תשרי י"ט תשרי - הגאון החסיד מווילנא. (2 צופים)

[אחד יחיד]

וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מה כז) ומפרש רש"י שנתן לו סימנים במה היה עוסק כשפירש ממנו, פרשת עגלה ערופה. יש להבין למה מסר יוסף דוקא סימן זה, ולא נקט סימנים אחרים?

ואפשר לפרש עפ"י מעשה שהיה בוילנא בזמן הגר"א [יש אומרים שהיה זה עם המהר"ל בפראג], באשה עגונה שעזבה בעלה אחר נישואיה, ונעלם מביתו. ולאחר שנים רבות בא אדם ואמר שהוא הבעל שנעלם, ונתן סימנים ברורים היכן היתה החתונה ומה היה וכו'. וסיפרו זאת להגר"א. אמר להם שבשבת יביאוהו לבית הכנסת ושם יאמרו לו שיישב במקומו הקבוע שישב פעם. ועשו כדבריו, ולא ידע האיש היכן מקומו.

כך נודע שהינו בן-בליעל שרצה לרמות ולשקר. ואמר הגר"א שכל הסימנים שנתן הרמאי אינם ראיה כי יתכן שפגש פעם את הבעל האמיתי ומפיו נודע לו הכל. אבל על דבר שבקדושה, היכן המקום בבית הכנסת, לא נתן דעתו שצריך לברר אצל הבעל, כי הרשע לא יחשוב בעניני קדושה מטבעו.

וזה ששלח יוסף ליעקב סימן מובהק כי יוסף הוא לא רמאי. כי מי שרמאי לא היה נותן את דעתו לברר על תלמודו, היכן למד ובאיזה עניין. ויותר מזה רצה יוסף להראות ליעקב, שבכל השנים עדיין הוא בצדקו, שהרי זכר לשלוח סימן מתלמודו שלמד עם יעקב, ואילו היה רשע לא היתה דעתו על סימנים אלו.

(אגעדאנק – דרכי מוסר)

 

[אחד יחיד]

"מעשה שהיה אחד מתושבי עדת ישראל בעיר שקלוב, היתה לו בת יחידה יפת תואר, אשר השיאה לאחד מתלמידי החכמים שבשקלוב. כשנתים אחרי החתונה, עברה רוח קנאה על הבעל כלפי אשתו. שני עדים באו והעידו כי ראו בעיניהם לא פעם שנסתרה וסגרה את עצמה בחדר עם איש אחר. הבעל הגיש את דינו לפני רבי יהושע צייטלס.

אבי האשה שהיה אחד מחשובי העדה, עמד וצווח כי הם עדי שקר, וכי רק מפני קנאה ושנאה משפחתית, הם מוציאים שם רע על בתו הכשרה. האשה בעצמה הכחישה בכל תוקף את דברי העדים, וקשה היה לרבי יהושע צייטלס להחליט בדבר.

בינתיים צריך היה רבי יהושע צייטלס לרגל מסחרו ועסקיו לנסוע לפטרבורג, ומכיון שהגר"א היה נערץ ונקדש בעיני חכמי שקלוב, על כן החליט לנסוע דרך ווילנה כדי להכיר פנים בפנים את גאון ישראל זה, ולבקשו אגב אורחא כי יואיל להגיד את חוות דעתו במשפט זה.

כשבא לפני הגר"א סיפר לו רבי יהושע כל אותו ענין מסר לו את דברי העדים ובקש ממנו כי יביע את דעתי דעת תורה בענין.

שמע הגר"א מתוך הקשבה מיוחדת את דברי רבי יהושע, וענה לו: לא נביא ולא בן נביא אנכי ולא אוכל להגיד את דעתי בזה, כל זמן שלא שמעתי בעצמי את דברי העדים. שמע רבי יהושע את דברי הגר"א והחליט להזמין את שני העדים יחד עם האיש והאשה כי יבואו לווילנה, על הוצאותיו הוא, ושם יגיד להם הגר"א את משפטו.

הם באו לווילנה, ולאחר ששמע הגר"א את דברי הטענות שבין האיש לאשתו שלא בנוכחותם של העדים, הזמין את שני העדים לבית מדרשו, זה שלא בפני זה, והללו חזרו על עדותם מילה במילה כפי שהעידו בפני רבי יהושע.

כשגמר העד השני דברי עדותו, קם הגר"א על רגליו, והתחיל לצעוק: עדי שקר הם! עדי שקר הם! תלמידי הגר"א, ובתוכם גם רבי יהושע שהיו באותו מעמד נבהלו והשתוממו. גם העדים נפלה עליהם אימתה ופחד, ומתוך רעדה הודו, כי אמנם על פי בקשת קרובי הבעל, שהיתה בלבם טינא על האשה, מכרו את עצמם ואת נשמתם בעד בצע כסף והוציאו דיבת שוא על בת ישראל חפה מפשע.

כשעזבו העדים את בית המדרש, פנה רבי יהושע אל הגר"א ואמר לו: ילמדני רבי ומורי, איך הכיר לדעת כי עדי שקר הם?

כבר אמרתי לך, החזיר לו הגר"א, כי לא נביא אנכי, אבל משנה אני יודע. והלא כך שנה לנו רבנו הקדוש במשנתו סנהדרין פרק ג משנה ו', "כיצד בודקים את העדים, היו מכניסין אותן ומשיירין את הגדול שבהם, ואומרים לו: אמור האיך אתה יודע. ואחרי כן מכניסים את השני ובודקים אותו. אם נמצאו דבריהם מכוונים וכו.

ולכאורה הדבר תמוה, רבנו הקדוש מסדר המשנה שהרמב"ם מעיד עליו בהקדמתו לפירוש המשנה שהיה צח לשון ומופלג מכל האדם בלשון הקודש, למה האריך וכתב : אם נמצאו דבריהם מכוונים, והלא היה יכול לכתוב בלשון יותר קצרה: אם דבריהם מכוונים, עדותן קיימת.

ואולם כאן לימד אותנו רבי הקדוש פרק בתורת הנפש של האדם. כלל גדול הוא שאין שני בני אדם מדברים בסגנון אחד, וכששני אנשים מספרים עובדה אחת, הרי מן ההכרח שכל אחד מהם יספר את העובדה בשפה אחרת, איש איש וסגנונו. אבל העיקר הוא אם תוכן הסיפור שוה ומכוון אצל שניהם יחד, כי אז יש מקום להאמין לסיפורם. ואולם, אם דברי שניהם מכוונים לא רק בתוכן, אלא גם בסגנון, הרי זה נותן יסוד ברור לחשוד, כי בדו את הדברים מליבם, אלא שנדברו איש עם רעהו מקודם לספר את העובדה הזאת ברבים, גם בסגנון אחד ובשפה אחת.

ומשום כך דקדקה המשנה ואמרה: אם נמצאו דבריהם מכוונים, כלומר אם אנחנו ממצים את עומק עדותם, ואגו מוצאים כי דבריהם מכוונים, ותוכן אחד לשניהם, אז אנו יכולים לסמוך על עדותם, אבל אם דבריהם מכוונים שהם מדברים גם בסגנון אחד ושפה אחת לשניהם, עד שמצידנו אנו אין צורך כלל להעמיק חקר בדברי עדותם, עדות כזאת קרוב לודאי שהיא בדויה.

גם בעובדה שלפנינו סיים הגר"א את דבריו, שמעתי מתוך הקשבה מיוחדת את דברי שני העדים, זה שלא בפני זה. האזנתי ושמעתי כי לא רק תוכן אחד לעדותם, אלא גם שפה אחת היתה לשניהם. שניהם סיפרו את העובדה בסגנון אחד בלי שינוי כל שהוא, ומזה התברר לי כי למפרע שיננו בינם לבין עצמם את עדותם שתהיה מכוונת".

[דברים ערבים – סיני כ"ו, עמוד ט"ז, רי"ל מיימון]

 

[אחד יחיד]

אימה, יראה, חיל ופלצות, רטט וזיע, אלו מקצת המילים שיתארו את רגשותיו של מרן הגאון רבי חיים מוואלז'ין זצ"ל כלפי מורו ורבו מרנא הגאון מוילנא זי"ע…

מאות השעות ששהו יחדיו לא הצליחו להקהות את יראת הכבוד שרחש רבי חיים למורו ורבו, "עדיין יראת רוממות תורתו על פני" – כותב רבי חיים בהקדמתו לביאור הגר"א על המשניות – "מדי דברי בו מרתע כל גופי, וידי נוטפין מור מקדושת תורתו הנפלאה…"

תיאור מרטיט של בנו רבי איצלה זצ"ל, מובא בספר 'אבי הישיבות', על אחת הפגישות מיני רבות של התלמיד הירא עם רבו הנורא, פגישה שרבי איצלה היה עד לה בהיותו כבן עשר…

פעם עמד אבא לנסוע אל הגר"א, אמרתי לאבא: "אף אני רוצה לנסוע אל הרבי…"

נרעש אבא ואמר בחרדה: "אף אתה רוצה לנסוע אל הרבי…?!"

נבהלתי גם אני, אולם בכל זאת עמדתי על דעתי ואמרתי: "כן, אני רוצה…"

אבא היסס בדבר, אולם לבסוף הסכים ונסענו. כשיצאנו לדרך ראיתי את פני אבא והנה החווירו ברוב אימה ופחד, ובה במדה שהעגלה התקרבה לוילנא יותר, הלכו פני אבא והחווירו יותר.

כשבאנו לוילנא כמעט שקשה היה להכירו, ושוב פנה אלי בחרדה: "אף אתה רוצה להיכנס אל הרבי..?!"

התאמצתי ואמרתי: "כן…"

כשעמדנו על יד חדרו של הגר"א, ממש נקשו ארכובותיו של אבא מאימת רבו, ופעם נוספת פנה אלי ברטט: "אף אתה רוצה להיכנס…?!"

כך נכנסנו אל חדרו של הגאון!

הגאון היה טרוד בלימודו וכלל לא שם לב שנכנסנו אל החדר, חרדה אחזה באבי, הוא לא פצה את פיו ולא ניגש אל רבו, רק אחר כמה רגעים הבחין בנו הגאון…

אבא ביקש לשמוע מהגאון על הסוגיא בה הוא מהרהר, והגאון נענה: "הרי אין מאמר חז"ל שאינו רמוז בתורה, אם כן היכן רמוז בתורה דברי חז"ל על הפסוק 'וישב הים לאיתנו' שהתנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל?

"אבא!" – ביקש הילד איצל'ה את זכות הדיבור – "אני יכול להשיב…?"

הגאון הסכים, והילד ענה: "בפרשת בראשית כתוב: 'יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה', לכאו' המילים 'ותראה היבשה' מיותרות, הרי פשיטא שאחרי שיקוו המים אל מקום אחד, אזי תראה היבשה במקום שהיו המים לפני שנקוו למקום אחד? אלא על כרחך שהמילים 'ותראה היבשה' מלמדים שיום יבוא והיבשה תראה אף במקום שהמים נקוו לשם עתה, אימתי? הוי אומר בקריעת ים סוף, אז נקרע הים כפי התנאי שעשה עמו ה' בבריאתו, והיבשה נראתה על פני הים!"

מסופר שהתשובה מצאה חן בעיני הגאון ואמר על רבי איצלה: "הוא עוד יהיה דרשן גדול בישראל!" (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

בספר אדרת שמואל (לקט הנהגות ופסקים מהגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל) מביא מקובץ תל תלפיות (הגאון רבי עקיבה יוסף שלזינגר זצ"ל – קו' "תל תלפיות" אלול תרס"ח) בשמו של הגאון רבי שמואל סלנט על פי מסורת שיש בידו, כי טעם חזרתו של רבינו הגר"א מנסיעתו לארץ ישראל היתה מחמת שבאותה שנה חל להיות ראש השנה בשבת, וסבר הגאון שלהלכה יש לתקוע בארץ ישראל, על פי דברי הגמרא בביצה (ה.) וכדברי רש"י ותוס' שם, כיון שעיקר ראש השנה הוא ביום הראשון, ובאופן שחל ראש השנה בשבת, חייבים לתקוע אף בשבת.

אך כיון שאין זה תלוי בידו אלא בבעל תוקע או בדעת בית דין, ואם לא יסכימו לו לתקוע, א"כ בנסיעה זו גורם לעצמו לבטל מצות עשה מן התורה של תקיעת שופר. משא"כ בחו"ל ששני הימים הם כיום אחד ארוך, א"כ אין לתקוע כשחל ראש השנה בשבת. ואף שיש מצות ישוב ארץ ישראל, הרי לדעת הרמב"ם בזמן הזה היא רק מדרבנן, ולכן נמנע מלעלות לארץ ישראל

אולם יש שהעירו על דברים אלו שטעם הגר"א הוא משום שלדעת הרמב"ם מצות ישוב ארץ ישראל היא מדרבנן, משא"כ תקיעה בשופר בראש השנה שחל בשבת בארץ ישראל היא מדאורייתא, מדברי הגר"א גופיה בביאורו לשולחן ערוך (יו"ד סי' רסז ס"ק קסא) על דברי השולחן ערוך שכתב "עבד שאמר לעלות לארץ ישראל, כופין את רבו לעלות עמו, ודין זה בכל זמן" וכתב שם הגר"א "ודלא כר' חיים בתוס' שם ד"ה הוא אומר". וכוונתו לתוס' בכתובות (קי:) שכתב רבינו חיים וז"ל: "דעכשיו אינו מצוה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולים ליזהר בהם ולעמוד עליהם", הרי שלדעת הגר"א אף כעת מצות ישוב ארץ ישראל היא מדאורייתא. אולם אף בהערה זו יש לדון שאולי כונת הגר"א היא רק לפרש את דברי השולחן ערוך ולציין את מקורו, ולא לפסוק כמותו.

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצוק"ל שמעתי ממרן הגאון רבי חיים קנייבסקי ששמע מדודו רבי מאיר קרליץ כמדומני. הוא היכר יהודי ישיש, כבן תשעים ושמונה. יום אחד נהיה חולה.

בקשו להזעיק רופאים, אבל הישיש אמר: "לא, לא! לא צריך רופאים ולא בית חולים".

מה יש?

סיפר להם את שאירע עמו בהיותו ילד קטן.

הגאון מוילנא היה מהלך כל היום בטלית ותפילין. ובאותו יום הסתובב בבית הכנסת, הלוך חזור. היה שקוע. לא בעת התפילה, כי בעת התפילה לא פסע הלוך וחזור בבית הכנסת. אבל כעת הסתובב – ראשו שקוע בעולמות העליונים.

והילד הקטן, מסתמא לא שם לב, דרך על חוטי הציצית שבטליתו של הגאון.

הגאון רצה להמשיך ללכת, אבל נעצר, כי לא יכול היה לזוז. המתין שהילד יוריד את הרגל. אבל הילד עמד על עמדו, לא הבחין.

הגאון פנה אל הילד ואמר: "מיין קינד [-בני], מאה שנה שתחיה, אבל מה אתה רוצה מהציצית?…"

הורי הילד עשו סעודה. בנם זכה להתברך מפי הגר"א, שהרי אמר לו בדרך אגב, שיחיה מאה שנה!

והנה עתה, בהגיעו לגיל תשעים ושמונה, אף שנפל למשכב, אמר: "אין לי מה לפחוד, לא צריך רופאים, לא רפואות ולא בית חולים. הגאון אמר שאחיה מאה שנה. יש לי עוד שנתיים ימים!"…

אם "לא יחל דברו" – "ככל היוצא מפיו יעשה"!

(יחי ראובן)

 

[אחד יחיד]

תשתית חייהם של גדולי הדורות התבססה על הסתפקות במועט. מה רבה החשיבות בסיפור שסיפר הגר"א עצמו, על האושר הגדול של ההסתפקות במועט שחזה הוא בימי גלותו, וכפי שסיפר לילדיו:

ביום אחד בימי גלותי, התאכסנתי בביתו של יהודי. מיד כאשר נכנסתי, ראיתי עניות משוועת, אך הוא קיבלני בכזו שמחה שאין לתאר. בשולחן הרעוע שבחדרו, ישבו עוד אורחים נוספים מלבדי, יהודים שהיו רעבים ללחם, ובעל הבית היסב עמהם בראש השולחן ושמחתו גדולה, אכלו לחם חם, לחם ומים בלבד, והאושר היה רב, הסתפקות במועט בתכלית!

כאשר חלפו יומיים שלושה לקראת שבת, ריחמתי עליו וביקשתי לעזוב למקום אחר, כדי להקל עליו, אך הדבר כאב לו, ואז שאלתי אותו: "כיצד תרצה כי אהיה עליך למעמסה? מנין לך אוכל לשבת בשביל בני ביתך וגם לאורחים?"

היהודי הסביר לי: "אכן, נכון שאין לנו פרוטה, אבל רעייתי הולכת מידי ערב למקום טחינת הקמח, והיא מקבלת רשות לאסוף את הסובין הנושרים ליד הריחיים, שהיא הפסולת האמורה להיזרק לאשפה, וכך יש לנו ב"ה כמות מספקת של סובין וקליפות, ובמעשי ידיה היא אופה לחם טרי מידי יום, והעניים הרעבים אוכלים לשובע והנאתם רבה מסעודה זו, הם אוכלים דיים לחם טרי".

"ומה עם שבת?" שאלתיו.

והוא ענה לי: "היום יום חמישי, רעייתי עובדת מבוקר עד הערב במריטת נוצות ליד מקום שחיטת העופות, ובשכר זאת נותנים לה השוחטים את ראשי התרנגולים והרגלים בשפע, ואכן גם אם לא אוכלים את הראש וחלקי הרגלים, אבל ברוך השם היא יכולה לשפות על הכירה שני סירים גדולים של מרק עוף נקי. מקדירה אחת אוכלים בליל שבת, ומהקדירה השניה בשבת בבוקר, וכולם שבעים ומרוצים".

סיים הגאון, "נשארתי לשבת, וכמדומה כי מעולם לא ראיתי אדם שמח בחלקו כמוהו. הוא שר וזימר לכבוד שבת, ועניים סביב שולחנו. למד תורה בשמחה כאחד מעשירי תבל. כזו הסתפקות במועט לא ראיתי!"

('המגיד' לרבי שלום שבדרון)