בלק כיצד הרג פנחס את זמרי אי הוה כהן (3 צופים)

[גרינפלד]

הקשו הראשונים אי הוה פנחס כהן, כיצד הרג את זמרי, והרי אסור לו להיטמאות.​

ותירצו בדעת הזקנים והרא"ש (עה"ת), שזמרי לא מת ורק היה גוסס, עכ"ד. ואכן גם בתרגום יונתן (כה, ח) מבואר כן, וכתב שזה היה אחד הניסים, שלא מתו, כדי שלא ייטמא הכהן באהל המת [ואגב מבואר ששיטתו שכבר היה כהן, וזו מחלוקת בגמ' בזבחים (קא, ב)]. ויל"ע שלכאורה בנזיר (מג, א) מבואר שאסור לכהן ליטמאות לגוסס, אך ברא"ש (בפירושו לנזיר ד, ב ד"ה ודלמא) כתב לחלק בין גוסס בידי שמים לגוסס בידי אדם, ולכאורה הביאור הוא, שכל עוד לא התחילה בו המיתה, אלא רק יש בו חתך שימית אותו [ומבואר בב"מ (קז, ב) שאם יעשו לו הדבקה יחיה] – בזה אין איסור לכהן ליטמא[1].

והרד"ק בשמואל (ב' כג, כ) כתב "ואע"פ שהיה בניהו כהן ואסור להטמא למתים, להלחם באויבי ה' הוא מצוה כשצוה הקב"ה להלחם בשבעה גוים ובשאר האומות המצירות לישראל לא חלק בין כהנים לישראל וכן צוה להיות כהן משוח מלחמה ולהכנס עם ישראל למלחמה והנה פנחס טמא עצמו למצוה כשהרג זמרי וכזבי וכן הלך למלחמת מדין עם ישראל", ע"כ. ובמלכים (א' ב, כה) כתב שגם למצוות המלך מותר, ולכן בניהו הרג את אדוניהו במצוות שלמה, ועיי"ש עוד מהלכים. והוקשה לי על דברי הרד"ק שלכאורה מדוע צריך פסוק שמותר לכהן ונזיר ליטמא למת מצוה, תיפוק ליה מזה שמותר להם לצאת למלחמה. ושמעתי לתרץ שיתכן שרק הריגת מצוה מותר, וקצת יל"ע מהרד"ק בשופטים (יד, יט) ששמשון יכל להרוג את הפלישתים אפי' אם נאמר שאסור לו ליטמאות למתים, כיון שזה מצווה, ומוסיף ש"קבלו רבותינו ז"ל כי נזיר מטמא למת מצוה"[2].

והרלב"ג (מלכים א' יח, מ) כתב "ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם. יתכן שצוה העם לשחוט אותם שם, ואפשר שהוא בעצמו שחט אותם בקנאו לש"י כמו שהרג שמואל את אגג בידו והרג פנחס זמרי וכזבי בידו בקנאותו לש"י וזהו היותר נאות"[3], ע"כ. ולכאורה יל"ע בכווונתו, שמשמע לפו"ר שהוקשה לו מדוע פנחס הרג בעצמו ולא שלח אחר, ולכאורה זה קשה, כי הרי אף אחד לא העיז להרוג. ואולי אפשר לדחוק שכוונתו להקשות שהרי פנחס זה אליהו, כמו שנוטה הרלב"ג גופיה (שם יז, א) לשיטה זו, וא"כ הוקשה לו שהיה כהן ואיך יכל לשחוט את נביאי הבעל, וע"ז תירץ שלקנאת ה' מותר, ויל"ע בזה.

ובברכת יצחק (לר' ברוך יצחק יששכר לוונטאל עה"ת, כה, יא בסופו) תירץ, שהיה מותר לו ליטמאות מדין פיקוח נפש, כדי שתיעצר המגיפה.

​

---

[1] עוד היה מקום לפרש כמהלך הראשון ברא"ש (נזיר שם) שזמרי היה קרוב לגסיסה.
[2] ואגב לא כ"כ הבנתי את דברי הרד"ק שיש צד שאסור לנזיר שמשון ליטמאות למת, והרי הביא בתחילה את הגמ' (נזיר ד, ב, ועוד) שלנזיר שמשון ליטמאות למתים. וגם הגמ' (שם) דנה על הפסוק הזה, ולא דנה להתיר מצד מצוה.
[3] וכ"כ האברבנאל (שם).​

 

[בצ"ל]

[ואגב מבואר ששיטתו שכבר היה כהן, וזו מחלוקת בגמ' בזבחים (קא, ב)]​

לחץ כדי לכווץ...

ומ"מ בספרי שכ' שש ניסים אלו וכלל שלא ייטמא, אין מדבריו הכרח כמ"ש המושב זקנים,
מושב זקנים במדבר כה, ז- אך קשה לפי מה שאמרינן התם (זבחים ק"א ב') שלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי, א"כ מאי רבותי' שלא נטמא ומה נס היה, וי"ל בזה נעשה לו נס שלא היה צריך להמתין הזאת שלישי ושביעי אלא נתכהן לאחר המעשה הזה.
ועוד ראיתי
חזקוני במדבר כה, ח- וידקר את שניהם. ואם נטמא בהם אין בכך כלום שהרי אמרו רבותינו ז"ל לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי.​

ובברכת יצחק (לר' ברוך יצחק יששכר לוונטאל עה"ת, כה, יא בסופו) תירץ, שהיה מותר לו ליטמאות מדין פיקוח נפש, כדי שתיעצר המגיפה.​

לחץ כדי לכווץ...

פרדס יוסף החדש במדבר כה, ח
ובשו"ת אמרי כהן (הולנדר סי' ד) כתב ליישב קו' הדעת זקנים הנ"ל דה"ט דהותר לפנחס להטמא לזמרי, כיון שהיה זה מצב של פקוח נפש שבא להציל את כלל ישראל ממגיפה, ופקוח נפש דוחה כל האיסורין שבתורה, ופלפל שם בענין אי במקום פקוח נפש מותר לעבור איסור ברפואה שהיא דרך סגולה כמו כאן שלא היה זה דרך של רפואה טבעית אלא כמו דרך סגולה להרוג את זמרי וכזבי ועי"ז להציל את בנ"י ממגיפה, וידועים דברי הרמב"ם בפיה"מ (פי"ח דיומא) דבמקום פקוח נפש מותרת רק רפואה טבעית ולא רפואה סגולית ועי' בפרד"י פר' נשא (אות קנ"ג) מש"כ בזה בס"ד. ועי' במג"א (סי' שכ"ח ס"ק א) שכותב דהיתר רפואה בשבת הוא רק כשהרפואה ידועה ע"ש ובפרמ"ג דבר חידוש בזה, וראה בקובץ כרם שלמה (שנה ד קו' ו עמ' כ"ז) מש"כ בזה ולהלן ר"פ פנחס עוד אאריך אי"ה בכ"ז.
וברד"ק (שמואל ב, כ"ג, כ) כתב, דפנחס טמא עצמו לזמרי כיון שהיה זה מצוה ע"ש בדבריו ויש הרבה להאריך בזה עפ"י הסוגי' דכתובות (ק"ג ב) משמת רבי בטלה כהונה וע"ש בתוס' בשם רבי חיים כהן ז"ל ע"ש. ובכלי חמדה (ר"פ פנחס אות א) כתב לדון אי שרי לכהן לטמא עצמו לקיים הדין דקנאים פוגעים בו כיון דהוי רק רשות ע"ש וא"כ צ"ע מש"כ ברד"ק הנ"ל וי"ל.
וראה עוד בספר דבש לפי (אות פ ס"ק ה) שכתב דהא דהרג פנחס לזמרי היינו, כיון דבמקום חילול השם, אין לאו דטומאה שיש לו תיקון עומד בפניו וע"ש בשם המאירי. (וראה בקובץ תורה מציון (שנה י קו' א סי' ט"ו) מש"כ לפי"ד המאירי הנ"ל).​

 

[גרינפלד]

וראה עוד בספר דבש לפי (אות פ ס"ק ה) שכתב דהא דהרג פנחס לזמרי היינו, כיון דבמקום חילול השם, אין לאו דטומאה שיש לו תיקון עומד בפניו וע"ש בשם המאירי. (וראה בקובץ תורה מציון (שנה י קו' א סי' ט"ו) מש"כ לפי"ד המאירי הנ"ל).

לחץ כדי לכווץ...

יישר כח עצום!!!
ועי' חזו"א (סנהדרין סי' כד סק"ב ד"ה ולק' ק"ז).

ולכאורה מדברי המאירי מבואר שגם את הארמית הרגו מדין קידוש ה', ולא רק מדין תקלה כמש"כ האור החיים הק',
ובדעת האור החיים צ"ל או כתי' בעלי התוס' שהיו גוססים, או כתי' הרד"ק, ולכאו' לתי' הברכת יצחק מצד פיקוח נפש היה מספיק להרוג את זמרי,
אבל יתכן שכיון שממילא הוא כבר טמא מצד זמרי והוא מחולל ועומד - כבר אין תוספת איסור במה שנטמא לכזבי.
עוי"ל דהאור החיים יישב שלמ"ד פנחס היה כהן ס"ל דעכו"ם אינו מטמא באהל, וצ"ת, ולכאורה צ"ל שלא היה משא, עי' יבמות ס"א א'.

 

[גרינפלד]

ולכאורה מדברי המאירי מבואר שגם את הארמית הרגו מדין קידוש ה',​

לחץ כדי לכווץ...

וכן הביא ה'מגדלות מרקחים'​

אמנם בשיעורי הגרמ"ד הלוי על התורה הביא בשם הגרי"ז שדקדק מדברי הרמב"ם שם ה"ה "ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה", מלשון "בהן" משמע ששניהם בדין הריגה של שעת מעשה מדין קנאים פוגעין. וביאר שם דבאמת האשה הגויה נהרגת מתרי טעמי, חדא מדין קנאים פוגעים בו בשעת מעשה כמו האיש הישראלי. ועוד משום תקלה.​

לחץ כדי לכווץ...