס הנקודה המרכזית הבהירה לו. ופעם התבטא באוזני, שללמוד כמה שורות בהקדמת 'רחובות הנהר' להרש"ש, קשה יותר מכל סוגיא חמורה בש"ס… ופעם שהה אאמו"ר בניחום אבלים, במשפחה חשובה שהיו בה ת"ח גדולים. האבלים שטחו לפניו כארבעים שאלות, ובכל שאלה ושאלה השיבם מיד. ישב שם בעל הבית מהמשפחה שלא יכול להתאפק, וקם ואמר: "רבינו! אני יודע שכאן כולם ת"ח ולא ידעו להשיב, איך כבודו יודע הכל?", ואאמו"ר ענה להם: "אם לומדים יודעים"… (בנו הרב אליהו)

 

[אחד יחיד]

"גדלותו העצומה בתורה הייתה בהעמדת תלמידים בצורה יוצאת דופן. בדיוק אתמול פגשתי יהודי מקטמון. הוא סיפר לי, שרבי וועלוועל מינצברג, אחד מגדולי ירושלים (רבה של העיר העתיקה) שהגיע מהעיר העתיקה לקטמון והיה גאון עולם, נהג לדבר עם מור אבי בלימוד כאשר היינו בקטמון. סבי, הגה"ק רבי יהושע שרבאני, התגורר בקטמון והיינו אצלו הרבה, וכך נפגשו. הוא סיפר, שהוא זוכר שכשהיו מדברים בלימוד, רבי וועלוועל היה לפעמים כל כך מתרגש מהסברות שאמר, שהיה תופס בשולי מעילו של אבי והיה מנשק אותם… (בנו הרב אליהו)