כוחה של נגיעה - לטוב ולרע ומה זה קשור לדין מיגו? (2 צופים)

[נדיב לב]

סיפור מפורסם עם הסמ"ע שממחיש כמה כוחה של נגיעה (מובא בשו"ת כתב סופר יו"ד סימן קט), וכך הוא מעיד שם: ומעשה אני יודע ושמעתיו מפה קדוש אבא מאוה"ג זצ"ל, פעם היה לסמ"ע דין על אחד, והציע משפטו לפני בית דין הגדול במקום וועד היריד, שהזכירו מהרש"א שלהי גיטין, וכשטען הסמ"ע לפניהם, הראוהו שהיה בהעלמת עין ממנו דברי עצמו, והודה ולא בוש, כמה גדולים דברי חז"ל אין אדם רואה חובה לעצמו" ע"כ.

ומאידך מצאתי סיפור שמציג זווית אחרת. (והמשכיל ידע לחלק בין שני הסיפורים).
ר' איסר זלמן ישב פעם בדין תורה בסלוצק והיתה שם אשה שטענה טענה והגיעה לחשבון גאוני של הנתיבות, הגיב על כך ר' איסר זלמן בשאלה, אם אנחנו לא מצליחים לכווין לנתיבות אז איך היא כיוונה? אלא כשזה נוגע אליה, אז גם אשה פשוטה מכוונת לנתיבות! אם זה נוגע לכמה פרוטות שלי אז כל אחד נהיה נתיבות ע"כ.

ואולי זה ההסבר לכך שכל שוטה שבעולם שיגיע לבית דין ויטען שהשטר פרוע, יהיה נאמן במיגו דמזויף.
וכי הוא למדן שיודע לחשבן את כל הטענות הללו - שבטענת פרוע הוא לא נאמן בגלל ששטרך בידי מאי בעי ובטענת מזויף יצליח יותר, וממילא כשאומר פרוע נאמן במיגו שהיה אומר מזוייף? ממש לא.
אלא כאמור, ככל וזה נוגע לאדם, לממונו ורווחתו, גם אי מי שלא ניחן בחכמה יתירה בחיי היומיום, יכול 'לפתח' חכמה, ולהיות גברא רבה...

וכיסוד הדברים הללו הראו לי מה שכתב בספר שערי יהודא (ר"י עבער ר"י ת"ת לפני השואה הי"ד) לבאר בדין מגו בתרי לא אמרינן. מצו"ב בעמ' נ"ה במסוגר.


מרן החזון איש מרחיב בנקודה הזו. ועושה חלוקה מהותית בין 'נגיעה' לענין השוחד.

ספר אמונה ובטחון [פרק ג' אות ל'] וזה לשונו: יש עוד רעה חולה אשר היצר ילפת בה להניא אמונת חכמים מלב בני אדם, והוא משקל המרמה של הנגיעה:
חובת התלמיד להאמין כי אין נגיעה בעולם בעלת כח להטות לב חכם לעות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו, ולהתגאל באיזה אשמה יכאב לנפשו יותר מכל מכה ופצע, ואיך יתכן כי בשביל בצע כסף או לעגי חנף, יחבל נפשו לעות משפט, נוסף לזה כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושרש מציאותה, וכל אבקת שקר ממנו והלאה, וכן היא אמונת המון ישרים המתאבקים בעפר רגלי חכמים:
אך היצר חתר חתירה תחת כסא הנאמן, לצודד נפשות הנוטות להתחכמות, ומביא להם לימוד שלם מן הגמרא כי הנגיעה היא בעלת כח מכריע לקטנים ולגדולים יחד, לפניה יכרעו גם הנבונים ביותר, גם חסידים ואנשי מעשה, ואין זה גנאי לחכמים אחרי שכן הוחק בטבע אנושי, ואינם יודעים כי לפי ההנחה הזאת מתיתם כל הדור, ואין שופט בארץ, ונתבטלה סנהדריה של הארץ, כי אף אם יסכים האדם על גדלות חכמתו של החכם לא יחייב את נפשו לשמוע אליו אחרי שימצא לתלות את הוראתו באיזה נגיעה, וזה לא יבצר מכל מי שאינו שבע רצון מהוראת החכם, ועל ידי זה קם דור ששופט את שופטיו, וכל איש הישר בעיניו יעשה, ובכל מקרה רב הערך מתלחשים המתחכמים על נגיעה פלונית שהטתה לב החכם ולפעמים המובהק שבדור - בעמדתו הבלתי נכונה, וכל אוירה של העיר ולפעמים אוירה של כל הארץ - מתמלאה שוט לשון, קטטות ומריבות, וללא אמונה בחכמים גברו בארץ:
יסוד הדעה הזאת מצאוה בגמ' סנהדרין י"ח ב' אין מושיבין מלך וכה"ג בעיבור שנה, מלך משום אפסניא, כה"ג משום צינה, והדין נאמר במלך החסיד שבחסידים, ובכה"ג כשמעון הצדיק, ועוד אמרו כתובות ק"ה ב' ריבר"י הוה רגיל ארימי' דהוה מייתי לי' כל מעלי שבתא כנתא רפירי יומא חד אייתי לי' בה' כו', בהדי דקאזיל ואתי אמר אי בעי מעין הכי כו', וכן אמרו שם בריב"א:
ואמנם השוחד ענין מיוחד, והוא כי מקח שוחד הוא מן הגנויות במוחלט, שהתורה תיעבתו, ובעקבו בסוד כחות הנפשות לעור עיני חכמים ולסלף משפט, ובהיות שאמרו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו, חייבה התורה כח בשוחד לעור ולסלף, ולהזהיר לברוח ממנה, והנה נוסף על כח נגיעה שהוא ממנהג העולם כפי טבעת בני אדם, הוזמן כח טומאה בשוחד לטמטם הלב ולרדם את הבינה, להנעים בפי הדיין לזכות את משחדו, ואחרי שהתורה פסלתו לדיין זה לדון בין משחדו לרעהו, הוסר ממנו גם מחסה החכמה - אשר הובטח בה תמיד לבלי להכשל בחטא ואשמה - אם יעבור על מה שהזהירה התורה וישב על כסא המשפט בניגוד למצות התורה:
והנה אין הזהרת השוחד מכלל המשפטים אלא מכלל החקים, שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו ואדם רואה טריפה לעצמו, אף אם הוא דל וכל חייו תלוים בו:
והוא מורה בחמץ שעבר עליו הפסח אף ברכוש גדול, וכשיורה להיתר ואחד הנרגנים יהרהר אחריו כי הפסד ממונו הטעתו, הרי זה מן המהרהרים אחר רבם, ואנו בטוחים בחכמים שהנם מורמים מפחיתיות כאלה, ולא יחשדו בם אלא קטני הדעת נעדרי בינה אשר לא ידעו ולא יבינו נפש משכיל:
ואף במשפט בין איש לרעהו, לא פסלה תורה רק בשוחד שבזמן המשפט, אבל לא אמרה תורה לשפוט את אהובו ואת שנואו, רק שושבינו, ושונאו שלא דיבר עמו ג"י לדעת י"א בחו"מ סי' ז' ס"ז בהגה', ואף שנטיה הטבעית יש במוחלט להטבת אהובו ולרעת שנואו, אך כח טומאת השוחד אין כאן והתורה האמינה בבטחה גמורה את החכם הדיין כי יראה נכוחות, ולא יטה לבו לשאיפת טבעו כהרגל שנעשה טבע שני אצל חכם והאמת תמיד נר לרגלו ואור לנתיבתו, וצדקו ישוב משפט:
ולא עוד אלא שאמרו במקום פסידא עביד אינש דינא לנפשו, ולא חשדוהו לעוות דינו, ואמרו ב"ב נ"ח ב' האי דיינא דמתקרי לדין ומפקין מני' ממונא בדין לאו שמי' דיין, ולא למדו עליו זכות מפני אונס הנגיעה:

לחץ כדי לכווץ...

 

[מחכה]

שערי יהודא

לחץ כדי לכווץ...

יצויין שהר''י העבער מרביה שמיע ליה וזלה''ק:
"ביחס להתבוננות בהעמקת הדעת בענין קשה ההשגה: אם הענין נוגע אזי מבינים ומשיגים בכי טוב, וראיה מן התורה בדיני נשים וכו' וטענותיהן שיכולות לטעון. ומדברים בזה תנאים ואמוראים והגאונים שכולם הם בעלי השכלה מופלגה, והתורה היא תורת אמת, והלא האשה אינה בערך לטעון טענות אלו. אבל האמת הוא, דכאשר הענין נוגע הנה גם חלושי הדעת ממציאים שכליים עמוקים"

 

[הוגה דעות בדין]

ואולי זה ההסבר לכך שכל שוטה שבעולם שיגיע לבית דין ויטען שהשטר פרוע, יהיה נאמן במיגו דמזויף.
וכי הוא למדן שיודע לחשבן את כל הטענות הללו - שבטענת פרוע הוא לא נאמן בגלל ששטרך בידי מאי בעי ובטענת מזויף יצליח יותר, וממילא כשאומר פרוע נאמן במיגו שהיה אומר מזוייף? ממש לא.
אלא כאמור, ככל וזה נוגע לאדם, לממונו ורווחתו, גם אי מי שלא ניחן בחכמה יתירה בחיי היומיום, יכול 'לפתח' חכמה, ולהיות גברא רבה...

לחץ כדי לכווץ...

אבל האמת שאילו היה שטענת מיגו נכונה מחמת החכמה שבה, אז לא היה אפשר לקבל מיגו וכקושיית העילוי ממיצ'ט המפורסמת שאחר דין מיגו שגם בפרוע נאמן מה עדיפות לטענת פרוע על פני טענת מזוייף???

אמנם הסיבה שטענת מיגו מתקבלת היא לא מפני החכמה שבה אלא מפני הפשטות שבה וכשאדם עומד בדין ומחפש להיפטר בשקר הוא מרגיש שטענת פרוע תשמע פחות אמינה, ויעדיף לטעון מזוייף, ואינו צריך לחכמה כלל בשביל להרגיש את זה. ורק אדם שבא לומר את האמת מסוגל להודות שהשטר אמיתי אלא שהוא פרוע.