תמוז י"ט תמוז רבי בן ציון אבא שאול (1 צופה)

[אחד יחיד]

סיפר אחיו של הגאון רבי בן ציון אבא שאול: לילה אחד פרצו גנבים לביתנו, ורוקנוהו מכל דבר ערך. נוראה ההרגשה, לשוב הביתה ולמצוא בו מהפכה, כל המגירות בחוץ ותכולתן על הרצפה. הספרים הוצאו מהמדפים וגובבו בערימות, המקפיא פתוח, הארונות פרוצים. זרים פלשו וחוללו שמות. הויטרינה ריקה, הפמוטים והגביעים הנר והבשמים אינם. התכשיטים נבזזו. אין לתאר את התחושה. זמן מה לפני כן ארעה פריצה לביתו של אחי – הלא הוא הגאון רבי בן ציון אבא שאול- ותכשיטי הרבנית נלקחו. מובן שהצטערנו בצערו, אבל כשהדבר קורה אצלך הצער ותחושת הפגיעה חדים שבעתיים.

בצר להם, עלו לבית רבינו. סיפרו לרבנית על המהפכה, ושהזמינו משטרה ונטלו מיד טביעת אצבעות. שמעה הרבנית, השתתפה בצערם והגיבה: "כעת נזכרתי, שבביתי, ברגע הראשון שראה רבינו את הפריצה, אמר: "מחול להם, מחול להם! איני רוצה לחזור לעולם בגלגול בשביל כספים"…

שמעתי ותמהתי, לאיזה דרגה הגיע! מה היה הדבר הראשון שעשה!

סיפור גניבה נוסף אירע בביתו, ואחד מבני המשפחה שהיה נוכח במקום לאחר הפריצה סיפר, שברגע הראשון שנכנס רבי בן ציון לחדרו וראה את השעון מעורר עומד במקומו. שמח. אמר "ברוך השם, נוכל לקום מחר לתפילה בזמן!"

(האור לציון)

 

[אחד יחיד]

לישיבת 'פורת יוסף' הגיע בחור כבן ארבע עשרה מבית ספר חילוני וממשפחה הרוסה, כדי להתקבל לישיבה. הוא לא היה רק בור ועם הארץ גמור בענייני יהדות, אלא גם נטול כל כשרון, נבער מדעת…

כמובן לא היה בצוות ההנהלה מי שהסכים לקבלו, ובכל זאת שלחוהו להגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל שיקח עליו אחריות…

אותו בחור נכנס לבחינה אצל רבי בן ציון – ולא ידע מאומה, אפילו לא מתי חל ראש השנה… לבסוף שאלו רבי בן ציון: "מתי אוכלים גלידה, בחורף או בקיץ?".

אורו עיניו, זאת ידע. "בקיץ", ענה.

"נפלא" – החמיא לו רבי בן ציון – "התקבלת!".

ורבי בן ציון הסביר להנהלה: "אמת, לא נראה שיהיה תלמיד חכם גדול… אבל יהודי הוא וחייב במצוות, ילמד לקיימן ויקים בית יהודי. יחנך בניו לתורה ושמא בנו יהיה ת"ח מופלג…".

הנחה רבי בן ציון את התלמידים לקרבו ובוודאי לא ללעוג ולזלזל: "נפש יהודית היא ויש להצילה!".

להפתעת הכל גדל הבחור לבן תורה מובהק ואציל נפש… פקידת הרווחה שטיפלה במשפחה שלחה לומר: "אינני יודעת כיצד חוללתם את הנס. אבל קיבלתם אבן מחוספסת והפכתם אותה ליהלום זוהר!".

(גיליון פרפרת מתוך 'יגילו במלכם')

 

[אחד יחיד]

אזניו של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל כרויות היו לצער הזולת. אם שמע צופר אמבולנס מייבב, מפסיק היה באמצע לרגע השיעור, ומקדיש את הלימוד להחלמת אותו חולה אלמוני. ציטט דברי הגמרא (שבת סז ע"א, חולין עז ע"ב): "אילן שמשיר פירותיו (שגדלים יותר מדי מחמת דושנו) טוענו באבנים להכחיש כוחו, וצובעו בסיקרא, בצבע אדום. שיראו בני אדם, ויבקשו עליו רחמים".

ורבינו מתפעל היה מרמת הרגישות שהיתה בימי קדם, כזו 'נשיאה בעול עם הזולת'. אנשים עברו ליד אילן המשיר פירותיו, והתפללו על בעליו! לא ראו את הבעלים, אף לא הכירוהו, אבל יהודי מצוי במצוקה כספית, אילנו אינו עומד בציפיות, והתפללו לרווחתו. על אחת כמה וכמה כשיללת הצופר מודיעה, שיהודי מצוי בסכנה וזקוק לרפואה דחופה, שיש לשאת עימו בעול ולהעתיר עבורו!

פעם הציעו בני משפחת רבינו נסיעה בחול המועד פסח למערת המכפלה. היה זה בעידן האינתיפאדה, ורבינו היסס. חשש לנסוע למקום סכנה. מששמע שחברת ההסעות הבטיחה שמירה, נאות. תושבי חברון שמעו על בואו, כמה שמחו. בהתרגשות עזה והתעוררות גדולה התכוננו לבואו. יצא אוטובוס מלא, באווירה מרוממת. בדרך, עצרו לתפילה קצרה בקבר רחל.

לפתע, בהגיעם למעלה הכפר 'חלחול', נעמד פורע אלמוני באמצע הכביש, ובידו אבן ענקית. רבינו שישב קדימה הורה לנהג: "תמשיך מהר!"… אך השעה נחמצה, והאבן יודתה וניפצה את השמשה הקידמית. הנוסעים נזעקו והמהומה רבתה. אמהות נחרדו וילדים בכו. תהילות לקל, לא נפגעו נפשות. האוטובוס עצר בקצה דרך בית לחם. בעל החברה הציעה אוטובוס חילופי, מוגן ירי, והנוסעים שמחו להצעה. אחיין רבינו מיהר ושאל: "כבודו פחד?" וענהו: "לא". המשיך ושאל: "ואם נמשיך לחברון, כבודו יפחד?"

וענה: "לא פחדתי, ולא אפחד!"

"אם כן, ומה דעתו, נזמין עוד אוטובוס?", שאל, ורבינו נענה: "כן, לירושלים!"

"מדוע, הרי כבודו רגוע, והנוסעים הסכימו להמשיך בנסיעה. ההתכוננות בחברון בעיצומה. איזו הזדמנות! למה שיתאכזבו?", תמה.

ורבינו הגיב: "מה, אינך שומע? הילד כאן בוכה, רועד מפחד. מה השאלה? מיד הביתה!"…

(מתוך הספר 'רבינו האור לציון')

 

[אחד יחיד]

פעם, כשהתארח רבינו באשדוד, התפלל בבית הכנסת דחסידי פיטסבורג בחדר הסמוך לבית המדרש הגדול. היה זה ביום שמוציאים בו ספר תורה. אחר "והוא רחום", ביקשו לשלוח אדם להוציא את ספר התורה מארון הקודש שבבית המדרש. ביקש רבינו סליחת הציבור, ואמר: "אין זה כבוד ספר התורה שיעבירוהו ממקום למקום!" (יעויין "זוהר" אחרי ע"א ע"ב, וכה"ח או"ח קל"ה, ס"ק ע"ח), "נמשיך "אשרי יושבי ביתך" עד סוף התפילה, בבית המדרש יסיימו כבר התפילה, ואז נעבור למקום הספר תורה, ושם נקרא!"…

דברי רבינו נתקבלו בשתיקה והסכמה. וזאת למרות שהציבור לא הכירוהו, אף חזותו לא הסגירה יותר מאברך מן המנין. במקום, נכח גם הגאון רבי דב צבי קרלינשטיין, ראש ישיבת "גרודנא", והנהן בראשו לאות הסכמה. כמה מפעים! לא התחשב בהיותו אורח, ושבמנין התפללו גם תלמידי חכמים. רגשותיו המו בכל הקשור לכבודה של תורה! (מתוך הספר 'רבינו האור לציון')

 

[אחד יחיד]

סיפרה קרובת המשפחה: פעם ביקרתי את הרבנית אחרי חזרתה מנסיעה עם רבינו לחוץ לארץ, לצורך טיפול רפואי שהוצרכה הרבנית לעבור. החליפה חוויות. סיפרה על נסיעתם, שהלכו יחד לבקר באחד מבתי הכנסת העתיקים מתקופת הראשונים, בו נמצא ספר התורה עתיק. בפתח השער עמד שומר וסביבו גדוד מבקרים. אמר: מצטער, יש שעות פתיחה. עכשיו סגור!

רבינו שב על עקבותיו בצעדים מאוששים, והרבנית התמהמהה. אולי יגבר הלחץ והשומר יאות לפתוח. משסירב, קראה לעבר רבינו: "חכם בן ציון! מה נעשה?"

הנוכחים, כשומעם, תמהו איש אל רעהו, נרעשים: "הגאון הנודע רבי בן ציון אבא שאול?! –

הנך חייב לפתוח, נמצא כאן רב גדול מירושלים!"

השערים נפתחו. ביקשו לפתוח לכבודו דלתות ההיכל, יראה את ספר התורה הקדוש. עיני רבינו אורו. כמה חשק לראותו. ולתדהמת כולם סירב בתוקף, אמר: חס ושלום! להטריח את ספר התורה בשבילי?!"… (מתוך הספר 'רבינו האור לציון')

 

[אחד יחיד]

וכך כשביקר בצפת בבית הכנסת של מהר"י אבוהב ולכבודו ביקשו הגבאים לפתוח ארון הקודש, להראותו את ספר התורה העתיק שמנהג המקום להוציאו רק בימים נוראים ובשבועות. ולפליאתם, רבינו לא הסכים בשום אופן! –

אמר: "הן מנהגכם לפתוח הספר רק בימים מסוימים, כל פתיחה נוספת אינה לכבוד התורה אלא לכבוד המבקרים, וזה זלזול בס"ת!"

לימים, בחוליו של רבינו בא לבקרו תלמיד שהוריו התגוררו בצפת. דיבר אודות בתי הכנסת העתיקים, ורבינו סח בערגה: "כמה משתוקק אני לראות את ספר התורה הנודע של רבינו יצחק אבוהב, לעיין בכתב"… הציע התלמיד: "באחד הנסיעות עם התלמידים, אתאם עם גבאי בית הכנסת. הוא בודאי יסכים לפתוח את ההיכל!"…

ורבינו נענה בענוה: "גם אם אבוא לצפת, היעלה על הדעת שיפתחו עבורי את ספר התורה שאביט בו?!"…

(מתוך הספר 'רבינו האור לציון')

 

[אחד יחיד]

מרן ראש הישיבה, שר התורה ועמוד היראה חכם רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, היה מופלא בהנהגתו עם בני ביתו. כל מי שהיה במחיצתו, לא יכול היה שלא להתפעל מהפשטות שלו, עם היותו ענק בתורה, ביראה, בחכמת הקבלה ובכל מידה טובה.

הנה ספור אחד קטן:

יום אחד עמד הרב לנסוע עם הרבנית במונית. הרב כבר הלך בקושי והיה משותק בחצי גופו. המונית הגיעה והמתינה. הרבנית עדיין לא הייתה מוכנה, אך הרב כבר ירד למטה.

שאלתי אותו: "מדוע רבינו מהר לרדת, הרי בין כך הרבנית עוד לא ירדה".

השיב הרב: "אני צריך להראות לה שאני מחכה וממתין לה, וזהו לכבודה". היש לנו כבוד גדול מזה, שהעניק הרב לאשתו, שהוא יהיה זה שימתין לה, ולא חלילה היא תצטרך לחכות לו? בכך קיים הוא כפשוטם את דברי הרמב"ם (אישות פט"ו הי"ט): "ומכבדה יותר מגופו". (הרב אלבז)

 

[אחד יחיד]

המעשה דלהלן התרחש אצל הגאון רבי בן-ציון אבא שאול זצ"ל, שהיה מגיע בחופשת בין הזמנים, עם אשתו הרבנית, לנפוש בבית תלמידו הרה"ג רבי משה גבאי זצ"ל, מגדולי מזכי הרבים בעיר נתניה.

יום אחד התכוננו הרב ותלמידו לצאת ולשאוף אוויר. כשביקשו לצאת ממפתן הבית, שאל הגרב"צ את אחד מבני משפחתו ששהה במקום: "ומה עם הנשים? גם הן מתכוננות לטייל קצת?" והאיש השיב: "לפני-כן הן צריכות לסדר את הבית ורק אחר-כך תצאנה לטייל".

התלמידים ששהו במקום, הבינו שמדובר בתגובה לא ראויה של מי שרואה את תפקידה של האשה כשולי ולא-חשוב במיוחד, אבל גם הם לא ציפו לתגובה כה חריפה של ראש הישיבה.

הגרב"צ אבא שאול פשט מיד את ה'פראק' שלו, ניגש למטבח והחל להדיח את הכלים בעצמו. התלמידים ניסו להניאו מכך, בטענה שאין זה כבוד התורה… אבל ראש ישיבת 'פורת יוסף' לא נענה להם, והמשיך לעבוד במטבח, ברצותו להקל את העול מעל אשתו, והדגיש שגם הנשים צריכות לצאת ולהתאוורר, לאחר המאמצים העצומים שהן משקיעות כדי לאפשר לבעליהן ללמוד תורה.

(מתוך הספר 'שמחה בבית')

 

[אוהב ספר]

"אני שכיר, עושה מה שראש הישיבה אומר"​

פעם הודיע הרב אבא שאול לתלמידיו בישיבת 'פורת יוסף' כי ב'זמן' הבא הם יתחילו ללמוד מסכת מסוימת. כתגובה, הביעו חלק מהתלמידים מורת רוח: "כבר למדנוה בעבר", טענו, "ואף שאין להשוות את רמת הלימוד בין הפעם הראשונה לשניה, אנו מעוניינים ללמוד מסכת אחרת, שעדיין לא זכינו ללמדה".

הרב אבא שאול האזין לדבריהם בסבלנות, וענה בנועם: "אילו אני הייתי המחליט, הייתי שוקל את הבקשה. אבל איני אלא פקיד. אני עושה מה שראש הישיבה (הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל) אומר לי לעשות", אמר בענוותנותו. "איני זז ימין ושמאל: אומרים לי ימינה, אפנה לימין. שמאלה, אפנה לשמאל. ראש הישיבה הורה ללמד מסכת זו, אלמד מסכת זו! יתר על כן: גם אם יאמר לי ללמוד דף גמרא אחד כל החיים, אלמדו!"

 

[אוהב ספר]

"אני שכיר. בא בזמן ויוצא בזמן!"​

אחד מתלמידיו, הרב משה אריה, מספר כי הוא זוכר את הרב אבא שאול מגיע למסור שיעור בישיבה, גם כשהוא קודח מחום. כן, הרב אבא שאול היה מוהל מומחה. הוא ייקר מאוד את המצווה והיה הולך למרחקים על מנת לזכות ולמול תינוקות טהורים.

עם זאת, התנה תנאי למי שביקש ממנו שיבוא למול את הילד: "לא על חשבון זמני הישיבה! או בשמונה וחצי בבוקר, לפני השיעור, או בצהריים, לאחריו". היו לט מעט מקרים בהם נקבעה הברית לשעת בוקר מוקדמת, וכשהגיע הרב וראה שעדיין המשפחה לא הספיקה להתארגן, הוא קם ויצא לישיבה: "אני ממהר לשיעור, אני שכיר", התנצל.

על לשונו היה שגור המשפט: "אני שכיר. בא בזמן ויוצא בזמן!" תלמידיו מספרים כי לאמיתו של דבר היה נשאר גם הרבה אחרי שסיים למסור את שיעורו.

 

[אוהב ספר]

"רצוני להיכנס לדירה כשהיא נקיה מכל חוב"​

סיפור מרגש סיפר הקבלן שבנה את דירתו של רבנו זצ"ל ברחוב סורוצקין. "הרב שילם את מחירה של הדירה לפי התקדמות שלבי הבניה כמסוכם, ובסיום הבניה קיבל את המפתח", סיפר הקבלן. "באותו יום הרים הרב אבא שאול טלפון אל הקבלן וביקש לשוחח עמו".

הקבלן, שחשש שמא התגלו ליקויים בדירה, הציע לרב כי הוא יבוא לביתו, אך הרב אבא שאול השיב בפסקנות: "לא. אני בא אליך.

כעבור שעה קלה התדפק הרב בפתח ביתו של הקבלן. "ראה, שילמתי את כל הכסף וקיבלתי את המפתח", אמר הרב.

- "כן, ודאי – אם יש איזו תלונה, איזה תיקון, רק יאמר. נבצע מיד!"

- "איני יודע, זאת עוד נראה. אבל אני רוצה לעבור מחר לדירה החדשה"

- "בשעה טובה ומוצלחת!"

- "אמן. ורצוני שתאמר לי האם נותר איזה חוב. האם יש איזו תוספת, האם יש איזו טענה. רצוני להיכנס לדירה כשהיא נקיה מכל חוב ותשלום!"

- "לא, מה פתאום, אין כלום. הכל שולם!"

- "אתה בטוח? תחשוב, תסתכל בתיק, תנסה להיזכר. אולי ביקשנו משהו חריג, אולי תוספת בניה או איכות. אני מבקש ממך, אל תסתיר ממני, אשלם עד הפרוטה האחרונה. אל תמנע ממני מצווה!"

- "לא, לא מגיע מאומה!"

וידא הרב שוב ושוב שלא נותר לו כל חוב כספי, עד שנחה דעתו. בירך, והלך.

מסכם הקבלן: "בניתי ומכרתי מאות דירות, אם לא אלפים. ומעולם לא ארע שבא קונה ודחק בי להיזכר, אולי יש איזו יתרת חוב או תוספת מחיר".

 

[אוהב ספר]

מורה שמנהג אבותיו קודם למנהג רבותיו​

הרי זה פשוט שלגבי מנהגים, בין השאר מה שנמנעים בכמה מקומות שלא לאכול אורז בפסח וכדומה, שנהגו כך מכוח אותם קיבלו על כך לנהוג כך, ודאי שאין תלמידים צריכים לנהוג גם כן כך. ואם כן, הוא מתאים לכל ההלכות שנוהגים רבותיהם מכוח מנהג אבותיהם... כך נראה שכל בעל תשובה שחזר בחשובה ע"י רבנים או ראשי ישיבה, שאין מנהג אבותיהם כמנהג אבותיו, אף על פי שלמד אצלם כפי מנהג אבותיהם, יש עליו לנהוג. כמנהג אבותיו. ובמקום שאין אביו שומר תורה ומצוה, ינהג כמנהג אבות אבותיו, ומשום אל תיטוש תורת אמך, ומשום שכך קיבלו אבותינו על זרעם ועל זרע זרעם לנהוג כן.

חכם בן ציון אבא שאול , שו"ת אור לציון- תשובות ב', הקדמת המחבר, עמוד י"ז. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ג מתוך 'החכם היומי'

 

[אוהב ספר]

מורה מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', בכל העדות, ואין הבדל מוצא.​

ירחיק האדם את עצמו, מלדבר בנושאים של חוגים שונים. והגרוע ביותר בעניין זה, אם מדבר על קבוצה של אנשים, ממי יבקש מחילה?! שהרי עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו (יומא דף פה עמוד ב'). זאת ועוד, מצוה עלינו 'ואהבת לרעך כמוך', לאהוב כל יהודי באותה מידה בדיוק, אין הבדל מאיזה מוצא הוא. על כן יש להיבדל מכל סוגי הדיבורים האלו, ולעסוק בתורה ולקדש את עצמנו, וה' יזכנו לשמור על פינו ולשוננו ומחשבתנו מכל דבר רע אמן.


חכם בן ציון אבא שאול , אור לציון- זיכרון הדסה, חכמה ומוסר, שער העבודה, מאמר ז- שמירת הלשון והמחשבה. עמוד קל"ד ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה מתוך 'החכם היומי'

 

[אוהב ספר]

שהגדלות בתורה היא הסתכלות על צלם האדם​

הגדלות בתורה לא מתבטאת בזה שהוא מלהיב את הציבור, אפילו שאנשים מתפעלים מזה, אין זה עיקר התכלית, אלא הגדלות של הרבנים הן 'אשר מחזה שדי יחזה' - ההסתכלות על צלם האדם.

חכם בן ציון אבא שאול , "אור לציון – זכרון הדסה", שער התורה, מאמר י'- רבנות ודיינות, עמודים ע"ט-פ'. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה מתוך 'החכם היומי'

 

[אוהב ספר]

מדבר שעניין הצדקה הוא אהבה, ושבאהבה אפשר להשיג הכל.​

יש לי צער גדול, למה לא מגלים לנו על משפחות או אפילו על בחורים שמצבם קשה, אולי אנחנו צריכים לעזור להם. אחד שיוכל לפטור את עצמו, בטענה שאין לו דרך לעזור. כי דברים אלו נובעים מחוסר אהבה לזולת. שאם יש אהבה אפשר להשיג הכל. וגם טענה מתבייש לג כסף מאחרים - אין זו טענה. כי כשאין הדבר נוגע לו, אלא משתמש, אין מקום להתבייש כללי, ובושה היא זו בושה פסולה. ואי אפשר לקבוע את מצבו הכלכלי של האדם לפי גובה הכנסתו, כי יש לך הרבה יותר מחברו, אבל יש לו גדולות, שאינן לחברו.

חכם בן ציון אבא שאול , ספר "אור לציון- זכרון הדסה", שער בין אדם לחברו, מאמר א'- אהבת הזולת. עמוד קס"ח- קס"ט. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה מתוך 'החכם היומי'

 

[אוהב ספר]

מורה שישראל כל אחד נוהג כמנהגו, וכל בני ספרד מנהג אחד.​

בני אשכנז שבאו לעיר של בני ספרד, יש להם לנהוג כמותם - אף אחד, ואין להם להחמיר. ומכל מקום, דווקא בני ספרד יש להם לעשות כמו שכתב מרן, כיון שקיבלו הוראותיו. ...אבל בני אשכנז, שלא קיבלו הוראותיו, אף בזה הם צריכים לעשות כדבריו, ויש להם לסמוך על מה שכתב הרמב"ן ביבות י"ד ע"א, שבמקום שיש סברא של 'חזותם מוכחת אותם' אין בזה משום לא תתגודדו ...והרי בני אשכנז ובני ספרד 'חזותם מוכחת'. הם'. וכל זה כשבאו יחידים, אבל אם באו בקהילות שלימות ויש להם בית דין משלהם, הם כשני בתי דין בעיר אחת, וכל אחד נוהג כמנהגו, שקיים לנו ככי הרא"ש, ועוד ראשונים, שבשני בתי דינים בעיר אחת - אין איסור לא תתגודדו ...ולכן בזמננו, בארץ ישראל, שיש קהילות נפרדות לבני אשכנז ולבני ספרד ולבני תימן, כל אחד נוהג כמנהגו. וכל בני ספרד צריכים לנהוג מנהג אחד, וכן בני אשכנז ובני תימן.

חכם בן ציון אבא שאול , שו"ת אור לציון, תשובות- חלק ב'. פרק ה', שאלה י"א עמודים מ"ז- מ"ח. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ג מתוך 'החכם היומי'

 

[אוהב ספר]

על הגר”ד קוק שליט”א עם הגרב”צ אבא שאול זיע”א

סיפר הגאון ר’ יהושע שהרבני שליט”א (ראש כולל בית דוד בטבריה), שזוכר בצעירותו ממש לפני כשלושים שנה שהגיע רבינו שליט”א לביתו של הגרב”צ אבא שאול זיע”א, וכשנכנס הגר”ד קוק שליט”א לביתו של הגאון חכם בן ציון זיע”א, עמד הגרב”צ מלא קומתו, והוא נתפלא על זה מאד, ואחר שיצא רבינו שליט”א הוא שאל מהגרב”צ מה פשר הכבוד הגדול הזה לאדם צעיר כל כך, ואמר לו הגרב”צ עוד יבואו שנים ותבינו למה קמתי מפניו…. והסיפור הזה זעזע אותי מאד מאד, מעוצמת הראיה של הגרב”צ, וגם ממצב המדרגה של רבינו שליט”א כבר מימי צעירותו ממש שהיה אז כבן שלשים שנה בלבד.

 

[אוהב ספר]

סיפר אוהב התורה ולומדיה ר’ אליהו סרור הי”ו, כי לפני שלשים שנה ויותר, היה הוא וחבריו לומדים בטבריה אצל הרה”ג רבי יעקב אליאסף זצ”ל, והוא היה קרוב מאד עם הגרב”צ אבא שאול ועם הגר”ע יוסף וכו’, ופעם אחת כשבא מירושלים לטבריה, סיפר להם שהיה אצל הגרב”צ א”ש, והוא אמר לו שיאמר לרבינו שליט”א להפסיק עם הצומות וכו’ ולשמור יותר על בריאות הגוף, וידוע שבאותו זמן הם היו לומדים בביהמ”ד “מורשת ישראל” והרבנית היתה באה עם בקבוק שיש בו כעין דייסא ומפצירה בו שיטעם, כי היה קשה לרבינו להכניס לגופו דבק מוצק, [וידוע מעין זה באנפא אחרינא עם הגר”א זיע”א], אבל רבינו שליט”א המשיך בתעניותיו דבר יום ביומו… ושאלתי מרבינו אם קיבל כזו הוראה מהגרב”צ, ואמר לי איני זוכר דבר כזה, וגם לא מתאים להגרב”צ להודיעיני דבר כזה…

 

[אוהב ספר]

סיפר בעל המעשה: הלכתי להגאון הנורא ר’ דב לנדא שליט”א ראש ישיבת סלבודקא, ודברתי עמו מענין הרשע שהיה בטבריה וגורם צער לשמים ולכל יושבי העיר ועל ראשם מרן הגאון רבינו דב שליט”א, ונצטער מאד, ויצא מגדרו והסכים שיסריטו אותו איך שמדבר על הנחיצות לקנות רק מחניות שומרי שבת והדגיש שאינו צריך לדבר כלום מאחר ורבינו דב נמצא בעיר וכל אשר יאמר מפיו קדוש הוא וכן יעשה וכו’, ואחר כך אמר לי [וגם זה הוסרט ופורסם בעולם], תגיד לרבי דב שהוא צריך לאכול ולשמור על הכוחות שלו, כי הגוף אינו שלו אלא הוא שייך לכלל ישראל, וכשאמרתי דבר זה לרבינו וגם הראו לו ההסרטה, ראיתי שמתרגש, וכמדומני שהוריד דמעה מעיניו.

 

[אוהב ספר]

מורינו הגר”ד קוק שליט”א ממליץ מאד לבני תורה וגם לכלל האנשים לרכוש את הספרים היקרים “רבינו האור לציון”, ואמר לי שקראם כמה פעמים, ושיש בהם התעוררות אמיתית לנפש ומביא לידי בכיה.