תשרי י' תשרי - יומא דהילולא של רבי שמעון נתן נטע בידרמן מלעלוב (1 צופה)

[אחד יחיד]

נפטר בי' תשרי תש"ע.

הערך עליו במכלול:

רבי שמעון נתן נטע בידרמן (השני) – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

סיפר הג"ר אהרן הניג שליט"א מחשובי תלמידי החכמים בלונדון: לפני שנים רבות זכיתי להיכנס לקודש פנימה, אל כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב זי"ע, בדירתו בעיה"ק צפת. הרבי קיבלני כדרכו במאור פנים וקיים בי 'הכנסת אורחים' בהידור, במשך שעה ארוכה זכיתי לשהות בקודש פנימה ולקבל את עצת וברכת קדשו בכמה עניינים שעמדו על הפרק.

והנה הגיעה שעת מנחה.

באותם שנים היה לרבי את בית הכנסת הזעיר בקומת הכניסה לבניין מגוריו, ברחוב הנשיא 48. היה זה בית כנסת שכולו בקושי ד' על ד' אמות. רבינו יצא מביתו ואני התלוויתי אליו, כשנכנסנו לבית הכנסת הרהבתי עוז והתבטאתי באוזניו כי כידוע: "בשנים קדמוניות לכל הצדיקים היה בית מדרש משלהם בעיה"ק צפת", כשבכוונתי להביע את השמחה שהנה אף הוא זכה להקים ב"ה בית כנסת משלו בצפת כמנהג צדיקי קמאי.

אך יצאו הדברים מפי ומיד השתנו פניו של רבינו ככרום. הבנתי כהרף עין שאמרתי משהו לא טוב, אך לא הצלחתי להבין מהו, ראיתי שסערה מתחוללת בליבו, ופתאום נענה וקרא בהתלהטות, בצעקה, "היינט אלע בעלי תשובות האבן דא בעלי מדרשים, איך בין אויך א בעל תשובה – כיום לכל ה'בעלי תשובה' יש בתי מדרשות בצפת, גם אני הנני בעל תשובה"…

כעבור רגע חזר ותיקן עצמו "א בעל תשובה? איך ויל תשובה טאהן – וכי 'בעל תשובה' הנני? הנני רוצה לזכות לשוב בתשובה". ('אהל מועד' – לעלוב)

 

[אחד יחיד]

במשא קדשו בסעודת הילולא מוצאי יום כיפור (תשפ"ד) בבית המדרש 'קהל בית דוד' לעלוב בארה"ב, סיפר כ"ק האדמו"ר מסקאלייע זצ"ל, שזכה ללמוד עם הרבי מלעלוב זי"ע בחברותא בימי שבתו בארה"ב:

פעם הגעתי לביתו בארה"ב ומצאתי את רבינו באמצע אמירת תהלים (כמנהגו לומר מדי יום את כל ספר התהלים), הוא היה 'פאר טיפט' תפוס בשרעפי קודש ולא הרגיש כלל שנכנסתי, עמדתי מן הצד וראיתי איך נהרות של דמעות זולגות מעיניו תוך כדי אמירת התהלים, כעבור כמה רגעים הרגיש בי והבחין שראיתיו בכך.

לאחר שסיים את אמירת התהלים פנה אליי רבינו, והסביר לי שבעונה זו בקיץ צומחים בחוץ עצים מסוימים וכתוצאה מהפריחה יש לו אלרגיה, ולכן עיניו דומעות… על כל דבר היה לו תירוץ טוב… ('אהל מועד' – לעלוב)

 

[אחד יחיד]

באותה סעודה סיפר גם נכדו של הרבי, הרה"ג רבי זלמן וייס שליט"א – ר"מ בישיבת נייפעסט, על כוח בכיו של יהודי, מכמה זוויות מופלאות, במחיצתו של רבינו זי"ע:

סיפר לי יהודי שחיכה לא עלינו מעל עשרים שנה לילדים, מדי פעם היה הולך להזכיר עצמו אצל רבינו זי"ע, פעם אחת התקשר בטלפון להזכיר עצמו, תוך כדי שיחה נשמע קול בכייה של זוגתו שפרצה בבכי. רבינו בשמעו את קול הבכי נחרד ושאלו מי בוכה ומדוע, והשיב הבעל בשברון לב שזאת היא זוגתו וכי 'היא בוכה בגלל העניין המדובר, כי טרם נושעה בזרע של קיימא והרופאים כבר אינם נותנים לנו שום סיכוי'…

"אזוי, אזוי" נענה רבינו ולקח זאת מאוד לליבו, הוא בירך את אותו יהודי שיזכה לזש"ק ובכך הסתיימה השיחה. בהזדמנות הבאה שהגיע אותו יהודי אמר לו רבינו "דע לך שלקחתי ללב מאוד את הבכי שלכם, אמרתי תהלים בעבורכם ובעז"ה מקווה אנכי שתזכו לישועה". לפקודת השנה נושע אותו יהודי בבן זכר. ('אהל מועד' – לעלוב)

 

[אחד יחיד]

עוד סיפר הרה"ג רבי זלמן שליט"א: רבינו זי"ע ביקר כידוע פעמיים בעיר התורה 'לייקווד' בארה"ב וסיפר לי הרה"ח ר' אברהם ברנדוויין שליט"א מיקירי אנ"ש בלייקווד שהוא היה היוזם והעומד מאחורי ביקורים אלו, על השתלשלות העניינים שהובילה לביקוריו של רבינו שם.

ר' אברהם זה ביקש כמה וכמה פעמים מרבינו שיואיל לבוא לבקר בעיר לייקווד, אך בכל פעם דחה אותו רבינו ולא היה לו חשק לכך מטעמיו הכמוסים. באחת הפעמים שהגיע ר' אברהם להזמין את רבינו לבקר בעיר לייקווד התלווה אליו ילדו הקטן, אך גם הפעם נענה רבינו שאין הדבר בכוחו ואין עתותיו פנויות לכך.

הילד הקטן בשמעו שהרבי לא יגיע לבקר פרץ בבכי… רבינו בשמעו את בכיו שאל מיד "למה הילד בוכה?", ר' אברהם השיב באי נעימות שהילד בוכה כי התאכזב מכך שהרבי לא יבקר אצלם. "אזוי" נענה רבינו, "איך וועל קומען, איך וועל קומען – אם כך אני אבוא"…

ואכן רבינו הגיע לביקור אחד בלייקווד ובעקבותיו הגיע פעם נוספת, כמאמר הבעש"ט הק' שבכל מקום שמבקר יהודי, עליו להגיע פעם נוספת לתקן.

ועוד עובדה, היה אצלי יהודי, אברך מארץ ישראל, שאכל אצלי בביתי וסיפר לי שבשנים האחרונות לחייו של רבינו היה עורך את ה'טיש' בט"ו בשבט ברוב עם, בליווי כלי נגינה, וסיפר לי אותו אברך שהיה אז בחור והגיע ל'טיש' עם אחיו שהיה ילד פעוט. במהלך הסעודה חילק רבינו פירות לכל הקהל, אך הילד הקטן לא הצליח לקבל פירות מהרבי ומרוב אכזבה פרץ בבכי.

למרבה הפלא, למרות כל ההמולה וכלי הזמר, הגיע קול בכיו של הילד לאוזני רבינו שפנה מיד אל המשמשים בקודש ואמר להם "אני שומע כאן קול בכי, נא להשקיט את התזמורת", וכך הוה, עצרו לרגע את השירה ומיד מצאו את הילד הבוכה בפינת בית הכנסת, והיה זה פלא כשלעצמו איך קול בכיו הדק של הילד, גבר על כל הרעש והגיע לאוזניו של רבינו.

מיד הורה רבינו לקרוא לילד ובשמעו את סיבת בכיו, מילא את ידיו בפירות מידיו הקדושות והבכי התחלף מיד בשמחה גדולה. ('אהל מועד' – לעלוב)

 

[אחד יחיד]

מספר הרה"ח ר' זאב וועלוויל הר זהב שליט"א: לפני כמה חודשים בהיותי באתרא קדישא במירון פגשתי בשני אברכים חסידיים מארה"ב, לאחר ששמעו כי מקושר הנני לבית לעלוב פנה אליי אחד האברכים "האם ברצונך לשמוע סיפור מופת מהרבי מלעלוב זי"ע? בוא ואספר לך סיפור", וכך הוא סיפר:

הם היו שלושה בחורים באחת הישיבות בארצות הברית, חברים טובים בלב ונפש, לומדים יחד, נוסעים יחד, עד שהגיעו שלושתם לפרק השידוכים. שניים מהם התארסו בזה אחר זה במזל טוב, אצל השלישי משום מה התעכבו העניינים. הצעות עלו וירדו ולא הגיעו לידי גמר.

בינתיים התחתנו שני החברים הראשונים והקימו את בתיהם, בעוד השלישי נשאר בישיבה. המצב החדש העיק מאד על שני האברכים הטריים, החוט המשולש לא ניתק, שני החברים האברכים החלו לעשות כל שבידם כדי לקדם את השידוכים אצל חברם, כשאינם מצליחים להבין למה העניינים יגעים אצלו, למה הישועה מתעכבת.

הם ניסו לדאוג לו בכל דרך, פנו לשדכנים, דיברו עם כל מי שאפשר, אך ללא הועיל, עברה עוד שנה, ועוד שנה, הבחור שהיה בן גילם הפך לבחור מבוגר, העניינים רק נעשו מעיקים יותר, השניים החלו להיכנס לאדמורי"ם וצדיקי הדור לבקש ברכות, עשו סגולות, ביקשו ברכות, והישועה בוששה לבוא.

יום אחד שמעו שהרבי מלעלוב – כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע הגיע לביקור באמריקה, היה זה לרגל נישואי אחד מנכדיו. מישהו לחש על אוזנם שכדאי להם מאוד להיכנס אל רבינו שידוע כפועל ישועות בקרב הארץ, הם הגיעו לבית מדרשו של רבינו ברחוב 43 בבורו פארק, יחד עם ידידם הבחור המבוגר.

בהיכנסם לקודש פנימה הציגו בפני רבינו את סיפורם, "לנו ב"ה כבר יש ילדים, והוא עדיין תקוע בפרק השידוכים, שהרבי יבטיח לו שבעז"ה הוא יתארס ויקים את ביתו בקרוב". רבינו השתומם "להבטיח? וכי בידי להבטיח, יכול אני לברך כמו כל יהודי – א איד קען בענטשן", ובירכם.

הם ניסו שוב לחלץ הבטחה מרבינו אך לא הצליחו, כיון שכך פנו לאפיק אחר, חשוב היה להם לצאת עם משהו בידיים, אם לא הבטחה לפחות סגולה מעשית לישועה. ביקשו אפוא מרבינו שייתן להם סגולה. רבינו חשב לרגע ומיד אמר להם "כן, יש עמי סגולה להציע לכם, שהבחור הזקוק לישועה ילך במשך ארבעים יום לאסוף כסף לצדקה, וייזהר למסור עוד באותו היום את כל הכספים שאסף לעניים, יעשה כך ארבעים יום וה' יעזור, תהיה ישועה".

הבחור בשמעו את הסגולה התחלחל, לא היה לו נעים להתחיל לכתת רגליו לאסוף כספים לצדקה, להפוך לפושט יד, וכי זה מה שחסר לו במצבו שידברו עליו שהוא אוסף צדקה…

אך כעבור כמה רגעים התעשת, וכי מה לא עושים כדי לזכות לישועה. הוא החל לכתת רגליו בבתי כנסת מדי יום לאסוף כספים ולחלקם עוד באותו יום לעניים כהוראת רבינו.

"בלילה של היום הארבעים" מסיים בהתרגשות האברך במירון, שהציג עצמו כאחד משני האברכים הידידים בעלי המעשה, "שברו צלחת במזל טוב, ידידנו הבחור דנן בא בקשרי שידוכין בשעה טובה ומוצלחת"…

קשה לתאר את השמחה האדירה שהרקיעה שחקים, איני יכול לתאר לך את גודל הנס, היה זה 'מופת גלוי', חותך, כשלעיני כל התברר שהסגולה השמיימית שנתן הרבי פעלה מיד את הישועה, מיד בתום הארבעים יום.

הרצון המיידי שלנו היה להיכנס אל הרבי מלעלוב ולהודות לו על הישועה העצומה, אלא שבאותה שעה הרבי כבר לא היה באמריקה, הוא חזר כבר לארץ ישראל.

חלפה תקופה והנה שוב הגיע הרבי זי"ע לביקור באמריקה לרגל שמחה נוספת במשפחתו, בהתרגשות רבה קבענו, שלושת הידידים, להיכנס אל הרבי ולבשר לו את הבשורה הטובה ולהודות לו על הישועה המופלאה. נכנסו אל הרבי והצגנו בפניו את ידידנו שנושע בזכות ברכתו 'זהו החתן – דאס איז דער חתן'.

הרבי בירך אותו בחמימות שיזכה לבנות בית נאמן בישראל, הוא זכר היטב שהגענו אליו אך בשום אופן לא הבין על מה באנו להודות לו, וכי מה חלקו בעניין.

אחד מאיתנו הרהיב עוז ואמר גלויות "זה 'מופת' של הרבי", אך הרבי לא קיבל את הדברים "מיין מופת? וכי היה לי איזה חלק בישועה זו?"

"הרבי נתן לנו את הסגולה שהבחור יאסוף כסף לצדקה ארבעים יום" הסביר החבר, "והנה ביום הארבעים אירע הנס".

"אה, צדקה" נענה רבינו בחיוך ובנימת התפעלות, כשהוא מבטל בדרך אגב מכל וכל את כל חלקו בעניין, "צדקה איז שוין א אלטער בעל מופת – צדקה היא 'בעל מופת' עתיק יומין, הרי זה ידוע מאז ומקדם שבכוחה לפעול ישועות גדולות, ומה בכלל השייכות שלי למופת זה"… ('אהל מועד' – לעלוב)

 

[אחד יחיד]

סיפר הרה"ח ר' מענדל גוטמאן שליט"א מארה"ב – אשדוד, שזכה להכיר את רבינו זי"ע עוד בשנות מגוריו בארה"ב:

בשנות מגוריי בארה"ב התגוררה בשכנותי משפחה ולה ילדה בת תשע של"ע חלתה בכליותיה ונזקקה לטיפולי דיאליזה והמתינה להשתלת כליה.

באחד מביקוריי בארץ הקודש נכנסתי אל רבינו הרה"ק רבי שמעון נתן נטע מלעלוב זי"ע והזכרתי לפניו את אותה ילדה הזקוקה להשתלת כליה בדחיפות, אך משום מה לא נמצא לה עדיין תורם.

"נו" נענה רבינו מיד, "פאר דעם איז דאך דא גויים – בשביל זה הרי ישנם גויים"… הרהבתי עוז ואמרתי לרבינו שהם מחכים כבר הרבה זמן ועדיין לא נמצא תורם, נענה רבינו "שיתנו שבעים שתיים דולר לצדקה, ובעז"ה בתוך שלושים יום תימצא לילדה כליה".

חולפת חצי דקה דקה והרבי ננער משרעפיו, "לא, היא הרי עוברת טיפולי דיאליזה כבר תקופה ארוכה, הטיפולים וההוצאות בוודאי גמרו להם את כספם, וכי מאיפה יש להם לתת שבעים ושתיים דולר – 'פון וואו האט זי געלט', שייתנו שבעים ושתיים סנט, זה יספיק".

מסרתי כמובן את ההוראה למשפחת הילדה, הם תרמו את הסכום לצדקה וראה זה פלא, בדיוק ביום השלושים נהרג במדינת בולטימור בארה"ב איזה גוי צעיר ואיבריו הועמדו להשתלה, בבית החולים החלו להתקשר לכל המועמדים להשתלה, אלא שבאורח פלא הם לא ענו לטלפון, וחלקם לא התאימו מסיבות אחרות.

כידוע בהשתלת איברים יש שעון חול ההולך ואוזל, הדבר צריך להתבצע במהירות, הם הוסיפו להתקשר עד שהגיעו להורי אותה ילדה, שהייתה מספר שישים ושלוש ברשימה, והם בניגוד לכל קודמיהם כן הרימו את הטלפון, מיד בשומעם את ההודעה נסעו מיד לבית החולים, שם כבר חיכו להם הרופאים בחדר הניתוח עם הכליה.

הניתוח עבר בהצלחה ב"ה, וכך, באורח מופלא ביום השלושים לנתינת הצדקה כהוראתו של רבינו כבר הייתה הילדה ב"ה עם כליה בריאה לאורך ימים ושנים טובות ובריאות, לימים זכתה להקים בית בישראל וכיום יש לה משפחה ברוכה ב"ה. (מתוך 'אוהל מועד' – לעלוב, וירא תשפ"ד)

 

[אחד יחיד]

במהלך השנים, מוסיף הרה"ח ר' מענדל גוטמאן שליט"א, זכיתי להזכיר אצל הרבי לא מעט יהודים שהמתינו לזש"ק, ונוכחתי לראות איך על כל מקרה הייתה תשובתו אחרת, ומי יבוא בסוד קדושים. באחד המקרים הזכרתי בפני רבינו אברך וזוגתו המצפים לישועה, ואמר לי רבינו למסור להם לתת עשרים ושש דולר לצדקה וייוושעו, אך הנה כמו במקרה הקודם, כעבור רגע חזר ואמר: "הוא הרי אברך כולל, מהיכן יש לו כסף, שייתן עשרים ושש סנט ובעז"ה תהיה להם ישועה".

ומדבריו של רבינו לא נפלה שערה ארצה, כעבור תשע חודשים נפקדו בני הזוג בתאומים בן ובת. באתי אל רבינו וסיפרתי לו על הישועה הגדולה ונעניתי בהתרגשות כי 'הנס אירע אך ורק בזכות הרבי'. כמובן שהוא זי"ע לא הסכים עמי ואמר נחרצות: "הדבר לא קשור אליי כלל וכלל, הם נתנו צדקה כמניין שם הוי"ה הקדוש, וכי מה הפלא שנושעו, מה החידוש בכך?"… (מתוך 'אוהל מועד' – לעלוב, וירא תשפ"ד)

 

[אחד יחיד]

ועוד מעשה נורא היה לי - מספר הרה"ח ר' מנדל גוטמאן, היה זה כשנתיים או שלוש שנים לפני הסתלקותו של רבינו, ניגשתי אל רבינו והזכרתי לפניו זוג מסוים שטרם נפקד בזש"ק.

רבינו קרא את הקוויטל ונענה בלשון פלא 'כעת עדיין לא הגיע זמנם להיפקד – יעצט טויג נישט', והוסיף מיד: 'ווען איך וועל ארויף גיין וועל איך בעטן – כשאעלה אזי כבר אתפלל בעבורם'.

בשעת מעשה לא ירדתי לסוף דבריו הק', הסקתי לתומי שכוונתו שכאשר יעלה לביתו יתפלל שם, וכיו"ב. באותו מעמד הוסיף רבינו עוד אמירה מופלאה שאמסור לבני הזוג בשמו שבעז"ה עוד יהיו להם בנים, שלא יהיו בלחץ מכך.

ביום הכיפורים תש"ע עלה רבינו בסערה השמימה ועוד באותה שנה, בסוף חודש אב תש"ע, נושעו בני הזוג בבן זכר במזל טוב.

או אז תפסתי את ראשי והבנתי למפרע את מילותיו הטמירות של רבינו זי"ע שנאמרו בהבלעה ובהטמנה: 'כשאעלה אתפלל בעבורם' – כשאעלה לישיבה של מעלה, שם אתפלל למענם ואפעל להם את הישועה… וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, זי"ע. (מתוך 'אוהל מועד' – לעלוב, וירא תשפ"ד)

 

[אחד יחיד]

כרוכים היו חסידי לעלוב אחר רבם עד אין קץ ותִכלָה והיו אוהבים אותו כנפשם ממש: לא גורעים ממנו עין, משתפים אותו בהליכות חייהם, והוא מחזיר להם אהבה בכפליים. כל חסיד שומר לו פינה חמה בלבו לרבי שמעון צדיקא, שהיה נוהג בפשטות מופלגה.

ואמרו שכאשר שבור לב היה נוקש על דלתו שבבני ברק או בצפת –היה רבי שמעון ניגש אל המטבח, שופת שמן זית במחבת, משבר לתוכה אי אלו ביצים ומכין לאורחו מעדן חביתה מתובלת במלח גס שאותה היה מגיש עם לחם שחור, וטעם של גן עדן היה לזה. (ברוך יערי ואריה ארליך)

 

[אחד יחיד]

שמֵח היה רבי שמעון – שמח באלוקיו, שמח בחסידיו, שמח בחלקו.

איש שמח בדרך כלל. אף נדכאים, שבורי לב ומוכי גורל היו שמחים בחיקו, שוכחים מצרותיהם וזוכים ממנו לקרבה חמימה. כאשר בא יום הפורים הייתה שמחתו מתרוננת ועולה על גדותיה. יהודים רבים ניצלו את הזדמנות הפז הלזו להתברך בדבר ישועה, והללו סיפרו בפליאה על ישועות גלויות שאופפות אותם מפורים מבורך לזה שאחריו.

דמעות ויין נשפכו בלעלוב שתחת שרביטו של רבי שמעון. בשנים האחרונות היה נוטל לידו שלט גדול שעליו היה כתוב "אסור לדבר בשעת התפילה", עניין שעליו היה מוסר את נפשו. בחסידות לעלוב מספרים כי מי שנתחזק בעניין זה, ראה ישועות נפלאות בכל ענייניו. (ברוך יערי ואריה ארליך)

 

[אחד יחיד]

ידוע היה האדמו"ר רבי שמעון נתן נטע בידרמן זי"ע מלעלוב בהקפדתו המיוחדת על איסור הדיבור בשעת התפילה. בבית מדרשו הוא הורה לחרוט את האיסור על גבי ארון הקודש, ותדיר היה מרבה לעורר לכך את חסידיו ושומעי לקחו. (הרב צבי נקר)

 

[אחד יחיד]

מספר אברך: כל חבריי שנישאו בפרק הזמן בו אני נישאתי, כבר היו הורים לילדים, ערכו בריתות וקידושים והובילו עגלות ילדים ברחובה של עיר. רק אנו נשארנו מאחור. עוד שנה ועוד שנה, וכבר שנים אחדות חלפו מאז עמדנו תחת החופה ועדיין לא נפקדנו. השקענו אלפים רבים של דולרים בטיפולים רפואיים, אך הם לא הצליחו. מדי פעם היינו מתבשרים "בשורה" שפצעה את לבנו כי הטיפול שוב לא הצליח. אבל עוד היינו חדורי תקווה, כי יום יבוא וניוושע.

לאמונה החזקה שלנו היה אחראי מלאך, והוא האדמו"ר מלעלוב, שכל הזמן עודד ויעץ לנו להמשיך בטיפולים למרות האכזבות הגדולות. כיוון שהטיפולים הללו מאד יקרים, ומניין לו לאברך כולל כמוני אלפי דולרים, נכנסנו לחובות, אך מה לא עושים למען ילדים. מדי פעם ספגנו עוד סטירת לחי מצלצלת וכואבת בדמות תשובה שלילית נוספת, אבל קיבלנו הכל באהבה. האמנו, כי בסופו של דבר נזכה בפיצוי הולם על כל הצער והסבל.

והנה יום אחד זה קרה. בתום סדרת טיפולים ממושכת ויקרה, כרוכה בהרבה ייסורי גוף ונפש, אבל היינו מוכנים להכול, ובלבד שנוכל לברך סוף סוף על המוגמר. לא אשכח את היום בו ביקרנו אצל פרופ' דור בתל אביב, מגדולי המומחים בארץ בתחום, אם לא הגדול מכולם, והלה הטיח את האמת בפרצופנו: "חבל על כל הכספים העצומים שאתם משקיעים בטיפולים היקרים האלו! לא תוכלו ללדת ילדים. חבל על כל המאמץ שלכם".

היינו המומים וכמעט התעלפנו מול המילים הכואבות, פוצעות הלב. אך הרופא, כדרכם של רופאים, חשב לנכון לומר את דעתו הרפואית המקצועית, כדי שנחדל לשגות באשליות. "תשמעו" יעץ לנו לקינוח בהוסיפו לזרות מלח על פצעינו. "התור לאימוץ ילדים ארוך וממושך ויכול לארוך שנים. הירשמו כבר עתה כדי שתוכלו לאמץ ילד".

מתל אביב נסענו הישר לבני ברק אל שיכון ה'. נכנסנו לחדרו של הרבי הקדוש מלעלוב זיע"א, כמי שנכנס לחדר טיפול נמרץ, ואך עמדנו מול מבטו הרחום והחנון פרצנו בבכי מר. בכי שניקז לתוכו סבל, ציפיות שהתנפצו, אכזבות קשות ומפח נפש של שנים. את כל הצער והמרירות שפכנו באותו בכי, שבכינו בחדרו של הרבי מול עיניו הטהורות.

באהבה רחימאית אין קץ, כמו אב אוהב פנה אלינו הרבי זצ"ל ואמר לנו במילים פסקניות. "אל תעשו יותר מאומה, ואל תדברו עם אף אחד חוץ ממני בעניין זה עם שום אדם, ותכנסו אליי מיד אחרי החגים".

למחרת שמחת-תורה נכנסנו לחדרו, ואז אמר הרבי זצ"ל את המילים הבאות: "כל זמן שהפרופ' והרופאים נתנו תקווה, אמרתי לכם שתלכו לטפל בעניין. אך לאחר שהפרופסור בעצמו אומר שאין שום תקווה – זה לא תפקידו". ופתאום, לנגד עינינו הנדהמות קם הרבי מכסאו בסערת נפש בלתי אופיינית וצעק לעברנו: "בקרוב תבשרו לי בשורות טובות!".

לאחר שבועיים! התברר כמה קצרה ידם של הרופאים, ואז התגלה כמה ארוכה ידו של הקב"ה. נושענו באופן על טבעי, וביום י"ז בתמוז אותה שנה נולד בננו הבכור ישראל. בהכוונתו של האדמו"ר שיעץ לי לקרוא לו ע"ש הבעש"ט הקדוש זיע"א.

היינו המאושרים באדם לאחר שזכינו לפרי בטן. אך יש לסיפור זה עוד המשך מפתיע.

עברה שנה ועוד שנה, והנה בליל יום כיפור עלה הרבי הקדוש בסערה השמימה. אם כולם הרגישו כיתומים, אנו חשנו עצמנו כיתומים כפולים ומכופלים. הרבי היה המשענת שלנו בתקווה לילד נוסף, והנה איננו כי לקח אותו אלוקים!

בערב חג השבועות ה'תש"ע עלינו לציונו הקדוש בהר הזיתים כשאנו מסתמכים על מאמר חז"ל "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם". לקחנו עמנו את בננו שרוליק, שהיה כבר ילד בן כמה שנים, וכל הזמן היה שואל במה שונה הוא מכל חבריו, שלהם יש אחים קטנים, ורק הוא בן יחיד. עמדנו על ציונו הקדוש בהר הזיתים, כשאנו נושאים תפילה משתפכת ממעמקי הלב, אבל הגדיל לעשות בננו הקטן שרוליק שבכה מרה מקרב לב: "מדוע שונה אני מיתר חבריי, להם יש אחים קטנים, ורק לי אין עם מי לשחק?! אני רוצה אח קטן", פילחה בכייתו את הדממה.

באותו רגע ידענו שנושענו. במה שעוסק האדם בעולם הזה, עוסק הוא גם בעולם הבא. מן המפורסמות היה צערו וכאבו של הרבי זיע"א בחייו לצערו של ינוקא, וכמה התכרכמו פניו לשמע קול בכייתו של ילד קטן. ידענו, כי כמו בחייו, גם עתה לא תוכל נשמתו הטהורה של הצדיק לשמוע את קול בכיו של הילד הפעוט בלא להיעתר לו. ואמנם זמן קצר אחרי כן נושענו בשנית.

אך הנה החלו מתגלות בעיות קשות, וחרדה נכנסה בלבנו, שמא כל עמלנו ירד לטמיון. או אז החלטתי לעלות על ציונו הקדוש של הרבי ושם לקבל על עצמי את הדבר שהיה נקודת לבו – לא לדבר כלל בשעת התפילה וקריאת התורה! ידעתי כי דבר זה היה חשוב בעיניו עד מאד, וכל השנים עשה הכול עד שהצליח להטביע את חומר האיסור בדמה של עדתנו הקדושה, וכיון שכך, אם אקבל על עצמי קבלה כזו, בוודאי איוושע.

עליתי על ציונו הק' ושם עשיתי כפי שאמרתי וקיבלתי על עצמי את הקבלה האמורה, ומאז ב"ה שומר אני עליה בכל כוחי.

אשתקד ביום כ' אדר א' ה'תשע"א, הכנסתי בבריתו של אברהם אבינו ע"ה את בני השני, שמעון נתן נטע, לאורך ימים טובים.

(גיליון 'פניני הצדיקים' וילך תשע"ט)

 

[אחד יחיד]

י' תשרי - יום ההילולא של רבי שמעון נתן נטע מלעלוב זצ"ל

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il